| נשלח ב-30/7/2010 18:18 |
 |
| |
הבנאליות של הרוע
אני פותח כאן אשכול לדיון רציני במושג ה"בנאליות של הרוע", כהסבר למפלצתיות הנוראית בה נהגה החיה הצהובה בשנות השואה.
כפתיח אני מביא כתבה שפורסומה לאחרונה על בנו של אדולף אייכמן, בה מובאת ניגודיות מעוררת תהיה בין חיים נורמטיביים של אדם מצטנע נטולי שנאה ורוע, לבין חיי אביו שאי אפשר שלא להצטמרר ממספר האנשים בתבל שהוא אישית גרם להם סבל נפשי ופיזי, במינון שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית.
הנושא טעון מאוד, הרבה מהמגיבים וודאי נושאים בעצמם צלקות משפחתיות ואישיות מאותה רוע איום, אך אין זה פותר אותנו מלפשפש במניעיו. ואולי אולי לגלות שאף אנחנו לא חפים בהתנהגותינו האקטיבית והפסיבית כלפי זולתינו הפרטיים והגלובליים, מאותו רוע אנושי.
המונח "הבנאליות של הרוע" הונח וחודד ע"י הפילוסופית והוגת הדעות חנה ארנדט. שבאה בקביעת מושג זה לענות על השאלה כיצד תיתכן מפלצתיות אנושית וזוועתית כ"כ בין בני אדם.
מפגש מוזר
-----------------
פרופסור ריכארדו אייכמן מנהל חיי שיגרה רגילים ומשתדל להתרחק עד כמה שאפשר מקללת אביו אדולף, האיש המזוהה יותר מכל עם הביטוי "הבנאליות של הרוע". כתב ynet נפגש עמו ושמע איך במשפחת אייכמן לא דיברו על "האיש של אמא", מה הוא זוכר מאבא שלו ומתאר בגוף ראשון את תחושותיו דור גליק, ברלין
iזה שנים שפרופסור ריכארדו אייכמן מתרחק מדפי ההיסטוריה החדשה, בה תופס אביו אדולף אייכמן את אחד התפקידים האיומים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כדי לחיות חיים נורמליים תחת השם "אייכמן", הוא מתמקד בחפירות ארכיאולוגיות אל זמנים אחרים, מוקדמים בהרבה. יש מומחים שיודעים לספר על מלחמת העולם השנייה הרבה יותר ממני, מה לי יש להוסיף?, הוא אומר בכל פעם שהוא מסרב לבקשות להתראיין לכלי תקשורת גרמנים, והבקשות רבות. 65 שנה אחרי, אייכמן הבן יודע היטב - השואה רק הולכת ותופסת מקום וחשיבות גדולים יותר - בגרמניה כמו בישראל. ממקום מושבו בברלין, מעדיף אייכמן הבן לשמור על חייו הפרטיים ולהתרחק מכל קשר או אזכור פומבי לאוברשטורמבנפיהרר אס.אס, שהיה אביו. הוא מנהל חיי שגרה. הולך בכל בוקר למכון הארכיאולוגי הגרמני, בו הוא משמש ראש מחלקת "אוריינט" בהצלחה מרובה. במסגרת עבודתו, ביקר לאורך השנים בחלקים נרחבים על-פני הגלובוס, בחיפוש אחר ממצאים חדשים. רק במדינה אחת, שהיא אולי המרכז המרתק של תחומו, טרם ביקר. "ריכארדו אייכמן לא חייב לי או לאף אחד אחר, דבר וחצי דבר. לא מייל, לא פגישה, לא תובנות של 'הבן של'", כך שבתי והזכרתי לעצמי מהרגע שבו שטפן, ידיד ארכיאולוג, סיפר כהערת אגב בסוף שיחה משמימה על פוליטיקה והמשט, אודות שותפו מסביר הפנים לחפירות בתימן. בנו הצעיר של מי שהיה האחראי הישיר, בין היתר, לגירוש הבהול של יהודי הונגריה ב-1944, ובהם סבתי ומשפחתה - הוא על-פי שטפן אדם סימפטי ונחמד. אין לו כל התנגדות שאתקשר אליו ואציין את שמו. להיפך, אומר שטפן - בהחלט יכול להיות לכם עניין להיפגש. א': כוס מים, שתי נשימות ומתקשריםאת הזיכרונות המעומעמים היחידים של ריכארדו מאביו ניתן למצוא בכתבה בשבועון "די צייט". הילד בן ה-5, שנולד בארגנטינה, זוכר נסיעת אוטובוס משותפת בבואנוס איירס ואת השוקולד שנתן לו אדולף, "מומחה" הרייך השלישי לענייני יהודים, שהיה עבורו לפרק זמן קצר מאוד פשוט "אבא". אבל יום אחד אבא נעלם, לא רק פיזית אלא גם המונח עצמו. במשך שנים, גם אחרי שהיגרו חזרה לגרמניה, לא דיברו במשפחת אייכמן על "האיש של אמא" או על "אדולף אייכמן" כפי שנהג ריכארדו לכנות אותו.
