| נשלח ב-4/8/2010 23:27 |
 |
| |
פסקי הרשז"א (עם הערות)
הרב שמחה בונם לייזרזון הוציא ליקוט בשם "שולחן שלמה –
ערכי רפואה", שהינו "אסופת בירורי הלכות ופסקי דינים" מתוך תורתו
של רבי שלמה זלמן אוייערבאך ע"ה. (מהדורת ויינרעבתשס"ו). לספר הסכמה אחת של בנו, רבי
שמואל.
(תורה מפוארה בכלי מפואר, ואולי יותר מדי מפואר. הספר נדפס
באותיות מפוארות ועם עימוד גרפי מרשים. כל אלו גורמים לכך שהחומר תופס עמודים
מרובים כאשר התוכן בכל עמוד פחות ממה שהיה ניתן לצפות).
הספר מחולק לפי נושאים נושאים. קיויתי, לסכם את עיקרי
הדברים תוך שאני נוטל רשות לעצמי לציין מה יש לברר ובמה יש להעיר ואולי אף לא להסכים ומדוע. בפועל, נראה לי שאספיק בינתים רק להעיר על כמה סוגיות בודדות, אבל גם זה יכול להיות בעל ערך, לפי שהסוגיות עומדות ברומו של עולם הרפואה של זמננו.
אך תחילה הקדמה מתודולוגית. ידוע ומפורסם הגרשז"א בזכות
גישתו לפסק. לומד היה את הנושא מבחינה עובדתית לפני שהיה מיישם לגביו את עקרונות
התורה וההלכה.
יותר מכך, נחן הגרשז"א במספר תכונות חשובות המאפיינות
והראויות לאפיין את הפוסק הגדול. במונח זה, שלא אבאר אותו כדי צרכו, כוונתי למי
שמסוגל לספק תשובות לשאלות חדשות המתעוררות בדור ושאין לגביהן תשובה ברורה במקורות.
או, יותר מכך, לוקח על עצמו לחלוק על פסקים קודמים כדי לפסוק לפי הראוי.
פסיקה כזו
מתבססת לא רק על המקורות, אלא גם על הבנת המטא-הלכה, אותם עקרונות שהינם הלכתיים,
אך יש להם מעמד של עקרונות יסוד המנחים בחירה בין שתים או יותר אפשרויות של היסק.
כדי להיות פוסק גדול, צריך הרב להיות לא רק תלמיד חכם בעל שיעור קומה עם ידע רב
במקורות ויכולת ניתוח ודימוי מילתא למילתא. עליו גם להיות מוכן לקחת על עצמו
אחריות גדולה כזו. וכדי שלא למעול בתפקידו, עליו להיות רגיש לצרכי האדם ולא רק
לתביעות ההלכה. עליו להבין שהאדם קודם להלכה, וכמדומה שהבנה אחרונה זו לקתה בחסר
בדורנו ואולי גם קודם לכן. אבל אל אצא מן הענין לביקורת באשכול שנפתח סביב פסקיו
של אדם גדול שכל אישיותו אמרה, לפי המסופר, אהבה, חסד והעדר ביקורתיות לשם
ביקורתיות.
כל אלו, לפי המסופר ולפי הנכתב, נתקיימו בו ברבנו.
כיון שתורה היא ולימוד היא צריכה, וגם הקטן בתלמידים צריך
להביע דעה במקום שהיא נראית חשובה, לכן נטלתי עטרה לעצמי לסכם ממה שמצאתי בשמו
ולהעיר מה שנראה לי חשוב להעיר.
(בגלל בעיות העתק הדבק, יקח זמן להעתיק ולהדביק כל מה שיש לי. לכן נא לא להגיב עד שנאמר בפסקה האחרונה "עד כאן בינתים").
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2010 00:43 |
|
| |
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף עברתי על הסוגיה של ר' חנינא בן תרדיון והנה מה שיצא לי:
http://bhol-forums.co.il/topic.asp?cat_id=4&topic_id=2817882
המעיין ימצא שלכאורה צודק מלאך-חבלה, שמן הסיפור משמע שמותר לאפשר לאחר לקצר את חיי הסובל ייסורים. גם ייראה שיש מקום לטעון שמה שר' חנינא החמיר על עצמו שלא לקרב את מיתת עצמו היה רק מידת חסידות.
