כ [יג] וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו--הם שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס: ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין.
כא ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר; ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הווית דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן: שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שיידעם הכול--גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.
הענינים הנדונים בפרקים הנ"ל, הם:
א הגדרות הוכחות וביסוס האמונה בבורא ומנהיג יחיד.
ב דיוני הכרה ומושג באל הטראנסצנדנטי, ובהנהגותיו ופעולותיו. וסוגי היחס שלנו אליו.
ג תיאור המבנה הרוחני והפיזי של היקום והמציאות. כולל כל פרטי הנמצאים וענינם, רוחניים וגשמיים. בתימצות פרטני. כמכשיר לקשר עם האל, באהבה ויראה.
את כל אלו, מכנה הרמב"ם בשם מעשי מרכבה (ובראשית). המוגדרים בידי חז"ל כ"דבר גדול". לפי פשטות הדברים, מסתבר שהם החלק העילאי של ה"תורה", והעוסק בהם מממש את הכלל התלמודי (פאה א) של "ותלמוד תורה כנגד כולם". כלומר עדיף העסק בהם מעשיית כל מצווה אחרת גדולה כקטנה. (בכפוף לכלל ש"מצווה שאיננה נעשית בידי אחרים דוחה ת"ת).
אך מענינת מאוד שיטתו של הגאון הרב אליעזר שך זצ"ל, בהקדמתו לספרו "אבי עזרי" על הרמב"ם (מהדורה רביעית). קובע נחרצות שהעיסוק בד' פרקי הרמב"ם אלו אינם בגדר תלמוד-תורה, ולא עליהם כיוונו חכמים באמרם ..ותלמוד תורה כנגד כולם. פרקים אלו אינם אלא הכשר וסיוע למצוות האמונה וחיזוק לשמירת מצוות הדת. וככאלו פחותים הם בהרבה מת"ת ורק פארי-מצוות המה, ועיסוקם שווה ערך לכל מצווה וענפיה. וככאלו, אין ראוי לאדם שיתעסק בהם יתר על המידה, אלא לפי צורך מצוות האמונה וחיזוק הדת. כשאר הכשרי-מצווה.
"תלמוד-תורה" אליביה הוא העיסוק בהוויות אביי ורבא והסקי ההלכות וההנהגות העולים מהם, בירור פרטי המצוות שבין אדם למקום, וברור המשפטים והחוקים שבין איש לרעהו, ועיוני מוסר ואתיקה. כי בהם ישובו שלעולם כלשון הרמב"ם והם הנוגעים לאורחות המעשיות הנדרשות מהאדם. דווקא אלו הענינים המכונים "דבר קטן" בפי חז"ל הם הדבר העילאי והעיקרי, ובזה ראוי שיעסוק האדם. במילת תימצות, סבור הרב שך שהחלק הריאלי והמעשי שבתורה הוא הנעלה והגדול, ולא החלק האידיאלי והרעיוני.
מענינת מאוד מה דעת הרמב"םעצמו בנידון. באחד מכתביו האחרונים של הרמב"ם. הוא הפרק האחרון של מורה-הנבוכים. שם כותב כך.
(עפ"י תרגום שווארץ)
...התברר אפוא שחכם נאמר על בעל המעלות השׂכליות ועל בעל מעלות האופי ועל כל בעל מלאכה מעשׂית ועל בעל תחבולה לשם תועבות ורעות. בהתאם להבהרה זאת היודע את מכלול התורה לאמיתה ייקרא חכם משתי בחינות, מבחינת המעלות השׂכליות שהתורה כוללת ומבחינת מעלות האופי שהיא כוללת. אבל, מכיוון שהעניינים השׂכליים שבתורה מקובלים ולא מוכחים בהוכחה מופתית בדרך העיון8, קבעו בספרי הנביאים ובדברי החכמים את ידיעת התורה כמין אחד ואת החוכמה סתם9 כמין אחר. אותה החוכמה סתם היא אשר בה מוכחים בהוכחה מופתית העניינים השׂכליים שקיבלנו מן התורה בקבלה10. כל מה שאתה מוצא בספרים בשבח החוכמה ובדבר נפלאותיה11 ומיעוט הקונים אותה - לא רבים יחכמו (איוב ל"ב, 9), והחָכמה מאין תמצא [ואי זה מקום בינה] (איוב כ"ח, 12)12 - ולשונות רבים מעין אלה, כל אלה (מוסבים) על אותה חוכמה המלמדת אותנו את ההוכחה המופתית לדעות התורה. גם בדברי החכמים ז"ל זה תדיר. כוונתי שהם קובעים את ידיעת התורה כמין אחד ואת החוכמה כמין אחר. הם ז"ל אמרו על אודות משה רבנו: אב בחָכמה, אב בתורה, אב בנביאים13. על שלמה נאמר: ויחכם מכל האדם (מלכים א', ה', 11)14. אמרו (חז"ל): ולא ממשה15, מפני ש(הכתוב) מתכוון בדברו מכל האדם מבני דורו. לכן אתה מוצא אותו מזכיר את הימן וכלכל ודרדע בני מחול (שם), החכמים המפורסמים באותם ימים.
החכמים ז"ל גם ציינו שמהאדם נדרשת בתחילה ידיעת התורה. לאחר זאת נדרשת ממנו חוכמה. לאחר זאת נדרש ממנו מה שמוטל עליו מהלכתה של התורה, כלומר להקיש מה ראוי שיעשׂה. כך ראוי שיהיה הסדר. תחילה יש לדעת ידיעות אלה בקבלה10. אחר זאת יש להוכיחן בהוכחה מופתית. אחר זאת יש לפרט את המעשׂים שבהם תהיה ההתנהגות טובה. זה לשונם ז"ל בדבר היות האדם נתבע לתת דין וחשבון על שלושה עניינים אלה בסדר הזה: כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו: קבעת עתים לתורה? פלפלת בחָכמה? הבינות דבר מתוך דבר?16. התברר לך אפוא שידיעת התורה בעיניהם מין אחד, והחוכמה מין אחר, והיא אימות דעות התורה באמצעות העיון האמיתי17. לאחר כל מה שהקדמנו תשמע את מה שאנו אומרים.