 מאחורי תא הזכוכית. אדולף אייכמן במשפט בישראל (צילום: לע"מ) צהרי יום רביעי. ניסיתי שוב ליצור קשר. כוס מים ליד הטלפון, שתי נשימות עמוקות וחיוג. ''המכון הארכיאולוגי שלום", עונה קול של גבר מהצד השני. | האדמיניסטרציה של השטן: | | | מסע ברשימות מוות / דור גליק, גרמניה | | המזון היומי לאסיר באושוויץ, רשימת שינדלר המקורית, שמות הילדים מה"אקסודוס", תיעוד מקפיא דם של מיליוני נספים - ותשובה מוחצת לכל מי שמנסה להכחיש. דור גליק סייר בין מדפי הארכיון הגדול בעולם המגולל את זוועות הנאצים, וזכה לקבל דרישת שלום מצמררת מהסבתא ששרדה - ומאחיה שלא | | לכתבה המלאה | |
|
|
''שלום, אוכל בבקשה לדבר עם פרופסור אייכמן?'' אני שואל בגרמנית רשמית. ''רגע אחד בבקשה", עונה לי הקול ומפנה מקומו לצליל המתנה מוכר, אותו שמעתי כבר בשלושת ניסיונותיי הקודמים. התחנה הבאה אמורה להיות אישה נחמדה שתאמר שהמנהל לא נמצא, ואוכל לנסות להשיגו במייל. ההנחה שתהיה תחנת מעבר נוספת בטרם יענה לי אייכמן היא מחשבה מנחמת באותם רגעים. שכן אפילו אם הייתי בוגר קורס אינטנסיבי לשיחות טלפון בין בני הדור השלישי לצאצאים של בכירי הנאצים - אין דבר שיכול באמת להכין אותך להיכרות שכזו. אבל ההנחה שלי קרסה באחת, ללא תחנה מרככת. ''אייכמן", עונה קול מהצד השני, מרחק של שיחה מקומית - קידומת 030 ברלין. שמחתי ונחרדתי בו בזמן. אייכמן איננו מעוניין בראיון, ואחרי שהדבר הובהר בינינו, הוא נענה לבקשתי לפגישה. הוא הזמין אותי למשרדו כדי "לדבר על ההיסטוריה המשותפת שלנו, שמציגה היבטים שונים רבים ועדיין משפיעה על יחסי האנוש בעולם המודרני", כפי שניסח זאת מראש. קבענו ליום שני ב-12 בצהריים, תאריך שמותיר לי סוף שבוע ארוך לתכנון הפגישה העיוורת עם אייכמן הבן. קווים אופטימליים לדמותה: פתוחה, רגועה, לא רק שואה. ב': על פרנואידיות יהודית ועל הפגישהיום שני מגיע. וככל שהמחוגים מתקדמים אל השעה היעודה - כך פחות ופחות ברור לי למה אני מופיע בחייו של אדם המבוגר ממני ב-30 שנה. אדם שעושה הכל כדי לחיות חיים רגילים, להתמקד בתחום העניין שלו, ובשקט. הדבר היחידי שאני מביא עימי, למקרה של שתיקות מביכות ואם יפגין עניין בסיפורים אישיים - הם מסמכים על בני משפחתי שנמצאו בארכיון לפשעי הנאצים בבאד ארולסן. רכבת S42 דוהרת לכיוון היידלברגר-פלאץ, ומסביב נראים הברלינאים בפנים זעופות של תחילת שבוע עבודה. אלה הם בדיוק הרגעים לשאול: למה אני היחיד בקרון שנוסע למכון הארכיאולוגי כדי לדבר על גז ולא על