למסקנה שם, ייראה לי שהסיפור עוסק בנסיונו של ר' חנינא לבקש לעצמו כפרה, ולכן מה שהחמיר ומה שהקל נבע מתחושתו מתי אסור ומתי מותר לזרז את המיתה. ואי אפשר לדייק חד משמעית לכאן או לכאן.
בפועל, כפי שמציין ליכטנשטיין, (המאבד עצמו לדעת), יש מחלוקת אחרונים, בין החתם סופר לאחרים, בשאלה אם נהג ר' חנינא מידת חסידות או לא. אני מציע לייחד את הדיון באשכול החדש לכך כי פה עולים דברים נוספים.
לגבי ההערות של מקסוול ומקסמן, בעז"ה לקמן.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2010 18:55 |
|
| |
רצוני לערר על הפסק הידוע בעניין לפתוח פקק פח של בקבוק בשבת, בכדי לא להכביד על חברי וגולשי הפורום אני הסביר את כל זה בפשטות, אסור בשבת לעשות מלאכת מחשבת ולכן אסור לעשות\ליצר כלים בשבת,
עוד לתקופתינו כל המושג של יצירת כלי הייתה ברורה, כלומר יצרנו בשבת כלי ? חייבים משום עשיית כלי בשבת,
עד שהגיע הכלים החד פעמי,
האם עשיית כלי חד פעמי, היא מלאכת מחשבת שחייבים עליה משום עשיית כלי,
ההיגיון אומרת שלא, הרי בכל המלאכות של שבת אם אין לו קיום לא חייבים, למשל, מלאכת כתיבה אסורה רק עם דיו שמתקיים ועל ניר שמתקיים, וכן על זה הדרך בכל המלאכות, בפקק של פח:
למפעל מגיע פקקים מוכנים והמכונה מהדקת את השוליים של הפקק על הבקבוק,
מה שטוען הרב זצ"ל שנכון שהפקק נוצר כבר לפני שבת, אבל כל זמן שהשוליים מהודק לבקבוק אי אפשר להשתמש בו,
ולכן ברגע שפותחים את הבקבוק אז בעצם יצרנו פקק שראוי לשימוש מעכשיו, ולפני שפתחנו אותה אי אפשר להשתמש בו, אבל מה אם זה שהפקק היא כלי חד פעמי ? הרי מיד עם הבקבוק הריק זורקים אותו,
ועוד ראיה שהפקק היא חד פעמי, כי אין להשיג פקק שכזה בחנויות כלים,
כלומר להוכיח שאין הפקקים האלה כלים אמיתים ואין בעשייתם מלאכת מחשבת,
הרי אם הם היו כלי ? היו מוכרים אותם בחנויות כלים ! ואם לא מוכרים את הכלי הזה בחניות ? אז מכאן ראיה שהם לא כלי בכלל בכדי לעבור בעשייתם על מלאכת מחשבת, כאן הרב רוצה להביא ראיה שעשיית כלי חד פעמי גם אסור,
יש גמ' שאומרת שמי שמגרד קיסם מעץ לנקות את השיניים בשבת חייב, ומוסיף הרב זצ"ל שאפי' שכוונתו לגרד רק לנקות ולזרוק מיד, כלומר חד פעמי, מכאן הרב זצ"ל מביא ראיה שחד פעמי אסור לעשות בשבת, וכאן אני בא לחלוק עליו, קיסם היא כלי אמיתי וכך מיצרים קיסמים וכך מוכרים אותם בחנויות, כלומר כך מיצרים קיסם אמיתי במילא היא מלאכת מחשבת מי שעושה כלי שכזה חייב משום עשיית כלי בשבת,
אבל מותר למשל לקחת ניר ולגלגל אותה ולנקות את השיניים כלומר קיסם חד פעמי,
כאן לדעתי הטעות של הרב זצ"ל, במקום לדמות את עשיית הפקק לעשיית קיסם מניר שמותר בשבת,
הוא מדמה את עשיית הפקק שהיא לא כלי אמיתי, לעשיית כלי אמיתית קיסם של עץ,
הרב זצ"ל כמובן מתיר לפתוח את הפקק אם האדם לא ירצה להשתמש בפקק מיד בפתיחתו, כלומר מיד שפותח ? יזרוק את הפקק ולא ישתמש עם זה, אז אין בפתיחתו של הפקק משום כוונה של עשיית פקק\כלי בשבת,
או שיעשה חור בפקק לפני שהוא פותח את הפקק, ואז אין כאן עשיית פקק\כלי בשבת, והנה מה שהרב זצ"ל כותב לסיכום
לענ"ד נראה שאם אין בדעתו לזרוק את הפקק לאשפה אלא רוצה להשתמש בו כרגיל לכסות ולחזור ולפתוח וחוזר חלילה, אז אסור
אבל אם כוונתו לזרוק מיד או שיש לו בבית פקק כזה שיכול לשתמש בו במקום הפקק הזה שיוצר עכשיו, אז מותר לו לפתוח בשבת
הדרך הכי טובה היא, שבכל בית יהיה פקק כזה באיזה מגירה במטבח,
ואז יכולים לפתוח בקבוקים בשבת בלי בעיה, כי אנו לא צריכים את הפקק הזה דווקא כי יש לנו כבר פקק אחד במגירה במטבח, ואז מותר להשתמש גם עם הפקקים שפתחנו בשבת, כי ברגע הפתיחה לא היינו מעונינים דווקא בפקק הזה, ואחרי שפתחנו, אפשר להתחרט וכן להשתמש בו,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2010 12:12 |
|
| |
א. בעניין טומאת כהנים.
