| נשלח ב-6/7/2010 23:01 |
 |
| |
למה קיימת נשירה בציבור החרדי - שני סיפורים
1. התלמיד המצטיין באחת מכיתות ח' בירושלים, היה תלמיד ספרדי. הוא התקבל לישיבת אימרי נועם - ברמות.
לאחר זמן, אחד מן האשכנזים החליט להכנס לישיבת קול תורה ואז ישיבת אמרי נועם הוציאה את הבחור הספרדי מן הרשימה, משום שאין עמו ג' אשכנזים. (זה קרה לפני שנתיים בדיוק).
2. תלמיד ממשפחה אמריקאית, נער אינטלגנטי ביותר, עדין, רגיש וטוב לב, החליט - בניגוד לרוח הנושבת במשפחתו הרחבה, להתמסר לתורה.
מדובר בנער נבון ובוגר, שמבחינתו, ההליכה לישיבה קטנה ולא לישיבה תיכונית(כדוגמת מערבא), היא בבחינת מסירות נפש מסויימת ומתוך בחירה אישית ממש.
את השינוי הגדול הוא עשה השנה מתוך השפעה חיובית של רבותיו.
את ההצלחה הגדולה, הוא השיג לפני כמה שבועות, כאשר התקבל לאחת מן הישיבות הטובות ביותר.
היה זה לאחר שיחה אישית עם ראש הישיבה, שהכיר - כנראה, באיכותו הייחודית של הנער.
גם הבחור שמע שהתקבל, גם רבותיו וגם הוריו.
על הכשלון הגדול הוא התבשר הערב.
הערב נודע לו כי הוא לא התקבל לישיבה.
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 06/07/2010 23:43:26
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 06/07/2010 23:45:36
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2010 17:29 |
|
| |
אצלי בגמ' בתענית יש את ה"מקרא אני דורש - מה הוא בחיים אף זרעו בחיים" (שזו כנראה הגמרא ה'בריסקאית' ביותר שיש!!!).
הקישור שלך לגמרא האחרת, בסוטה יג', הוא עצמאי, אך נחמד.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2010 15:47 |
|
| |
האמת מורכבת מקיומן של שתי התורות גם יחד, זו שבכתב וזו שבע"פ.
קיימת מחלוקת בין הפרשנים השנים - לאורך כל הדורות - כיצד לחבר את המסרים הסותרים - לעיתים - שבשתי התורות.
דוגמה יפה לכך:
הגמרא מספרת, כי כשישבו ר' נחמן(האמורא הבבלי) ורבי יצחק(האמורא הארץ ישראלי) וסעדו במשותף, ביקש ר' נחמן מר' יצחק שיאמר דבר תורה. ענה לו ר' יצחק בשם רבו - ר' יוחנן כי "אין משיחין בשעת הסעודה שמא יקדים וכו'". כשסיימו לאכול, שוב ביקש ר' נחמן כנ"ל, ור' יצחק אמר בזה"ל:
"הכי אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת".
שאלו ר' נחמן: "וכי לחינם חנטו חנטיה וספדו ספדיה וקברו קבריה?"
במילים אחרות, ר' יצחק בשם רבי יוחנן אומר דברי אגדה. ר' נחמן מתקשה לקבל את הדברים מתוך המציאות העולה בתורה שבכתב.
ר' יצחק הוכיח לו - לאחר מכן, כי אומנם יעקב אבינו לא מת, שהרי יש מדרש אחר בו נאמר כי כשרצו האחים לקבור את אביהם במערת המכפלה, בא עשו ומנע זאת מהם, בטענה כי המערה היא שלו.
האחים שלחו את נפתלי(שרץ כצבי) למצרים, להביא את השטר המוכיח את הבעלות של אביהם על המערה.
תוך כדי כך, חושים בן דן שלא הבין בדיוק את המתרחש, שלף את חרבו וחתך את ראשו של עשיו, הראש נפל על רגליו של יעקב אבינו והתגלגל כלפי ראשו של יעקב. ואז יעקב חייך ואמר איזה פסוק. מזה הוכיח ר' יצחק כי יעקב חי וקיים.
מדהים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2010 00:20 |
|
| |
אם תרשה לי, כיוון שהכנסת לכאן את סיפורי התנ"ך:
בעייתיות גדולה יותר יש במה שהתורה מספרת לנו. התורה הלא מוציאה את הגרעין - ואותו מגישה בפנינו. לכן התורה אומרת על אחי יוסף שהם "שנאו" ועל ראובן ש"שכב" וכן רבים, כי המידה המרכזית (לאחר סינון כל המסביב) היא זו שהתורה מצביעה עליה.