מאובנים? למה ברלין לעולם לא תהיה רק עיר של תרבות מופלאה, אגמים נהדרים ואנשים יפים? למה אני בא מעם פרנואידי שתחום העיסוק הפופולארי שלו בימים אלה הוא שאלת היתכנותה של שואה שנייה? למה, כפי שהיטיב מאיר אריאל לנסח, "כבר היינו בתנור ועכשיו על המחבת"? ובעיקר: האם יש בכלל הצדקה לפגישה הזו? התשובה שקיבלתי בשדרת פודבילסקי הירוקה והשקטה שבמערב העיר - הייתה חותכת. המכון הארכיאולוגי שוכן במבנה שקוף, מינימליסטי ובו בזמן מרשים - טיפוסי לבנייה החדשה של בנייני המשרדים בבירת גרמניה. השומר מעביר אותי דרך גן פנימי אל הקומה השנייה, שם יושב ריכארדו אייכמן. לעברי קם איש סימפטי ונאה, שחור שיער ומסביר פנים.
 דרכונו של אייכמן. זכרונות מארגנטינה במשך שעה ורבע שוחחנו פרופסור אייכמן ואני כמעט על הכול. במשרדו הרחב והשקט, עמוס הספרים על ממצאי חפירות ותרבויות קדומות, מצאתי אדם שמתעמת ולא בורח מהסיפורים האיומים על אבא שלו, על העם שלו, ובה בעת נזהר שלא להפוך את ההתמודדות הזו לאובססיה נוספת. אדם שלחץ לפני שנים בלונדון את ידו של איש המוסד צבי אהרוני, מבכירי המבצע לחטיפת אביו בארגנטינה - והמשיך הלאה. ג': כמו כל אדם אחרהדבר האחרון שריכארדו אייכמן רוצה, הוא להפוך לסמל או לנושא מסר כלשהוא. הוא סבור שדבריו וחוויותיו אינם שונים מאלה של כל אדם אחר בן דורו, שהתחנך בגרמניה בעשורים הראשונים שאחרי השואה. עם זאת, לשמע דבריו המשמעותיים, רבים מהם מרגשים, ביקשתי את רשותו לכתוב מנקודת מבט אישית את רשמיי מהשיחה, עם ציון חלקים נבחרים שלא בציטוט. הוא לא התלהב, אך הפעם גם לא סירב. מריכארדו שמעתי כיצד למשפחתו היה הרבה יותר קל, אם לפני מותו היה אדולף אייכמן מביע חרטה על המעשים שביצע. שמעתי על התחושות הקשות שליוו את בני המשפחה, כשההכאה על החטא לא נשמעה. סיפרתי לו עד כמה המשפט שנערך לאביו בירושלים צרוב בתודעתו של דור שלם, הדור של אבא שלי, שראו לראשונה את הוריהם מאזינים לרדיו ובוכים. הוא סיפר לי על חוסר היכולת שלו להבין את מחשבת "ממלא הפקודות", באמצעותה אביו נימק את מעשיו. סיפרתי לו כיצד המשפט פתח לראשונה את הפצע שבין האליטה הישראלית לבין הניצולים - אלה ש"היהודים החדשים" לא אהבו לראות. איך השואה גרמה אחרי הקמת המדינה לאוכלוסיות שונות בתוך החברה הישראלית לחוש חוסר שייכות. אייכמן הבן כינה את דרך המחשבה של המשטר שבו אביו לקח חלק מרכזי - "חולה". שוחחנו על הטירוף שגרם לנאצים להשקיע כל-כך הרבה משאבים בהשמדה גם ברגעים האחרונים. משאבים שלו היו מופנים