הרב גורן נותן פיתרון לכהן שלומד רפואה וצריך בשביל לימודיו לנתח גופת מת [שתרם את גופו למדע, אז בלי הפגנות בבקשה], שיענדו לו סכין שהיא אב הטומאה, ואז אין איסור לגעת במת כל זמן שהסכין עליו.
ב. בעניין קירוב זמן המיתה.
אם איני טועה, הרב עובדיה יוסף אוסר לעשות זירוז לידה, כי שנותיו של אדם קצובים לו, ואם ייוולד שעה לפני הזמן אזי ימות שעה לפני הזמן, ויוצא שזירוז הלידה קירב את מיתתו. כן, זה מוזר.
יש קושיא על הרוגי לוד, כיצד מסרו עצמם למיתה על דבר שלא עשו. ותירץ הראי"ה קוק שמפני שאף הם היו באותה גזירה ובכל מקרה היו נהרגים, מותר.
בתקופתי הקצרה מאוד בישיבה קרה אסון של שני צנחנים שהסתבכו ביניהם בזמן הצניחה, ואחד שחרר את עצמו ונפל למיתתו ובכך נתן לשני לפתוח את המצנח שלו ולהינצל. שאל מי ששאל אם מותר מבחינת ההלכה לאדם להקריב את עצמו בצורה כזו כדי להציל את חבירו, וענה מי שענה שמותר, כי הוא היה "באותה גזירה".
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2010 02:23 |
|
| |
מלאך חבלה
דיוקך נפלא בעיני. טול איקון ירוק. (וירטואלי שבוירטואלי, כלומר רק המילה בלי הסמל המסתתר).
רציתי לדון בדבריך, אבל ראוי קודם כל להביא את הסוגיה, ועייפתי מדי להעתק הדבק בשעה הזו. אולי מחר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2010 02:13 |
|
| |
תוספת למעשה בכובס.
יש שפירשו שהכובס חילל שבת. ולא הבנתי כיצד מצאו זאת בסוגיה, ואולי פירשו כך. השמש נראתה כאילו לא שקעה, ולכן כל המלוים של רבי הכינו הכנות לשבת. גם הכובס כמסתבר הלך אחרי מראה עיניו והכין את צורכי השבת לפי תנועת השמש בשמים. כאשר יצאה בת קול ובישרה שכולם בני עולם הבא, הכוונה היתה שלא נחשב להם עוון שהכינו צורכי שבת בזמן שלפי האמת הוא מאוחר מדי אבל לפי מראית עינים היה בסדר. מכאן הבין הכובס שלהם מחלו על שלפי השעון האמיתי חיללו שבת והוא, שלא היה בלויה וגם לא נהנה מן החסד של בת הקול, לא היה בכלל. נמצא שהוא מחלל שבת. ולכן שלח יד בנפשו כדי לכפר.
בספרו של ליכטנשטיין שהמלצתי עליו לעיל (המאבד עצמו לדעת, הוצאת הלל בן חיים) הוא מביא את הפירוש שהכובס חילל שבת. ואינו מסביר כיצד זה נובע מן הסוגיה. ואפשר שפירש כפי שכתבתי כאן.