הפילוסופים הקדומים והמאוחרים הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם הן ארבעה מינים18. הראשון שבהם19, והוא הפחות שבהם - והוא אשר אנשי הארץ מכלים את חייהם למענו - הוא שלמות הקניין, והיא הממונות, הבגדים, הכלים20, העבדים, הקרקעות וכיוצא בהם הנמצאים לאדם. בכלל המין הזה שיהיה האדם מלך גדול. זאת היא שלמות שאין בינה ובין אותו אדם מגע כלל. אין היא אלא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר, שזה ביתי וזה עבדי וממון זה ממוני ואלה צבאי. כאשר הוא יתבונן בעצמו כפרט, ימצא שהכול מחוץ לעצמוּתו21, ושכּל דבר מן הקניינים האלה הוא במציאותו מבחינת עצמו. לכן, כאשר נעדר אותו יחס, הופך אותו אדם שהיה מלך גדול להיות מי שאין הבדל בינו לבין האדם הבזוי ביותר, מבלי שישתנה דבר מהדברים שהיו מיוחסים אליו. הפילוסופים הבהירו שמי שמציב לעצמו כמטרה אופן זה של שלמות וטורח להגיע אליו, טורח למען דמיון גרידא, דבר שאינו מתמיד. אף אם יתמיד קניינו זה בידו במשך כל חייו, אין הוא משׂיג לו בעצמוּתו שום שלמות כלל.
המין השני22 קשור יותר מהראשון בעצמוּתו של הפרט, והוא שלמות מבנה גופו והופעתו, כלומר, שיהיה מזגו של אותו אדם בתכלית האיזון23, איבריו תואמים וחזקים כראוי. גם מין זה של שלמות אין להציב כתכלית, מפני שהיא שלמות גופנית ואין היא לאדם באשר הוא אדם, אלא באשר הוא בעל-חיים, והוא שותף בה עם הנקלים מבין בעלי-החיים. ועוד: אפילו יגיע כוחו של אדם לשׂיא, כוחו לא ישווה לכוחו של פרד חזק, כל שכן לכוחו של אריה או לכוחו של פיל. תכלית שלמות זאת היא, כפי שאמרנו, שיישׂא משׂא כבד או ישבור עצם גסה וכיוצא בהם שאין בהם תועלת גופנית רבה. ואילו תועלת נפשית נעדרת ממין זה24.
המין השלישי25 הוא יותר שלמות בעצמוּתו של הפרט מן המין השני, והוא שלמות מעלות האופי3, וזאת שתהיינה מידות האופי של אותו פרט בתכלית מעלתן. רוב המצוות אינן אלא כדי להשׂיג מין זה של שלמות. מין זה של שלמות אף הוא רק הכנה לזולתו ואינו תכלית בפני עצמה, מפני שענייני המוּסר כולם אינם נוגעים אלא למה שבין אדם לחברו. לכן שלמות זאת במידות האופי שלו היא מעין הכנה להועיל לזולת והיא נעשׂית אפוא כלי לזולתו. שהרי אם תניח שאדם לבדו ואין לו שׂיג ושׂיח עם איש, תמצא שמידות האופי שלו מובטלות ומושבתות, אין בהן צורך ואין הן מביאות אותו כפרט לידי שלמות בשום דבר. הוא זקוק להן והן מועילות לו רק מבחינת זולתו26.
המין הרביעי27 הוא השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות, כלומר, תפישׂת28 מושׂכלות המלמדים דעות אמיתיות במטפיסיקה. זאת היא התכלית האחרונה והיא המביאה את האדם לידי שלמות אמיתית. והיא לו לבדו29. והיא מעניקה לאדם את הקיום הנצחי. ובה האדם הוא אדם. התבונן בכל שלמות משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהן לזולתך ולא לך. ואם אין מנוס, בהתאם למקובל - לך ולזולתך. ואילו השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך. אחר אינו משתתף בה עמך בשום אופן: יהיו לך לבדך [ואין לזרים אתך] (משלי ה', 17)30. לכן ראוי שתשקוד להשׂיג את זה הקיים לך31 ולא תתייגע ותתאמלל למען אחרים, אתה המתעלם מנפשך עד שהלובן שלה השחיר בהשתלט הכוחות הגופניים עליה32! כמו שנאמר בתחילת אותם משלים שִירִיִּים שהומשלו לעניינים אלה: בני אמי נִחֲרוּ בִי כי שֹמֻני נֹטרה את הכרמים. כרמי שלי לא נטרתי (שיר השירים א', 6). ובאותו עניין עצמו אמר: פן תתן לאחרים הודך ושנֹתיך לאכזרי (משלי ה', 9)33.
גם הנביאים הבהירו לנו עניינים אלה עצמם והסבירו אותם כמו שהסבירו אותם הפילוסופים. הם אמרו לנו במפורש שאין שלמות הקניין, ולא שלמות הבריאות ולא שלמות מידות האופי שלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה היא ידיעתו יתעלה שהיא הידיעה האמיתית34. ירמיה אמר על ארבע השלמויות האלה: כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחָכמתו ואל יתהלל הגִבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעָשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי (ירמיה ט', 22-23)35. התבונן כיצד מנה אותם כפי סדרם בעיני ההמון, כי השלמות הגדולה ביותר בעיניהם היא עשיר בעושרו. פחותה ממנה גִבור בגבורתו ופחותה ממנה חכם בחכמתו, כלומר, בעל מידות האופי המעולות, כי גם אדם זה מכובד בעיני ההמון אשר אליהם מופנים הדברים. לכן סוּדרו הדברים בסדר זה36.
החכמים ז"ל הבינו מפסוק זה עצם אותם עניינים שהזכרנו ואמרו במפורש את מה שהבהרתי לך בפרק זה, והוא שהחָכמההנאמרת סתם9 בכל מקום - והיא התכלית - היא השׂגתו יתעלה37, ושקניין זה של אוצרות שהאדם רוכש ומתחרה בהם, שחושבים שהוא שלמות - אינו שלמות. וכן אלה מעשׂי התורה כולם, כלומר, מיני מעשׂי עבודת ה', וכן כללי המוסר המועילים לאנשים כולם במשׂאם-ומתנם אלה עם אלה - כל אלה אינם מצטרפים אל התכלית האחרונה הזאת38 ואינם משתווים עמה, אלא הם הכנות לתכלית זאת. שמע את לשונם באשר לכל העניינים האלה כביטוים, והוא לשון בראשית רבה39. שם נאמר: כתוב אחד אומר: וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ח', 11) וכתוב אחר אומר: וכל חפציך לא ישוו בה (שם, ג', 15). חפצים - אלו מצוות ומעשֹים טובים. חפציך - אלו אבנים טובות ומרגליות. חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי (ירמיה ט', 23). התבונן כמה קצר הדיבור הזה וכמה שלם אומרו! וכיצד לא השמיט דבר מכּל מה שהזכרנו והארכנו להבהירו ולהכינו!