למאמץ המלחמתי אולי היו משנים את תוצאות הקרב. הוא אמר שאי רציונאליות הפוגעת באינטרסים של משטרים קיצוניים עצמם, אינה נחלת העבר. והדוגמאות לכך אכן לא חסרות. סיפרתי לאייכמן על הנסיעה שלי בדצמבר האחרון ללודז' שבפולין כדי לראות את בית משפחת סבי, ועל מה שמצאתי שם. עיר, ששליש מאוכלוסייתה היו יהודים לפני שאבא שלו התחיל לשלוח אותם לחלמנו ולאושוויץ, ועד כמה הנוכחות-נפקדות שלהם עדיין מורגשת בה כרוח רפאים. אייכמן הביע הערכה לדרך החינוך היהודית, שלדבריו מביאה את התלמיד להטיל ספק ולמתוח ביקורת. זאת, בניגוד לדרך החינוך שהוא מכיר, הבנויה בעיקר על צבירת חומר ושינון. אמרתי לו שהוא מחמיא יותר מדי, לפחות באשר למערכת החינוך הישראלית. סיפרתי לו שהרתיעה מגרמניה ושהסלידה למשל לקנות תוצרת גרמניה, לא נעלמה בישראל ואולי גם לא תיעלם, אבל שבמדינת היהודים יש גם עניין גובר בשפה ובתרבות הגרמנית. שבתל-אביב חיים לא מעט גרמנים, ושאם הוא אוהב את ברלין - יש סיכוי לא רע שיאהב גם את העיר העברית הראשונה. ד': שלום, ולהתראות? מי שנמצא תקופות ממושכות בגרמניה, מוצא לעתים קרובות שהקול הממוצע של האזרח ברחוב רחוק מההצהרות הנחרצות של הפוליטיקאים בדבר ייחודיות השואה. יום לפני הפגישה עם ריכארדו חזרה ידידה קרובה שלי נסערת משיחה עם חבר גרמני, שאמר לה שהרבה יותר משישה מיליון סובייטים נהרגו במלחמת העולם השנייה, ועל-כן ברור שמה שקרה הוא נורא, אבל לא מובן לו העניין הגדול שעושים דווקא משואת היהודים. אחרים טוענים שהגרמנים עצמם היו קורבנות של הנאצים, ומן העבר השני נמצאים גרמנים אחרים, בהם צעירים רבים, שרגש האשם הפך אצלם את העיסוק ביהדות, בישראל ובשפה העברית, לציר מרכזי, כמעט אובססיבי בחייהם. אף אחת מהגישות הללו אינה בריאה. ריכארדו אייכמן, כך התרשמתי מיד, אינו משתייך לאלה או לאלה. הוא כנראה הגרמני שמתמודד |
| | | * id="flashad" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,0,0" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" width="250" height="250"> <* | |
|
אם יגיע אי פעם אייכמן לביקור בישראל, זה יהיה בשקט. בלי הצהרות או ביקורים סמליים. בעיקר כדי לפגוש עמיתים ישראלים מתחומו ולבקר באתרים כמו יבנה-ים, אחת מערי הנמל החשובות בארץ מתקופת הברונזה ועד לימי הביניים. הצעתי לו שאם יבוא באחת מחופשותיו, אשמח להראות לו את תל-אביב וירושלים. לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום. אולי עד הפעם הבאה, כנראה שלתמיד.