על כל פנים, הפירוש הזה דחוק. והוא גם מצריך הנחת יסוד שיהיה זה חידוש לגלות אותה בגמרא. והיא: שיש הבדל בין כניסת השבת כפי שהיא נקבעת לפי מראית עינים של שקיעה לבין השעון האמיתי (אמנם מצאנו שהיו שהאמינו שהיתה שקיעה בגלל יום המעונן והתבררה האמת אחר כך, אבל זה שונה. כי השקיעה באמת התעכבה).
על כל פנים, ליכטנשטיין מביא מקורות מספר לכך שיש התאבדות לשם תשובה. והמקורות מוכרים לכל מעיין ולומד. כמו יקום איש צרורות (התאבד כיון שמסר את דודו התנא להריגה לרומאים, ואירגן לו ד מיתות בית דין כאחת, ויצאה בת קול וסיפרה שהוא קדם לדודו לעולם הבא) ועוד שם.
הפירוש שהכובס התאבד לשם תשובה, וזה שונה משאר התאבדויות, הוא אם כן אפשרי. ובוודאי שהתופעה קיימת בסוגיות אלו ואחרות. וכמובן, הלכה למעשה נחלקו בכך הפוסקים ואני משער שלא יהיה פוסק היום שיתיר התאבדות לשם תשובה. (האם יהיה מותר לאדם בעל נטיה הופכית לשלוח יד בנפשו מפני שחש שאינו עומד בתאוותו?)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2010 23:21 |
|
| |
לגבי ההוא כובס שקפץ מהגג, אולי יעניין מישהו כי סיפור זה משמש ב"אגרת הויכוח והשלום" (כנראה לאחד מתלמידי אדה"ז, מובאת בכרם חבד 4 ח"ב, נמצא גם בהברו בוקס) כראיה לדרכם של החסידים לסטות מן ההלכה, עיי"ש שטוען שלא יתכן אישור הלכתי להתנהגות כזאת. בניסוח קצת אחר אפשר לומר: גילוי יחידה שבנפש הוא למעלה מגילוי אליהו, הופעתה היא מין התגלות נבואית שבכוחה להורות הוראות שעה. בת הקול היא אישור שאכן ההתעוררות לקפיצה באה מאותה יחידה שבנפש ולא מדמיונות חיצוניים.
...
..............
...
..............
...
..............
...
..............
...
..............
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2010 21:33 |
|
| |
לגהי ההערה שהוערה בעניין פתיחת הפה במדורה לקירוב המוות שנאסרה לעומת האמירה לאחר לקרב המוות שהותרה - יש להעיר ממקרה רשב"ג ורי"ש כה"ג שכ"א בקש שיקרבו מיתתו שלו קודם (אם כי יש חילוק)
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2010 16:56 |
|
| |
מאמרו של ד"ר אברהם שטינברג "רצח מתוך רחמים - לאור ההלכה"
http://www.medethics.org.il/articles/assia/assia3/r0031424.asp#ftn14 נקודה לציון: במאמרו ד"ר אברהם שטינברג מביא את הסיפור על הוצאתו להורג של רבי חנניה בן תרדיון כראיה לאסור קרוב המיתה כדי למנוע יסורים (מתוך דיברי רחב"ת לתלמידיו "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו"). אך הוא מתעלם מההמשך שרחב"ת מאשר לקלצטונירי לקרב את מיתתו ע"י הגברת האש והסרת ספוגי הצמר (פעולה אקטיבית!!). וכמו שכתבתי בתגובה הקודמת יש בזה לכאורה ראיה שניתן לבקש מגוי לקרב את מיתתו (והגוי יהיה מזומן לחיי העולם הבא על שמנע סבל מיהודי...).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2010 14:39 |
|
| |