מכיוון שהזכרנו את הפסוק הזה ואת הנפלאות40 שהוא כולל, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל לגביו, הבה נשלים את מה שהוא מכיל. כי בפסוק זה, בהבהירו את התכלית הנאצלת ביותר, אין הוא מסתפק בהשׂגתו יתעלה בלבד. שהרי לוּ זאת היתה כוונתו היה אומר: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי וקוטע את הדיבור, או היה אומר: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי כי אני אחד, או היה אומר: כי אין לי תמונה, או: כי אין כמוני וכיוצא בזה. אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשׂגתי ובידיעת תארַי, והכוונה למעשׂיו, כמו שהבהרנו41 באשר לדברו: הודִעני נא את דרכיך [ואדעך למען אמצא חן בעיניך] (שמות ל"ג, 13). והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשׂים שאתה חייב לדעת ולחקות הם חסד, משפט וצדקה (ירמיה ט', 23)42. הוא הוסיף עניין אחר חשוב, והוא דברו: בארץ (שם). כי זה ציר התורה ולא כטענת עזי-הפנים הסוברים שהשגחתו יתעלה פוסקת אצל גלגל הירח ושהארץ על מה שבה מופקרת: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט', 9)43, אלא, כמו שהוא הבהיר לנו באמצעות אדון החכמים44: כי לה' הארץ (שמות ט', 29)45. הוא אומר שהשגחתו גם בארץ בהתאם לה כשם שהוא משגיח על השמים בהתאם להם, זה דברו: כי אני ה' עֹשֹה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמיה ט', 23). אחרי-כן השלים את העניין ואמר: כי באלה חפצתי נאֻם ה' (שם), כלומר, מטרתי שיהיו מכם חסד משפט וצדקה בארץ באופן שהבהרנו46 באשר לשלוש-עשֹרה מידות שהכוונה היא להידמות אליהן ושזאת תהיה התנהגותנו47. התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא (מדרגתו של) מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתו48 ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם49. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה כמו שהסברנו מספר פעמים בספר זה50.
הרי שאכן הבחין הרמב"ם, בהבדל שבין ה"תורה" ו"חכמה". התורה, היא אכן לימודי המצוות, החוקים, המידות, והאורחות הנאצלות. אך עולה על כולנה ה"חכמה" והיא ההוכחות ועומק ההבנה בעיני האלוהות. והיא היא התכלית האחרונה ופיסגת העסק והעיון האנושי. ואך היא נקראת שלימות אמיתית.
נשאלת השאלה האם הרב שך פשוט לא היה מודע לדברים אלו של הרמב"ם, או שהוא סבר שהם בכל אופן עולים בקנה אחד עם משנתו?!
ירוק11
רצית לשמוח קצת לאיד במה שאמר ר' גדליה נדל על הרב שך, מדבריך נשמע שאתה משתייך לחוגים חסידיים (לחוגי חזו"א לא מסתבר, כי אז כבר היית יודע את זה).
אז ליהוי ידוע לך שמה שהוא אמר על הרב שך, והגאון מוילנא והרמח"ל ולמעלה בקודש. זה אפס ממה שהוא אמר וחשב על החוגים והמנהיגים אליהם אתה משתייך.
כך ששמחה מאוד גדולה לא יצא לך מהגיגיו.
נשלח ב-13/7/2010 05:56
ת_ח_ז_ל כתב:
(אגב, נדמה לי שיחסית מו"צים ופוסקי הלכה למעשה הם פרגמטיים יותר מראשי ישיבות וכדומה, יחסית לציבור שהם נמצאים בו כמובן, והטעם שהפרגמטיקה של חז"ל ניכרת יותר לפוסקי הלכה למעשה, ועד היום נשארו בה מסורות של פרגמטיקה. מה דעתך על זה?)
כן אני מסכים איתך אבל לדעבונינו האברכים\העסקנים דורשים היום מרבני קהילה כן להיות השקפתית וכו' וכו'
אמר לי פעם ר' נתן קופשיץ שליט"א (רב קהילת בית שמש) פעם הפרנסים של הקהילה הנהיגו את הקהילה ושהיה שאלות הלכתיות שאלו את הרב,
היום הוא אומר התהפכו היוצרות הפרנסים של הקהילה פוסקים השקפה\הלכה ואת הרב שולחים להנהיג\לעמוד מול העם,
והמבין יבין,
(אני מקווה שלא עוד איזה שונא חרדים יפתח אשכול בעניין, בזמן האחרון הפורום נהפך לסניף לפיד או משהו כזה, רציתי להאמין שכל בקורתינו היא לתקן, ולא ח"ו לקנטר, sorry)
נשלח ב-13/7/2010 05:49
דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ושוטיו - אין סתירה
נשלח ב-12/7/2010 15:46
maxmen
גם אני מסכים לגמרי לדעתך שאגדה היא היא החינוך, ומלמדת איך להתנהג במצבים שאינם קבועים הלכתית, ואני אפילו חושב שהגבול בינה לבין ההלכה אינו ברור, וכידוע יש כמה דברי אגדה שהראשונים פוסקים על פיהם הלכה. אבל כיון שאגדה שונה אין לי ראיה אם צריך לדעת גם את האגדות שמחוץ לתלמוד הבבלי, או אפילו אם צריך לדעת את כל אלה שבתלמוד הבבלי. ואתה עצמך אומר שיש בתלמוד הבבלי עצמו סוגים סוגים באגדות, ולא מכולן אפשר ללמוד למעשה. (דעתי האישית היא שגם בשביל לימוד הלכה, חובה לדעת ספרא ספרי ומכילתא, ואי אפשר להבין את התלמוד בפני עצמו, (אבל בישיבות כמדומני שלא סוברים כן, ויש מקילים שאפילו חומש א"צ לדעת). אבל לא ברור אם רש"י למד ירושלמי, ולא לכל הראשונים היה את שפע הספרים שהיה לרמב"ן לדוגמא, ואפילו בזמן התלמוד היה סיני והיה עוקר הרים, ורב חסדא חשש ממתנייתא דרב ששת, וגם היום לא כל הרבנים בקיאים בכל הראשונים, והחזון איש לא למד את כל הראשונים כידוע).