תוקן על ידי הקאנצלר ב- 30/07/2010 18:22:13
תוקן על ידי הקאנצלר ב- 30/07/2010 18:24:14
תוקן על ידי הקאנצלר ב- 30/07/2010 18:27:11
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2011 09:20 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2010 09:18 |
|
| |
ישנם סיפורים ברוטאליים למכביר, שמוכיחים שמעשיהם של הנאציים היו יותר מאשר "מילוי פקודות", אלא היה שם רוע ממש. ליקטתי מספר מקרים כאלה, וכדלהלן: - את שתי התיאורים הראשונים מגולל ניצול מחנה אושוויץ פרופ' רודולף ורבה, בספרו "ברחתי מאושוויץ", וכך כתב:[1] "שיעור התמותה במחנה היה מחריד רבים מתו בבירקנאו רק מפני שהאוחזים במקל [הס.ס או קאפו] רצו להתבדר, או חיפשו עיסוק שיגוון את החדגוניות של שגרת היום-יום. לפעמים מצאו אסירים ששקעו בבוץ ולא היו יכולים להיחלץ מאפיסת כוחות. הם היו משכיבים את הקורבנות על הרצפה, ומניחים מוט של ברזל על צווארם. אחר-כך היו שניהם קופצים על המוט כאיש אחד ושוברים את מפרקתו".
- התיאור השני שלו:[2] "דאגתי היחידה הייתה הקור באותו יום קשה של דצמבר. אעפ"כ כשנכנסנו לבירקנאו נעלמו כל מחשבותי על מזג האוויר. פתאום במרחק כמאה מטרים ממני, ראיתי לפחות כעשרת אלפים נשים עירומות עומדות בשקט בשורות מסודרות, סביבן אנשי ס.ס במדים ירוקים. המראה היה כה גרוטסקי, שאפילו אונטרשארפיהרר ספרסם, שישב בתא הנהג, אדם שראה מעשי אכזריות לרוב, ואף השתתף בהם והתייחס לכך באדישות, ציווה על הנהג להאט את המשאית, הוא רצה לראות את המתרחש מקרוב. כשחזרנו אחרי שלוש שעות הן עדיין עמדו שם עירומות בכפור, אך עכשיו הצטמצם מאוד מספר השורות, והמשאיות היו מלאות ביהודיות שדרכן לתאי הגזים...".
- מקרה נוסף מובא בספר: "אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות":[3] "קבוצה של אסירים חפרה תעלה מלאה מים. עד העיד כי אנשי הס.ס אילצו אותם לקפוץ לתוך התעלה. היה עליהם לקפות למים ולשחות. ואז הם הורו לאסיר ששמו אייזק – כינויו במחנה היה אייזק החזק – להטביע את חבריו. לבסוף הם הורו לו להרוג את אביו. בשעה שהטביע את אביו, השתולל אייזק כמו מטורף והחל לצרוח. ולכן שטרק [אחד משומרי הס.ס] ירה באייזק במים".
סיפור אחרון, המציג את רוע ליבם של הנאצים, נלקט מעדותו של פיליפ מילר, אסיר יהודי באשוויץ, שהגיע לשם מסלובקיה, ואולץ לעבוד בזונד-קומנדו, ושרד בדרך פלא, ועדותו נחשבת לבעלת ערך רב, עקב העובדה שהנאצים היו מוצאים להורג את כל אנשי צוות הזונדר-קומנדו בכל 4 חודשים, מכיוון שהם לא רצו להשאיר עדי ראיה למעשי הזוועות שהתחוללו במתחם תאי-הגזים. וכך כתב מילר (בתרגום חופשי):[4] "האופטשרפירר אוטו מול, תפס אצל אחד מהאסירים היהודים כמה דולרים. הוא העמיד את האסיר על-פי הבור שבו היו שורפים את הגופות, שהיה מלא אפר אדום-לוהט, ונתן לו לבחור: או שאני יורה בך, או שאתה מוריד את הנעלים ורץ יחף על האפר האדום, פעמיים! האסיר הוריד את הנעליים, נתן קפיצה לתוך הבור וניסה לשווא לרוץ, אך מיד הוא התמוטט לתוך האפר האדום-לוהט, ומת".