אולם חז"ל טורחים טרוח היטב ללמדנו שיש כאן עומק לפנים מעומק, שלא נשיגהו לעולם - שהכתוב אמנם חודר לשורש המידות והמניעים, אך לבל נהין לחשוב שהכתוב מייצג את הדברים כהווייתם עפ"י הסתכלותנו.
וכאן הבן שואל: מה המסר שנותר לי מכל הסיפור? אם תמונת הדברים איננה מה שאני חושב ודווקא החלק הסמוי בתמונה היא הקובעת לגבי, אז למה לספר לי אותו באופן זה? למה בכלל לספר?
[ועוד התייחסות קטנה. מהר"ל לומד את אגדות חז"ל באופן שתיארת, אך בתוספת חשובה מאד: הוא הופך את פרטי האגדה למקבץ של 'סימבולים'. בעזרת הסימבול, כרמזים, הוא חותר להבנת כוונת דברי חז"ל. אני התייחסתי, כמובן, לאמינות המוחלטת של התיאור ברובד הגשמי-גלוי שלו]
תוקן על ידי בחגוויהסל ב- 26/07/2010 00:47:46
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2010 23:11 |
|
| |
דברים אלו נכונים ביחס לכל סיפורי התנ"ך ולכל אגדות חז"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2010 23:07 |
|
| |
אינני יודע איזו 'סתירה' אפשר לדמות, אז אבהיר:
לא התכוונתי ח"ו שהמעשה אך משל היה (משל הייתי אני בעצכ"ח...). אני מסכים גם שכך ורק כך התגלגל בפועל החורבן.
אך עם-זאת, המעשה - בעיקר - לא בא לספר לנו היסטוריה, אלא להצביע על השורשים, על הפן הנסתר, על הכלל שהפרטים המובאים הם אך בבואתו.
אי-לכך, הפרטים ה'היסטוריים' כפופים (בסיפור) רק למטרה זו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2010 22:58 |
|
| |
אתה צודק בכך שלכל מרכיב בסיפור יש תפקיד בסיפור. (אגב, זוהי שיטתו של המהר"ל בכל אגדות חז"ל בכלל, שכל פרט ולו הפעוט ביותר בכל סיפור הוא רלוונטי).
עם זאת, אין זה סותר את דברי חז"ל כלל וכלל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2010 00:43 |
|
| |
"בזכות הציבור", כמו שמקובל לומר, התעמקתי באגדת החורבן האמורה והסקתי רק אתמול דבר חידוש שברצוני לשתף בו:
בחיפושי אחר ה'אשם' המרכזי בסיפור החורבן, נזכרתי לפתע בשליח האומלל שהזמין את האיש הלא נכון - והמיט חורבן איום על כל עם ישראל.
וכמובן, שבתוך-כדי חלפה במוחי המחשבה שאין דבר נואל מלחשוב שאילו רק היה אותו שליח שוטף היטב את אוזניו בלילה שלפני, היה הבית עומד על תילו עד עצם היום הזה. שהרי זהו בדיוק הדבר מבדיל בין 'תורה' ובין 'טרגדיה יוונית', בין צירופי נסיבות אידיוטיים וטרגיים ובין האמת האלוקית המסנכרנת ומודדת את הנהגת האדם למטה עם הנהגה השלטת למעלה.
וכאן התחדשה לי ההבנה הבאה: בדיוק כשם שהאגדה 'משתמשת' בשליח, כך היא גם משתמשת בכל שאר הדמויות לצורך העברת המסר! אסביר:
בית המקדש לא נחרב בגלל "קמצא ובר-קמצא". הבית חרב משום שירושלים מלאה הייתה שונאים פתלוגיים מסוגו של בעל הסעודה, נקמנים חולניים מסוגו של בר-קמצא ופרנסים שאינם נחלצים להגן על אדם אומלל בשעתו הקשה כאותם גדולי ירושלים שישבו באותה סעודה.
והן אמת, שהקיסר הרומי היה עולה על ירושלים גם ללא המום שהוטל בשפתי הקרבן שלו ובלי כל המעשה שקדם לזה. אלא, שההשגחה סיבבה את מקרה "קמצא ובר-קמצא" רק כדי שבני אותו דור רקוב (ואנו) יידע - דרך ההשתלשלות בפועל - את שורש סיבת החורבן.