מכל מקום בלימוד הלכה (וגמרא שלא למעשה עדיין בכלל,לעניין זה) יש הרבה פחות חופש לכל אחד לומר מה שהוא רוצה. הציבור יכול לעמוד בהנהגה על פי ההלכה, אפילו יפרשו אותה המחמירים,אבל לא אם ינהלו אותו דרשנים על פי פירושיהם בדברי חז"ל באגדה (אגב, נדמה לי שיחסית מו"צים ופוסקי הלכה למעשה הם פרגמטיים יותר מראשי ישיבות וכדומה, יחסית לציבור שהם נמצאים בו כמובן, והטעם שהפרגמטיקה של חז"ל ניכרת יותר לפוסקי הלכה למעשה, ועד היום נשארו בה מסורות של פרגמטיקה. מה דעתך על זה?)
_________________
תלמיד חכמים ז"ל (די שטחי, חוששני)
נשלח ב-12/7/2010 03:36
ת_ח_ז_ל כתב:
כשם שפוסק הלכה אינו צריך לדעת אגדה, ייתכן שגם בהשקפה, וייתכן שגם בהשקפה הולכים אחרי התלמוד הבבלי דוקא, (לרמב"ם שכל מה שאינו למעשה אין בו פסק הלכה כמובן אין הדבר כן) אלא שאין זו שיטת החפץ חיים
צדיק: יש כאן טעות יסודית לדעתי,
כל עניין אגדה היא היא השקפה מול הנגלה\הלכה, האגדה בא ללמד אותנו השקפה במקום שההלכה לא יכול לספק תשובות,
האגדה בא לחנך תלמידים כמו שאבן עזרא בהקדמה לתורה כותב,
"גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה, ויש דרש מסברא ידועה. ויש שהוא בהלכה שאיננה קבועה. גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים"
להפך מנהיג חייב לדעת את עומק האגדות חז"ל כי רק שם נמצא הנהגה ודרך הנהגה,
כמה דוגמאות:
1,) "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"
שזה אומר, שלפעמים תעשה את התורה הגיונית כמו חוקי תנועה ותוותר אפי' על אלוקים,
2,) תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב
הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.
זה אומר בעצם שאדמור מסלונים מחליט לפרוש מאשתו בגיל 40 ??? אז זה לא רק חומרה לעצמו ? הוא כביכול מחייב את כולם, וכן כל זה שמגזר החרדי דורש דברים וחומרות שלא כל הציבור היהודי יכול לעמוד בזה והם מחייבים בכל זאת,
בזה הם גורמים לקיים מדרש אחר שאומר (בראשית רבה) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות, ור' חייא מדבר על גדר חז"ל ממש ולא על חומרות מיותרות,
מנהיג חייב לדעת את כל זה את כל המדרשים, להבין לאן הוא מוביל את העם הקדוש ובניו של אלוקים,
החזו"א ידע לפסוק ולבטל במקווה את אוצר השקה, אך ורק בגלל העולם המודרני והמפונק,
ואעיז לקחת קולה לכל הדעות, ולומר ולפסוק לעשות מקווה רק עם אוצר זריעה ?
זה דוגמא של הנהגה של מנהיג אמיתי,
נשלח ב-12/7/2010 02:51
א) הבריסקערס (וכל הנערוויניסטים, כמו שרמזתי) אינם מעיזים להכריע בשום דבר מדעתם (לא רק בהשקפה, אלא בעיקר בהלכה!), אבל אינם אומרים שאין בעולם מי שיכול לחדש היום דבר מדעתו, ואת זה חידש הרב שך, שהכל צריך להיות דוקא לפי המקובל, והמקובל בידו דוקא. לא ידוע לי שהגרי"ז התנגד להכרעות של החזו"א בכל דבר שאין עליו ראיה מהגר"ח. (לפי "עובדות והנהגות" הוא היה דוקא סובלני בכלל לת"ח בעלי שיטות אחרות, והיו רגילים בביתו גם הרב חרל"פ והרב זווין, וכידוע גם הרב אברהם שפירא, והוא נהג כבוד בכל תלמיד חכם שיש בו יראת שמים) ב) חוששני שלא הבינו מה כתבתי בעניין "מדרשים נדירים". לא אמרתי שרק מי שבקיא בכל ספרות חז"ל יכול להנהיג, אלא שאי אפשר לדעת מה היה החפץ חיים אומר בלי להכיר את כל ספרות חז"ל, ונמצא שהרב שך לא היה יכול לכוון לדעת החפץ חיים כל כמה שניסה. לא אמרתי שההכרעות "אינן תקפות" בגלל שהיתה לו שיטה אחרת, אלא ציינתי שעל כרחו היתה לו שיטה אחרת מן החפץ חיים והכרעותיו הן דעתו ולא דעת החפץ חיים, ולא כדבריו. ויתירה מזו (מה שקודם לא כתבתי), החפץ חיים האמין בכל דברי חז"ל כפשוטם, אבל הבין אותם בדרך הפשט הפשוט, מה שאין כן הרב שך. (ושוב, אין השאלה אם הרב שך למד נכון, אלא אם למד באותה שיטה). כל מי שעיניו פקוחות רואה שהחפץ חיים קרוב למדרשים בדרך מחשבתו (בדברי מוסר, לא בהלכה, כמובן), והרב שך לומד מדברי חז"ל בשיטת המוסר המצויה בדורותינו. כשם שפוסק הלכה אינו צריך לדעת אגדה, ייתכן שגם בהשקפה, וייתכן שגם בהשקפה הולכים אחרי התלמוד הבבלי דוקא, (לרמב"ם שכל מה שאינו למעשה אין בו פסק הלכה כמובן אין הדבר כן) אלא שאין זו שיטת החפץ חיים
_________________
תלמיד חכמים ז"ל (די שטחי, חוששני)