[1] פרופ' רודולף ורבה, "ברחתי מאושוויץ", עמ' 183. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/ זמורה-ביתן. [3] "אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות", עורכים: ישראל גוטמן, מיכאל ברנבאום, עמ' 646. בהוצאת יד-ושם, ירושלים, תשס"ג. [4] Filip Muller, Eyewitness Auschwitz – Three Years In The Gas Chambers, p.140-141
תוקן על ידי פוגמישו ב- 29/12/2010 09:19:23
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2010 15:34 |
|
| |
קיסנג'ר: יהודים בתאי גזים בבריה"מ -זה אולי בעיה הומונטרית. אפילו זה לא וודאי. גם במצב "המלחמה הקרה" שיהודים סובייטים נחשדו כאוייבי ארה"ב במידה מסוימת. מוזר לשמוע ממנו כזה משפט (ואולי לא כמשמדובר בקיסנג'ר).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2010 01:44 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2010 21:43 |
|
| |
האם הנושא הוא דעת יחיד או לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2010 21:39 |
|
| |
צענע:
לא בדקתי את העניין אבל עצם הטענה שלו שאם הרמב"ם דעת יחיד אז הוא דעת יחיד ולא פוסקים כמותו,
אפשר למחות על הכלום אבל לא על עצם הטענה,
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2010 21:18 |
|
| |
"מדובר על מזימת זנות של בנות מדיין, מה זה קשור לנאנסת??? "
המשותף לשני הדברים הוא שבאה תקלה על ידיהן לישראל ולכן דינן מוות.
ומי אתה שתגיד שלרמב"ם יש "נפילה"?כך אתה מכבד את הרמב"ם?
זה נאמר במפורש בהלכות ביאה פרק י"ב וזו היתה דעתו של הרמב"ם ולא אתה הוא האדם שיגיד לו על אילו פסוקים להסתמך.
"ומה זה אומר?? (כלום)."
זה אומר הרבה יותר ממה שאתה היית רוצה לחשוב.
אתה שייך לאנשים שמדחיקים דברים קשים על ידי הכחשה.
מה זה אומר עליך?גם כאן התשובה כלום לא מתאימה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2010 17:23 |
|
| |
| צענערענע כתב: |  | | ח [ט] גוי הבא על בת ישראל--אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל שבא על הגויה--בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד--כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו" (במדבר לא,טז-יז). |
|
צענע, ראיתיך מצטטת כמה פעמים דברי רמב"ם אלו, ואתמהה, הלא דבריו הם דברי יחיד תמוהין, שאין להם מקור בחז"ל, ואף פוסק אחריו לא העתיקם, ונושאי כליו תמהו מאד על דבריו, שהרי בפסוק שהביא "הן הנה היו לבני ישראל" מדובר על מזימת זנות של בנות מדיין, מה זה קשור לנאנסת??? ובקיצור, מדובר על "נפילה", של אדם חכם מאד - הרמב"ם, שלא חשוד בכלל על השוואת בני אדם לבהמות בלי סיבה, משהו שאין טעם לצטט אותו כי אינו מלמד כלום, או שזו טעות שנפלה, או שהרמב"ם כתב דבר תמוה מאד שלא תואם לאופי כתיבתו ולא להלכה, מה זה אומר?? (כלום).
