אחרי שמשה רבינו הזכיר לישראל את חטא המרגלים שבעקבותיו נגזר עליהם ארבעים שנות נדודים, פנו שוב לכיוון המדבר וסובבו את הר שעיר בדרום. עד שהקב"ה אמר להם: "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" (דברים ב, ג) מסביר רש"י: "סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון". וכך עשו: "וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב" (שם ח). והנה ה' מצווה את משה: "אֶל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (שם ט) שואלת הגמרא(ב"ק לח.) "וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות?" הרי מלחמות אחרות כגון מלחמת סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן נערכו על פי ציווי מפורש מאת השי"ת, למה כשמתקרבים למואב יש צורך לצוות שלא לעשות מלחמה? אומרת הגמרא: "אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא שבאו אלא לעזור את מואב אמרה תורה 'צרור את המדינים והכיתם אותם', מואבים עצמן לא כל שכן?". וכידוע "קל וחומר" היא אחת המידות שהתורה נדרשת בהן ואף ניתן לחז"ל לדרוש מעצמם (בשאר המידות, חוץ מגזרה שווה, ישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות (עיין סוכה לא.) האם אדם יכול לדון אותם מעצמו או לא, אבל ק"ו לכ"ע אדם דן מעצמו) וכל הנדרש בק"ו הריהו כמפורש בתורה. אם כן, היות והתורה מצווה "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר כה, יז) ומשה לומד בק"ו שגם במואב חייבים להילחם, צריך ציווי מפורש שלא לעשות כן. מה הסיבה שהקב"ה אסר למשה להכות את מואב כמו שעשה למדין? אומרים חז"ל: "אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואבייה ונעמה העמונית" (ב"ק לח.) אומנם עמון ומואב אסורים לבוא בקהל מחמת אכזריות שבהם, כפי שהתורה מנמקת "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (דברים כג, ה)אולם כיוון ששתי פרידות טובות עתיד הקב"ה להוציא מהם, חל איסור להילחם איתם - "וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה". שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: לפי הגמרא הנ"ל משתמע שלמעשה היו צריכים להילחם במואב ולהשמידם, ורק בזכות שעתיד הקב"ה להוציא מהם את רות המואבייה ניצלו כל האומה. והרי חז"ל אומרים שהטענה כלפי עמון ומואב שבגינה אסור להם לבוא בקהל ה' היא "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (דברים כג, ה), והיות ואין דרכן של נשים לקדם, אין הן נכללות באיסור זה וממילא לא רק רות לא הייתה ראויה להשמדה אלא כל נשי מואב. מדוע אם כן אומרת הגמרא שרק בגלל פרידה טובה שעתידה לצאת מהם אסור להשמידם? אומר הרב: אומנם נשות מואב ראויות לבוא בקהל ה' כפי שלימדונו חז"ל, אך לא היה להן זכות להגן על האומה היות ועבדו לבעל פעור והיו שקועות בכל מיני תועבות; כדי להגן על עם שלםנדרשת צדקות גדולה וזכויות רבות. היחידה אשר זכויותיה רבות עד אין קץ היא רות, שעתיד לצאת ממנה מלך המשיח, ובגינה ראוי היה למנוע פורענות על עמה. רות המואבייה ונעמה העמונית - שתי פרידות טובות כדברי חז"ל. אולם ישנו הבדל תהומי בין שתיהן; רות המואבייה נישאת לבועז ויצאו ממנה דוד המלך ושלמה המלך. נעמה העמונית נישאת לשלמה המלך והדורות הבאים מתייחסים גם אליה. הרי לנו יתרון של ארבע דורות: עובד, ישי, דוד ושלמה. הפער בין שכרה של רות לשל נעמה עצום; ישי הוא אחד מארבעה שמתו בעטיו של נחש "בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר, שלא חטאו" (רשי שבת נה:) דוד מלכה משיחא, שחיבר את ספר תהילים אשר אין כמעט יהודי אחד שלא נזקק אליו בעת צרה. שלמה המלך שזכה לבנות את בית המקדש וחיבר שלושה ספרים מהתנ"ך: משלי, קהלת ושיר השירים. כל אלו וזכיותיהם מתייחסים אל רות ולא אל נעמה למרות ששתיהן צדיקות. מאיפה נובע הפער הזה בין "שתי הפרידות"? מדוע זכתה רות כל כך הרבה יותר מנעמה? אומרת הגמרא (ב"ק לח:)"בשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל: עובד ישי ודוד ושלמה, ואילו צעירה עד רחבעם". לאחר שהציל הקב"ה את לוט ואת שתי בנותיו מהפיכת סדום, אמרה הבכירה לצעירה: "אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יט, לא) "סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול" (רש"י) אם כן מוכרחים להציל את המין האנושי אפילו במחיר של גילוי עריות. במצווה זו, או ליתר דיוק במה שהן חשבו שזו מצווה, קדמה הבכירה (אם מואב) לילה אחת לאחותה הצעירה (אם עמון); בזכות זה זכתה לארבע דורות נוספים של צדיקים גמורים כאמור לעיל. הרי לנו הבדל עצום בין מי שעושה מצווה לילה אחד מוקדם יותר לבין מי שעושה את אותה המצווה אבל לילה אחד לאחר מכן; לזו שהקדימה במצווה יש חלק בארבעה ספרים מכד' ספרי קודש ובבניין בהמ"ק, ולזו שאיחרה אין. בעקבות לימוד זה אומרים חז"ל "לעולם יקדים אדם לדבר מצווה" (ב"ק לח:) צריכים ללמוד מכאן את המשמעות של הזריזות בקיום מצווה לעומת איחורה. רעיון זה נלמד גם ממעשה שם ויפת, שכשבאו לכסות את ערוות אביהם כתוב: "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה" (בראשית ט, כג) מסביר רש"י: "אין כתיב כאן 'ויקחו' אלא 'ויקח',למד על שם שנתאמץ במצווה יותר מיפת". שניהם עשו את אותה מצווה, אלא ששם התאמץ קצת יותר וההבדל עצום: יפת מקבל ברכה גדולה - שהקב"ה ירחיב את נחלתו; הוא אכן מקבל את אירופה, אמריקה, אוסטרליה, כל הדולרים ולירות סטרלינג, אבל סוף סוף אינו אלא שכר גשמי שאחריתו עדי אובד. לעומתו שם מקבל ברכה אחרת לגמרי: "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (שם כז) שכר רוחני נצחי -השראת שכינה. בנוסף לכך שם זוכה שה' מייחד את שמו עליו: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי שֵׁם"(שם כו) מה שאין כן יפת (לא כתוב עליו "אלוקי יפת"). שם ויפת זכו לשכר מידה כנגד מידה, הם כיסו את ערוות אביהם וכנגד זה זכו לכיסוי: בני שם זכו "לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנא' (יחז' לט) 'אתן לגוג מקום שם קבר'" (רש"י שם) ברור לכל איזה הבדל עצום יש בין שכר שניהם, אחד מקבל מצווה לעולמי עד והשני מקבל קבר. וכל כך למה? אחד התאמץ קצת יותר במצווה מהשני. היוצא מלימוד זה הוא שצריכים להתאמץ בקיום המצוות בכל כוחותינו ובכל כוונתנו, משום שההבדל בין קיום מצווה כשורה לבין תוספת מאמץ הריהו כהבדל בין שמים וארץ. |