נשלח ב-12/7/2010 00:50
שלום רב, דבר ראשון, אני לא מתאפק מלצחוק כשאני רואה את הדיון, מושגים וערכים אינציקלופדיים שיסודם בבלוף משמשים כאן."השקפה" "גדולים" "דעתתיירה" "הנהגה" וכו, כל אלה מושגים שהומצאו בשנים האחרונות ונועדו לכסות על התעלמות מוחלטת מתלמידי חכמים. למשל, אם הרב שך נלמץ מר חיים גריינימן ואין לו איך לפסול אותו במונחים מקובלים ומקובעים, אז הוא מודיע שהוא "לא מתאים להנהגה" או שהרב עובדיה ת"ח אבל אינו מבין ב"השקפה" וכו הטירוף כל כך גדול, שכשבאים להתווכח אין ברירה אלא, לנהל דיאלוג הזוי עם משפטים מטופשים. בגדול, מה שהוביל את הרב שך, לדעתי, הוא פחדנות מפני אבדן של מה שהוא הגדיר דעת תורה, ואני מגדיר את זה כחרדת איבוד שליטה. וכל פעם לפי הצורך... הרב שך יורה, ורממ"ש מוודא הריגה. הרי איך יתכן, שמי שיצביע פאי הוא מחוץ למחנה מפני שאינו מציית לגדולים, ומי שהלך לביה"ד הגדול נגד כל גדולי ישראל דאז, הוא זה שיורה לנו מהי דעת התורה שאנו מוכרחים לשמוע לה??? איך יתכן שלאגודה אסור באיסור יהרג ועל יעבור להשתתף בממשלה ולש"ס מותר? הכל לפי הצורך!!! אני לא מספיק מרוכז, אבל זה מופרך מעיקרא ולגופו של אשכול, הרב ש"ך לא היה מתנגד לדיוני האשכול מחמת המסקנות העולות מהם, אלא מעצם ההעזה לדון בדברים שאליהם יכול להחליט רק איש אחד, בהתחשבות בקודמיו, ותוך כדי מחיקה מוחלטת של רבותינו הראשונים והאחרונים, שהם בבחינת "מעתיקי השמועה" כנראה רק לענין "שור שנגח את הפרה" ועוד סוגיות "מהותיות" מעין אלה לפעמים זה נראה שהיהדות התחילה מציטוטים בשם הסטיפלער הכי רחוק זה סיפורים על הגרי"ס..... כנראה שעד אז לא עסקו בשאלות אלו.. עצוב
נשלח ב-12/7/2010 00:13
(נדב היקר: מהר מהר את ה"גלולה" בבקשה בבקשה תציל אותי,,,,,)
אנימוחה היקר: הרב שטיינמן לא תלמיד של הרב שך הרי הוא בגילו כמעט, אמרתי במובן שיכול לחלוק עליו, שירד לסוף דעתו,
יסוד גדול בהנהגה היא דווקא בחידושים, לטוב ולרע לחמרה או לקולה,
וז שיש הרבה זקנים שיודעים כביכול לדפלם את השקפת הרב שך לא עושה אותם מנהיגים, להפך נשארים תלמידים שעוד לא ירדו לסוף דעתם של רבם, כי אם כן מה הטעם לעשות מהשקפה הלכה ממשה מסיני ?? הרי כל בר דעת יודע שהשקפה מתחלפת לפי הדור,
למשל עניין החוזרים בשאלה התחיל רק (בקטן אבל התחיל) במחלוקת תשמ"ט, כלומר כל המגזר החרדי נלחמו אחד בשני, אח באחותו, בן באביו, אב בבן, אשה בבעלה, וכו' וכו' מאז התחיל החזרה בשאלה כי הילדים שמעו את הליכלוכים על שני הגדולים בשני הצדדים,
ארב שטיינמן קיבל את התוצאות של ההנהגה של הרב שך, שהם שבכל שכונה סבלו כביכול מהנוער הגולש לכוונים לא רצויים,
ההורים לא יכלו לתת לבנותייהם לרדת לרחוב (כן בשכונה חרדיות)
הפתרון של הרב שטיינמן הייתה להכות בבעיה בכל הכוונים א, הנחל החרדי יביא טובה לבחורים עצמם, ב, וגם לשכונות כלומר לא יקלקלו את בנותיינו, כי הם לא יסתובבו בשכונה בחוסר מעש,
עכשיו זה ברור שהתנאים שבזמן הרב שך הם לא התנאים של ימינו,
ולכן הרב שטיינמן ידע דבר ראשון להפסיק את המחלוקת עם החסידים ונוסע ונסע עם אדמור מגור לכל העולם, הכל בכדי להפסיק את הטירוף שהרב שך התחיל (ברור שכוון לשם שמים) ולהתחיל לתקן את הנזקים, ולהציד את דור הבא באחדות וקצת יותר פתיחות כמו המכללות החרדיות וכדומה, הכל להציל את בחורינו אנו והדורות הבאים,
באים כמה משוגעים תמימים וחושבים שהשקפה זו הלכה ממשה מסיני ואז שכל צאצאינו ילכו לקבינימט העיקר זהי ההשקפה,
תגיד אתה רציני ??????
מה ההבדל בינם לבין השקפת סאטמר או הקנאים במאה שערים ??? האם כל ההבדל היא רק ברבי ?? היתכן ??
האם טענת הסטייפלר (נגד הקנאים שהרבנים שלהם הם "רבנים מטעם" כי אין להם דיעה עצמית,)
היא גם רלוונטית כלפי תלמידיו של הרב שך,
זה מה שאתה רוצה לשכנע אותנו ???
ועוד: המנהיג הבא לא צריך בכלל את הסכמתו של המנהיג הקודם, הרי זה סתירה ביסוד של הנהגה,
כי אם יש הנהגה יחידה ? בשביל מה צריך מנהיגים מספיק הספרים,
מילא בהלכה זה מובן כי צריך רב חיי שיכריע ב ין החולקים בהלכה,
אבל לטענתך שהשקפה היא לדורות, אז בשביל מה מנהיג חיי ?? מספיק השקפת משה רבינו,
לגבי טענתך כלפי אלוקים: קודם 1,הנה אני זועק, אז מה תאמר שזה לא מאלוקים ????