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2010 15:53 |
|
| |
לא_יאומן, גם אני פרסמתי לא מזמן מאמר על הכנסייה והשואה, ראה: "תגובת הכנסייה הנוצרית לנוכח רדיפת היהודים בשואה". ................................................................................................................................... בע"ב, אנסה את כוחי בפתרון הדברים, ואם הם אינם לרוחך זכור נא לי את דבריו של גביהה בן פסיסה לחכמי ישראל לפני שיצא לדיון לפני המלך: מונחים משפטיים/רעיוניים בתלמוד הטענה שילדי הגויים נחשבים כבעלי חיים, ומשתמשים בדברי התלמוד במסכת יבמות:[1] "אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה [הפקירה התורה את זרעו של הגוי] דכתיב "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג). דהיינו שאין לבניהם קרבת משפחה אליהם, כמו בבעלי חיים. טיעון זה, שהוצא לגמרי מהקשרו, משמש עד היום את המלעיזים למיניהם, כאשר הם מתעלמים לחלוטין מאמירות אחרות של חז"ל המוכיחות שהגוי הבן אכן מתייחס לאביו, והתלמוד באותה מסכת[2] מוכיח שלגבי היחס, דהיינו להיקרא בן לאביו, אכן הגוי מתייחס לאביו. וכן לגבי ירושה, הבן יורש את אביו הגוי, כמבואר במסכת קידושין[3], וכן לגבי אחות אביו מאמו מתייחס הוא לאביו לדעת רבי אליעזר[4]. אז במה עוסקים דברי חז"ל הללו? הם עוסקים בדיני ייבום, למקרה שאם שתי אחים יעשו יהודים (יתגיירו), אזי אומרת התורה שאין הילדים מתייחסים אחר אביהם לאותו עניין משפטי-הלכתי זה, והדבר דומה למציאות שבעלי חיים גם אינם מתייחסים אחר אביהם. למה הדבר דומה? לפוסקי ההלכה שמכנים את טקס הנישואין הרפורמי "חספא בעלמא" [ביטוי תלמודי לדבר נטול ערך, ובעיקר לשטר משולל כל תוקף משפטי], ואע"פ שהם נישאו בהרבה אהבה ורגש, באים הפוסקים ואומרים שכל הקשר ביניהם מבחינה משפטית-הלכתית נטול ערך. ואותו דבר בעניינינו, חכמים השתמשו באותה האמירה כדי לתאר לנו מציאות משפטית-הלכתית ע"י דימוי, ולא שבאמת ילדי הגויים נחשבים כבעלי חיים חלילה. והגם שהדברים נשמעים קשים לאוזן לאדם שלא אמון על לימוד מעמיק בתלמוד, יש לדעת שזהו נוף התלמוד, וחכמים משתמשים בדימוים שונים ומשונים לתאר מציאויות משפטיות/רעיוניות. ובתור דוגמה לשפה התלמודית אפשר לצטט את האמירה התלמודית:[5] "אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא - חגריהו על מתניך". כאן אומרת הגמרא שתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, ואין הכוונה לגנות תלמידי חכמים ולומר שהם כמו נחשים חלילה. אלא כאשר חכמי התלמוד רצו להשתמש בתכונה מסוימת, הם הביאו כמשל את הנחש, שאצלו תכונת הנקמה בולטת לעין, שכל המתגרה בנחש מיד מכניס את עצמו לסכנה שמא הוא ינקום. כך גם צריך תמיד חכם לעמוד על המשמר שלא יתגרו בו, ויפגעו בכבודו, ויש לו לעמוד ולהילחם על כבוד התורה, וכמו שאומר דוד המלך בתהילים:[6] "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".
[4] מסכת סנהדרין, דף נ"ח עמ' א.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 10:04 |
|
| |
ח [ט] גוי הבא על בת ישראל--אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל שבא על הגויה--בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד--כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 10:03 |
|
| |
ובכן
מה אתם עונים לגוי שקורא את הטקסט שצוטט?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 09:56 |
|
| |
על "זרמת סוסים זרמתם" שמעת?..
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 09:48 |
|
| |
"בתלמוד כתוב, כי רק היהודים הם בני אדם, ואילו שאר העמים מתוארים כבהמות" ?
_________________
|
|
|
|
|