מוכרח א"כ, שכל המוטיבים והאלמנטים שנכנסו להתרחשות, הם מדוייקים ומכוונים ללב האווירה החברתית שהייתה בירושלים באותה עת. כל 'שחקן' בסיפור נשלח להציג חלק אחר באותו פסיפס אנושי בעייתי מאד.
ממילא, כל צידוק של המפרשים שההימנעות ממחאה נבעה מכך שהמחאה לא הייתה נשמעת או שבר-קמצא היה ידוע כאדם בעייתי וכל כדומה - אינם אמת, משום שאם כדבריהם הרי הסיפור, כאמצעי למיקוד תשומת-הלב בלבד ולא כסיבה האמיתית לחורבן, היה יכול שלא לכלול אותם...
א"כ, כל הדמויות 'אשמות' בשווה בסיבת החורבן.
סליחה שנטפלתי ושבוע טוב
תוקן על ידי בחגוויהסל ב- 25/07/2010 01:35:41
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 22:59 |
|
| |
בחגווי - שלום!
אתה נוגע בשאלה נכונה. אומנם הגמרא מטילה את הדופי בזכריה בן אבקולס, אולם עצם ההבדל בין שמות האנשים: קמצא ובר-קמצא, שהוא הבדל על קוצו של יוד, המלמד אולי כי אין סיבה אמיתית לאהוב את האחד ולשנוא באורח כה קיצוני את השני. ההקפדה על הקטנות היא זו שהחריבה את ביתינו. כפי שעולה גם מן הסיפורים הנוספים שם ביחס לחורבן ביתר ועוד.
וזו הייתה הבעייה של זכריה בן אבקולס, שהקפיד על קוצו של יו"ד, בלא יכולת להתגמש במקום שההלכה מאפשרת זאת.
בנוגע ל"סכסוך עם הקב"ה" בגלל אי שביעות רצון ממייצגיו -
תופעה כזו מתרחשת אצל אנשים שיש להם בעייה קיומית עם עצמם. זו איננה בעיה אינטלקטואלית אלא בעיה נפשית או רגשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 21:05 |
|
| |
צודק בהחלט.
מי שלא מכיר את מגבלות השימוש בכח, הוא אדם מסוכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2010 20:40 |
|
| |
בהמשך להודעה הקודמת, דווקא השבת כאשר למדתי את סיפור 'קמצא ובר-קמצא' מדפי פרשת השבוע של ילד בחיידר -- חדרה בי ההכרה שגם בר-קמצא בעצם "שבר את הכלים" בגלל שהתנהגות גדולי ירושלים איכזבה אותו.
מזמן שמתי לב, שהגמרא משאירה את השאלה מי "האיש הרע" בסיפור, פתוחה (הדיון היחיד הוא כלפי זכריה בן אבקולס). גדולי ירושלים, בעל הסעודה ובר-קמצא ---- נושאים לכאורה בנטל התוצאה הנוראית בשווה.
מעניין. מה דעתכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 17:27 |
|
| |
אני מאד שמח, ר' ישי, שהבהרת - בתוך המשך הדברים - שה"היתר" לצאת בשאלה איננו בגלל אי-התקבלות למוסד 'לכתחילה' אלא עקב היחשפות להתנהגות מבישה של נכבדים מציבורנו.
אבל האם הקב"ה הוא ה'מדינה', שברגע שפקיד שלה דפק אותי - אני "רשאי" לכפור בה...?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 11:44 |
|
| |
כן אבל פתרון המחלה היא קודם זיהויה ע"פ הסימפתום הלא כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 11:36 |
|
| |
מה יתד, מי יתד.
יתד הוא רק סימפטום לתופעה גדולה ועמוקה פי כמה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 11:28 |
|
| |
הוא אשר אמרתי...
בעייתינו היא בכך שאני אוכלים את צפרדעי היתד
המתיימר להיות זה שממציא מי הוא "גדול"
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 11:06 |
|
| |
את הבעייה של כולנו, יש לחפש במוקד האמיתי ולא מתחת לפנס.
קיומו של יתד, כמו גם עיתונים אחרים, משקף את המצב הרדוד של הציבור בכללותו.ביתד כותבים ארחי פרחי שאינם מייצגים איש.
אולם כמות האנשים המוכנה לבלוע את הצפרדעים שמאכילים אותם, היא זו שמעידה על המצב הבעייתי.
|
|
|
|
|