2, וגם הרב שטיינמן יוכיח שזה רצון האלוקים, וכל המפריעים הם הצד של השטן,
תבין אני הולך בראש שלך,
דעתי האישית שרק בדרך שנתן למהנהיגים כמו הרב שטיינמן לנהל את העם, אז נצליח,
ולא שניתן לתלמידים של רב כלשהו לנהל את העם,
כי עם תלמידים ?? מה הבדל בין תלמידי הרב שך לבין תלמידי סאטמר ?? שניהם לא יכולים לנהל את העם כי הם סגורים בדעתם והם רבנים מטעם כטענת הסטייפלר כי אין להם דעה עצמית ודעת תורה,
מה עומק המילה של "דעת תורה" ??
ולמה דווקא בפורים קיבלו תורה באהבה ??
כי אסתר ומרדכי אמרו דעת תורה לצום בליל הסדר בפסח נגד דאורייתא של אכילת מצה ועוד'
ואז שכל יהודי ביטל את דעת רבותיהם ותורתם ועשו מה שהמנהיג אמר לעשות, זה עומק הפשט של דעת תורה וקמו וקיבלו באהבה,
הרי היו הרבה זקנים אז שידעו לשיטתם כמה מרדכי מאסתר הם שקוצים כביכול שמבטלים דאורייתות,
לסיכומו של דברים,
בהנהגה:
1,אין רב מקבל מתלמיד או מרב אחר או אפי' מרבו, להפך תפקידו לחדש לפי מצב הדור,
מה שכן לומד מרבו ? זה עצם השינוים שרבו עשה לפי הדור, וכן זה מה שצריך להנהגה,
2, תלמידים: בעצם זה שלא מחדשים רק דוגלים בתורת רבם בהשקפה ? זה נוגד את היסוד הבנין של המושג השקפה כנ"ל
3, כל דור ודור חייב שינויים ולכן אפשר לזהות את המנהיג לפי זה שמשנה דברים, ואם לא משנה הוא לא מנהיג רק חסיד שוטה (ביחס להנגה כמובן, אני לא מתכוון לזלזל בגדלות האישית של אף אחד)
4, הרב אלישיב לא יודע את תפקידו שהיתד רוצה לתת לו, ולכן הוא לא מתנהג בהתאם,
וכל פסקיו שיוצאים ממנו שזה נגד השקפת תלמידיו של הרב שך, היתד פשוט חוסך את פסקיו מהציבור,
כך זה היה בעניין המגורשים מעזה, וכך היה בעניין רשת הטלוויזיה שמפלגת ש"ס רצה להקים,
אין לך מושג כמה פסיקות של הרב בוטלו בגלל הסובבים אותו,
תנסה לשאול אותו ביחידות בעניין צבא לבן כמובן או בעניין המכללות לשלוח את הבן ללמוד או לא, כלומר שישאר ברחוב
יש לך ספק מה יהיה הפסק שלו, (הרי אני מכיר אותו אישית, מי יכול לעבוד אלי בעניין בוודאי לא הלייצנים של יתד,)
הרי הוא עצמו הלך להיכל שלמה ולרבנות נגד השקפת כל החברים שלו והשכונה שלו והשקפת משפחתו, ונגד הרבנים מבני ברק והשקפתם, ונגד מחותנו הסטייפלר כמובן,
טוב נסחבתי מספיק,
מי יתן שאלוקים יציל את דורינו ועוללינו וטפינו מאריה הנכד מצד אחד וליציני יתד מצד שני, ומעסקנים כמו בלוי ועוד,
אני מתפלל לאלוקים, שדי כבר מההסתר פנים ומחוסר הנהגה לעם ישראל בכלל ולחרדים בפרט,
יש "אלוקי הטוב" הנהגה אבל לא נותנים להם להנהיג,
רק אתה "אלי" יודע כמה הצבא הציל ויכול להציל את בחורינו מידי ראשי הישיבות שמחפשים רק שפיצים,
רק אתה "אלי" יודע כמה המכללות יצילו את בחורינו ובנותינו מהאסון שכתבו כבר חכמינו בשולחן ערוך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; הרי השקפה הזאת נגד רצונך ונגד רצון חכמינו זצ"ל והשולחן ערוך,
נכון "אלי" הטוב שהם החזו"א והרב שך כוונו לטובה, אבל הם סמכו שהגדולים בדור הבא ידעו מה לעשות,
אבל הם לא לקחו בחשבון את לייצני היתד והעסקנים למיניהם,
אנא "אלי הטוב" תציל אותנו כבר ותבוא אתה בעצמך להציל אותנו משואה רוחנית וגשמית, אמן ואמן,,,,,,,
נשלח ב-11/7/2010 23:50
לא חשבתי שידיעות במדרשים נדירים היא ערובה להנהגה של דור. אולי ר' שמואל אשכנזי מוכן להנהיג את דורינו?
כאמור, שום קבלה מאנשים גדולים, או ממי שקיבל מאנשים ענקיים, לא יכולה לתת לפרט סמכות לקבוע מי ראוי להנהיג ומי לא ראוי להנהיג. הוא כמובן רשאי לחוות דעתו, אבל לא כבעל סמכות ולא יעזרו לו נימוקים. אין בכלל קריטריונים מי צריך להנהיג, ואין בכלל מנהיג אולטימטיבי, כל מי ששותף לתרומה לציבור תורם בדרכו שלו, היו מנהיגים מסוגים שונים. והנסיון לקבוע בזה כללים מטופש ומשולל יסוד.
ידיעת התורה בעיון לא תמיד תרמה להנהגה בריאה, אם הרוגאטשובר היה מנהיג את היהדות החרדית, מצבינו היה קשה מאד. לעומת זאת, יפתתח הגלעדי ושמשון הביאו תועלת בהנהגתם, הגם שלא היו בקיאים בפניני מרן הגרי"ז.
התנאי של כמלאכים וכו' הוא לא דרישה מהאדם, אלא מליצה על מצבו של האדם שמורה הוראות לעם ישראל. "מי שמורה ומכריע מדעתו" הוא אדם שיש לו קצת דעת וקצת בטחון עצמי וחושב שדבריו צודקים ורוצה להשפיע, גם מי שכותב כאן הודעה בפורום הוא במדה מסוימת משפיע, מי שכותב פשקויל גם משפיע, ומי שמייעץ לראש ישיבה אחד משפיע, ומי שמייעץ לשלשה משפיע עוד יותר. מטופש לקבוע לזה קריטריונים של מלאכיות.
הציות לגדולי תורה לא נובע מדמיונות על מוח רחוק ממוח. לרופאים אין שום מוח רחוק, הם פשוט למדו את הפרטים של הרפואה, ואנחנו לא. המוח שלנו ושל הרופאים אותו דבר. 1600 סמ"ק לכל היותר.
