סברות בתלמוד וסתירות לוגיות

הגדרתך כלל אינה נכונה, הגדר 'גורם לממון' אין הכוונה שעל ידי חפץ זה ביכולתו של ראובן לקבל ממון, אלה שאם יינזק החפץ ראובן יפסיד ממון.
 לדעת ר"ש (הסובר שגורם לממון כממון דמי) המזיק חייב לשלם למפסיד (ראובן לצורך הדוגמה) למרות שלא הזיק בפועל רכוש שראובן הוא הבעלים עליו. לכאורה אין בעיה להגדיר זאת כ'נורמה' שיש חובה לשלם גם על נזק עקיף שניגרם. הבעיה היא במקומות שהגורם לממון "איתא בעינא" (=ישנו בעין) ז"א שאותו הרכוש כלל לא הוזק (ראובן עדיין לא הוזק באופן עקיף) אך נחשב לממונו של ראובן למרות שראובן אינו הבעלים. וכפי שציינתי מצינו זאת בעיר הנידחת ובשור של הקדש שהמקדיש חייב באחריותו.
 בסופו של דבר ישנו קשר בין רכוש מסוים לאדם אחר שאינו הבעלים על הרכוש (אך הרכוש הוא ממונו), א"א להגדיר קשר זה כקשר נורמטיבי (עוד לא ראיתי בית משפט שיחשיב רכוש מסויים כ'ממונך' כאשר אתה כלל לא הבעלים אלה רק 'חברת הביטוח' המבטחת את הרכוש) אלה יש כאן ישות מטאפיזית שיוצרת אותו (ישנה 'חלות ממון' כמו שיש 'חלות בעלות' ובמקרה דנן ישנה רק חלות ממונית אך לא חלות בעלות).
דרך אגב בדוגמה זו יש השלכות 'ממוניות' הנובעות מן המצב המטאפיזי (שלא כמו בדוגמה הקודמת שיכולת לטעון שהשלכות הם איסוריות ולא ממוניות).

לגבי טומאה – אין זה נכון שכללי הפסיקה אינם מתחשבים במציאות והראיה שכאשר שניהם נישאלים כאחד הדין כבר שונה, וההבדל שכאשר שניהם שואלים כאחד יש לפננו ספק עצמי אחד ובמצב זה א"א להתעלם מהמציאות ולהכריע באותו הספק בצורה שאינה הגיונית. אך כאשר הם נישאלו בזה אחר זה כבר יש שני ספקות עצמיים ואין סתירה בהכרעה לגבי כל ספק שהוא לעצמו (בעצם ישנה בעיה לוגית רק כאשר ההכרעה באותו הספק יוצרת סתירה). 

1- הויכוח עד כאן היה האם דיני התורה המשפטיים נגזרים מנורמות חברתיות או יוצרים ישויות מטאפיזיות. אם האמת כצד הראשון ממילא אין קושי בקבלת הדין של "מכאן ולהבא למפרע", אך אם האמת כצד השני אנו נתקשה לקבל את הדין הנ"ל שטוען שהסיבה ליצירת אותה ישות מטאפיזית באה לאחר המסובב ממנה. עכשיו אתה טוען שגם וגם, גם ישות מטאפיזית וגם התייחסות חברתית. א"כ לא פתרתה את הבעיה (אולי נתינת הגט לידו של העבד תשנה את ההתייחסות החברתית אך נותרת הבעייתיות של הפקעת היישות המטאפיזית שנקראת "חלות בעלות").  

2- מדוע אין מהדוגמה מגורם לממון ראיה על יישות מטאפיזית שמחילה על האדם בעלות ממונית למרות שאין מקום להגדירו כלל כבעלים לפי הנורמות המקובלות? (הבנתי את דעתך אך לא את טענתך).