עצה טובה למנהיגים שמעתי מחכם אחד שאמר: כל מה שקרה לדוד המלך בסוף ימיו, כשהיה זקן, המרידות התככים והצורה שסיבבו אותו ושלחו נשים חכמות לרמוז לו ולספר לו סיפורים וכו', לא היה קורה לו בצעירותו, כשהיה כדב שכול בשדה. ומכאן המסקנה שאדם זקן מדי לא צריך להיות מוקד הכרעות. בכפוף כמובן לתפקודו. אין שום ענין לרכז את כל ההכרעות אצל איש אחד שלא תמיד מבין בנושא, יש להתייעץ עם אנשים חכמים ומבינים ומכירים את המקרה. לכל אדם יש איש קרוב יותר מהגדולים שמכיר אותו יותר טוב ועצתו תהיה טובה יותר. הרב אלישיב לא רצה בכלל לנהל את המדינה, היה לו טוב בבית שלו עם הספרים, ואנשים הכריחו אותו להיות מורון. הוא אמנם מתפקד בגיל מאה, אבל הגיע הזמן להפסיק להטריד אותו.
כמובן שבמקרים של הכרעות קשות צריכים איחוד, שכל הרבנים והמכריעים יתאחדו ביניהם לקיים מאמר הכתוב "תשועה ברוב יועץ". ולא שמעתי מימי שיש איזה כלל ביהדות שתמיד צריך להיות אדם אחד שמקבל את כל ההחלטות, החל מאיזו משחת שיניים אקנה, דרך איך יגרד ברגליו, עד איך להצביע בחוק עזמי בשארה.
נשלח ב-11/7/2010 23:33
ואמאי, באמת אין לי מושג מיהו הרב שטיינמן, מי יכול להכיל גדלותו של כל אדם גדול באשר הוא. אך במקרה דנן, בעבר הייתי מתלמידיו של הרב שטיינמן, למדתי ממנו תורה, שמעתי הרבה משיחותיו ועברתי על חלקים גדולים מספריו, בפרט באגדה והשקפה. ידיעותיו במדרשים נדירים וכו' וכו' ידועה לי. אך בכך לא די כדי להנהיג דור. כאשר דיברתי על ידיעת התורה לא התכונתי לידיעה כזו אלא לגדלות ברמה של ידיעת כל התורה בעיון שמביאה את האדם לדרגות גבוהות. לא רציתי להיכנס לזה, אבל כונת הדברים היא כך, כפי ששמעתי מאחד מגדולי הדור, [שאגב כל דברי הם ממה שקיבלתי מאנשים גדולים, אכן דעתי הקטנה והשפלה איננה קובעת כלום, בשביל זה יש לנו גדולי תורה שעמלו בתורה שבעים שנה ועל כל צעד ושעל ניכר המרחק העצום בין חכמתם לחכמתינו]. החזו"א כותב באגרותיו ח"א ל"ג 'השגחתו יתברך הוא בכל דור ודור על היחידים ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהם מעמיקים בהלכה הם בשעה זו כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהם, ועל פיהם נקבעו הלכות באישות החמורה ובשבת ובשאר הלכות החמורות' וכו'. מדבריו מבואר שכדי להורות לעם ישראל צריכים שיהיה המורה באותה שעה בדרגה כזו של 'כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהם'. וכפי שקיבלתי ממי שקבל מהחזו"א בעצמו שלא מדובר רק על הוראת הלכה אלא גם על הנהגת הציבור והדור. כמובן שכדי להגיע לדרגה כזו לא די בידיעת חז"ל והתעניינות בענינים שונים וכו'. מה כן צריך, לא לנו לפרש בדיוק, אבל אצל רבותינו בדורות האחרונים ראו בדיוק איך מגיעים לדרגות גבוהות כ"כ. מי שמורה ומכריע מדעתו הינו מכריז בכך שאכן זכה לדרגות כאלו, [אא"כ נאמר שיש כאלה שהם בדרגה שיכולים לחלוק גם על יסודות כעין אלו, כמו שיכולים לפרש בדברי הנפה"ח באופן אחר ממה שמקובל בעם ישראל כבר מאתים שנה, דברים שעוררו סערה גדולה, לא אצל 'דעתי' הזעירה אלא אצל דעת תורתם של גדולי תורה מובהקים]. ושוב, דברים אלו איני כותב מדעתי, בשום אופן איני רואה עצמי ראוי בכלל לנגוע באפס קציהם, אלו דברים שנאמרו ע"י גדולי תורה מובהקים באים בימים אחרי עמל בתורה של עשרות עשרות שנים.
ומה שכתבת בסוף דבריך, לא הבנתי השייכות לכאן. לא הבאתי שום הוכחות מסייעתא דשמיא, ולא כתבתי את דברי על צד מסוים, טענתי היה כנגד אלו שמתנגדים לכל הצדדים כולם, וטוענים אלו על אלו שכל גדול מרומה ע"י אנשי ביתו. וככל שמפעילים את המוח יותר רואים עד כמה הוא רחוק מהמוח של גדולי התורה, ואז המוח עצמו מכריח לקבל את דעתם. בשאלות רפואיות רצים לשאול את גדולי הרופאים וסומכים על חוות דעתם, כי פשוט מבינים עד כמה אנו רחוקים מלהכריע על דעת עצמנו.
נשלח ב-11/7/2010 22:57
אני מוחה, ניכר בך שאין לך שום מושג מי הוא הרב שטיינמן. וכמנהג אנ"ש שה'גדול' שלהם הוא מי שהם מכירים ומוצא חן בעיניהם, מתוך הסתמכות על הסייעתא דשמיא ושאר מדותיו של הקב"ה. לפחות בתחום העובדות, התעניינותו ובקיאותו בהשקפות ודעות ומדרשים נדירים (כפי שבקשו כאן מקודם) הוא הרבה יותר מהרב שך הסטייפלר והרב אלישיב גם יחד. הוא אדם מאד מתעניין ויש לו דעה על כל נושא. למשל כששלחנו לפניו שאלה בדבר הגר"ח מוולז'ין שאם רגע אחד לא ילמדו העולם ייחרב. הגיב שלא נראה לו ולאו דוקא ולא מצא הדבר בחז"ל ומה היה לפני גילוי אמריקה, והכוונה באופן כללי שהעולם נברא בשביל התורה. אני בטוח שלדעתך זו סבה להדיח אותו מכסאו. אבל זו שוב ההסתבכות המעגלית, שלא ייתכן שהכתרת הגדוילים ושיקול הדעת מי יהיה גודל ייקבעו על פי דעתנו הקטנה והשפלה, שא"כ בשביל מה צריכים גדוילים אם אנחנו השופטים מה טוב ומה רע, וממליכים את מי שבכיוון שלנו. כד רגיז רעיא על ענא הוא מניח עז עיוורת בראש, תפסיקו לבלבל את המח על הוכחות מסיעתא דשמיא. אם ר"י ששפורטש היה חושב כמוכם היינו כולנו שבתאים היום. ואם הרב שך היה חושב כך היינו כולנו חבדי"ם (לא כולם, רק אלו שסומכים על הסיעתא דשמיא). אבר קטן יש בגוף ומח שמו, משביעו רעב, ומרעיבו שבע, די להרעבת המוח!! תסופק תזונה ישירה למח! יופעל המח! די לשביתות!
נשלח ב-11/7/2010 22:51
ת_ח_ז_ל דבריך סותרים מרישא לסיפא. דבר ראשון, הינך כותב שזו היתה דעת הרב שך ותו לא [להכריע עפ"י הדרך שקיבל מרבותיו], מאידך הינך מזכיר שכך גם היתה שיטת הגרי"ז, ודרך בריסק מיוסדת על המסורת מרב לתלמיד. כך שאם הרב שטיינמן חולק על הכלל הזה הוא לא חולק על המצאה של הרב שך אלא על דרך שנהג בה גם הגרי"ז. דרך זו גם אינה המצאה של הגרי"ז אלא קיבלה מאביו הגר"ח. דבר שני, הינך כותב שהח"ח הכריע מה דעת חז"ל מכח ידיעתו בכל דברי חז"ל משא"כ הרב שך. אם כך תחזור הקושיא ביתר שאת, כיצד הרב שטיינמן יכול להכריע מדעתו, וכי הוא בדרגתו של הח"ח בידיעת התורה? אפי' גדולי חסידיו מודים שהינו רחוק מידיעת התורה אפי' של הרב שך [וכן עוד גדולים בדורינו] וכ"ש משל החזו"א והח"ח ולמעלה בקודש. בעל כרחך שמי שאינו בדרגה שיכול להכריע מהתורה עצמה מוכרח להביא אסמכתאות לכל דבר ממה שראה אצל רבותיו, והדרא קושיא לדוכתא.
מקסמן הדיון באשכול זה הולך על חבל דק, כאשר ברגע אחד סוטים מדיון כללי לדיון על דוגמאות מסוימות. לאחר כל דבריך הנני רואה ברור כי פרטים רבים מאוד חסרים לך, א' הן ביחסו ודעותיו של הרב שך על הרב שטיינמן, והן ביחסו של הרב שטיינמן לרב שך, והדברים מתבטאים בדברים שנאמרו במשך השנים שמעידים עליהם גדולי תורה מובהקים. [לא שמענו מעולם אדם שאומר שהרב שטיינמן רואה את הרב שך כרבו, כמו שכתבת שהינו תלמיד היורד לדעת רבו]. דברים אלו אין מקומם ברשות הרבים וכ"ש באשכול זה. ב' הינך מציב כביכול את הרב שטיינמן מצד אחד ואת הגר"ש אויערבאך שמגיע בתור תלמיד הרב שך מצד שני. וכי אינך יודע על קשת רחבה ביותר הכוללת גם כמה וכמה מזקני גדולי הדור שחלקו על הרב שטיינמן בענינים רבים כאלו?? הם לא באו רק בטענה של איך חולקים על הרב שך אלא במחלוקת על עצם הנהגתו של הרב שטיינמן. ומדובר באנשים שהם בעצמם מנהיגי ציבור שהרבה מהבעיות באות לפתחיהם. ג' דבריך בענין הרב אלישיב ג"כ נראים כחוסר ידיעה ביחסם של הסטייפלער והרב שך אליו בפרט בשנים האחרונות. מה בכך ששנים רבות לא הכירו אותו ואף יותר מכך לא הכירו בו? אכן יש בזה כדי לעורר ספיקות, אך לאחר הכרעתם של הגדולים הנ"ל נפשטו כל הספיקות. ודרך אגב, על הנהגתו של הרב אלישיב נאמרו דברים מפורשים מפי הגדולים הנ"ל זצ"ל, אבל הנהגתו של הרב שטיינמן נבנתה ע"י אחרים ולא ע"י הגדולים הקודמים. דבר זה עצמו אמור לעורר ספיקות.
ודרך אגב, מה עם הקב"ה בכל הסיפור? האם הוא מניח את עמו ישראל ביד אנשים זקנים באים בימים ששומעים רק מה שמשמיעים להם ומכריעים עפ"י נתונים מוטעים או חסרים? היתכן? הרי הוא יודע שרוב היהדות החרדית נשמעת להם, מלבד אלו שעושים כרצונם, כיצד הוא גורם לרבים רבים כ"כ לטעות? האם הוא סומך על כך שכל אחד מבחירתו החופשית יחליט להתעלם מדעת גדולי התורה ולנהוג כפי דעתו עפ"י הנתונים שבידו? נקודה למחשבה.
תוקן על ידי אנימוחה ב- 11/07/2010 22:56:04
נשלח ב-11/7/2010 22:36
ותהי להיפך שבימים הטובים חב"ד הוציאו חוברת בשם "פרס נובל לשלום" ובהם פרטו את הנימוקים מדוע לדעתם לרב שך מגיע פרס נובל לשלום.. ושם נראתה אחדות מופלאה בין כל "קרבנות השלום". וכפי שכבר אמרתי בשם מרנן ורבנן: השלום כלי מחזיק ברכה, על כן יש לעשות כל מלחמה כדי להשיגו!!
נשלח ב-11/7/2010 22:16
הגוילם
את הבדיחה אני מכיר,אבל היא שקרית לחלוטין,למשל,לגבי מרן הגר"ח גריינימן שליט"א,אולי תספר לי מי מבין הרשימה הנ"ל אחז שהוא צודק,ביחס להתנגדותו אליו.