3- לגבי טומא איני מסכים ואחזור על דברי - הדין ב"שני שבילין" הוא נגזרת של כללי פסיקה בספקות. כללים אלו אינם מיוחדים רק לטומאה אלה לכול התורה כולה (לאישות, איסור והיתר, דיני ממונות וכו') ואינם מתחשבים במציאות שהיתה (ז"א גם אם במציאות הדבר נגע בטומאה או שנתערב בו איסור הסטטוס הדיני שיחול על הדבר יגזר מכללי ההכרעה בספק). ממילא אין להביא מכאן ראיה שכל דיני התורה נגזרים מהיתיחסות החברתית לסטטוס הדיני.

אם הקניין האיסורי היה מאפשר רק דינים שאינם נובעים מההגדרה הממונית (כגון אכילה בתרומה כפי שציינת) ניחא, הבעיה היא שלמרות שהבעלות הממונית שייכת לעבד המעוכב גט שיחרור בכל זאת  כאשר חובלים בו תשלום הנזק ילך לרבו (עיין במאמר של הרב מיכי הנ"ל). כמו כן לשיטתך הגדר את המוסג "חלות".

השבת חשבתי על דוגמא נוספת שמראה על קשר מטאפיזי בין אדם לממון למרות שהוא אינו הבעלים עליו (דוגמה זו משלימה לדעתי את הדוגמה של הרב מיכי במאמרו). דבר זה מצינו בגדר "גורם לממון כממון דמי" – לדוגמא כאשר ראובן הפריש קודשים שהוא חייב באחריותן ובא שמעון והזיק אותם, לדעת ר' שמעון (הסובר שגורם לממון כממון דמי) המזיק חייב לשלם למרות שלא הזיק בפועל רכוש של ראובן. לכאורה אין בעיה להגדיר זאת כ'נורמה' שיש חובה לשלם גם על נזק עקיף שניגרם. הבעיה היא במקומות שהרכוש "איתא בעינא" (=ישנו בעין) ז"א שאותו הרכוש כלל לא אבד (ראובן עדיין לא הוזק באופן עקיף) אך נחשב לממונו של ראובן למרות שראובן אינו הבעלים. ומצינו זאת בשני מקומות:

1- בסנהדרין (קיב ע"ב) הגמרא מציינת שלפי ר"ש (הסובר שגורם לממון כממון) בעיר הנדחת גם קודשי קדשים ימותו, ופרש רש"י "הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה". והינה מקרה מפורש שאדם אינו מוגדר לבעלים על רכוש מסויים בעוד שאותו הרכוש מוגדר כ"ממונו" ומאחר שבעיר הנידחת לא דרוש דווקא שהרכוש יהיה בגדר שלו כדי לשורפו אלה מספיק שיהיה בגדר ממונו ("ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפתה באש את כל שללה כלילי לה' אלוקך". (כמובן שאין כאן 'נורמה', לפי הנורמה רק דבר שהוא שלך יכול ליהיות ממונך)

 2- בתוספתא פרק ד בבבא קמא (הלכה א), שור של הקדש שהבעלים חייבים באחריותם "הבעלים נוטלין את ניזקו ונותנים את ניזקו", לפי הנורמה היה מובן מדוע נוטלים את ניזקו מפני שבסופו של דבר הבעלים הוזקו באופן עקיף (מאחר שאחריות ההקדש עליהם) אך איך אפשר להסביר את הדין שנותנים את ניזקו הרי השור כלל לא בבעלותם אלה בבעלות ההקדש? אלה שוב אנו רואים שהגדר "גורם לממון" הוא יישות מטאפיזית שמגדירה את השור כממונו של המקדיש למרות שבאותו הזמן השור אינו שלו (הוא לא הבעלים). (יש להעיר שהאדם אינו צריך ליהיות דווקא בעלים על שורו כדי להיתחייב בהזקו אלה החיוב בא מצד "ממונך ושמירתן עלך" כידוע). (מבוסס על דיברי המידות לחקר ההלכה מידה ט אותיות כח-לב).