תלמיד טועה אני סבור שהנסיון להכריע מתוך המקורות המוקדמים שלנו, כלומר המשנה והתלמודים, הוא הדרך הנכונה לפסוק בזמננו. כאשר פסיקה זו נשענת גם על הבנת מה שכיניתי מטא-הלכה. מטא-הלכה במובן של הכרת העקרונות המרכזיים שמשמשים בהלכה ושלפעמים גם נזכרים בה במפורש. ראוי להקדיש לנושא זה של מה נכלל במטא-הלכה אשכול נפרד, אך ניתן יהיה לעמוד על עקרונות שלדעתי שייכים לתחום זה מתוך מה שהובא ויובא באשכול הנוכחי. ראשית, יש להביא את המקור. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קג עמוד ב ההוא יומא דאשכבתיה דרבי – אותו יום שהיתה הלוויתו של רבי (רש"י פירש: יום פטירתו, אבל כמדומה שהלשון נוטה למה שכתבתי, וממילא נראה שהכל נעשה באותו יום עצמו, המיתה והקבורה). נפקא בת קלא ואמרה: - יצאה בת קול ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. – כל מי שהיה בהלוית רבי מזומן לחיי העולם הבא. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא – אותו כובס היה רגיל לבוא אליו כל יום ובאותו יום לא בא. (גם מכאן משמע שנפטר רבי ונקבר בו ביום). כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, - כיון ששמע הכובס כך, עלה לגג ונפל לארץ ומת. יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא. אביא כאן גם מה שמובא בירושלמי, ואני מעתיק לפי המובא בשיטה מקובצת (מצויין בשוטנשטיין שם) ומשלים הגהות לפי מה שמצאתי בירושלמי. שיטה מקובצת מסכת כתובות דף קג עמוד ב וגרסינן בירושלמי, (כתובות כאן וכן במסכת כלאים פרק ט'.) ר' נתן בשם ר' מנא מעשה נסים נעשו באותו היום ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו ואישרוניה תמני עשרי כנסיות – איני יודע מה זה. וכנראה הוא לשון ללוותו לבית קבורתו. כלומר 18 בתי כנסיות הצטרפו לכך (או שהביאוהו ל18 בתי כנסיות כדי להספידו) ואתוני' לבית שרייה – ורק אז הביאוהו לקבורה (על פי ההקשר). ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר - נתלה להם היום (כלומר התעכבה חמה מלשקוע, וזה היה נס) עד שהספיק כל אחד להגיע לביתו כדי להכין צורכי שבת: מילוי מים (להרתחה? צ"ב לגבי דיני הטמנה) והדלקת נר. כיון ששקעה חמה קרא הגבר– הנס נתפס כך שהחמה שקעה בשעה שהיה עליה לזרוח. ולכן מייד לאחר השקיעה נשמעה קריאת התרנגול לבוקר. שריין מציקין אמרין דלמא דחללינן שבתא – אמרו העוסקים בהספד רבי, שמא חיללנו שבת. שאולי טעו וחשבו שהשמש לא שקעה אבל קריאת התרנגול גילתה שבעצם כבר בוקר, ולכן סימן שהתעכבו וחיללו שבת. אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא – יצאה בת קול ואמרה להם: כל מי שלא נתעצל ... לחיי העולם הבא. כלומר, לא רק שאין כאן איסור אלא מצוה רבה יש כאן. בר מן קצרא – חוץ מאותו כובס. כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית - כיון ששמע הכובס כך עלה לגג והשליך עצמו ומת. נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא – יצאה בת קול ואמרה: וגם הכובס. הסיפור הזה מוזר ביותר. חלקו הראשון ניתן להבין. רבי נקבר ביום ששי. הקבורה וכל מה שלפניה נמשכו זמן רב, לפי כבודו ולפי אהבת העם. כיון שכן לא היה זמן לחזור ולהכין צורכי שבת. נעשה נס והשמש לא שקעה וכיון שכך נותר להם זמן לחזור ולהכין צורכי שבת לפחות במידה מינימלית. אולם גם נס גובה מחיר. השמש שקעה ומייד לאחריה עלה השחר וקרא התרנגול. החלו הכל לחשוש שמא טעו וחיללו שבת – ומה שראו כאילו השמש לא שקעה טעות היתה להם. (והרציונליסט יאמר שכן היה באמת. ואילו מי שמקבל דברים כפשוטם יתמה מפני מה הנס לא יכול היה להאריך את היום בלי שזה יבוא על חשבון הלילה, ואיזו תפיסת נס מגולמת כאן – נושא חשוב ביותר). יצאה בת קול כדי להרגיעם ובישרה להם שלא רק עונש אלא שכר טוב יש להם. וגם זה מפליא. וכי על הלויתו של רבי לבד זוכים לעולם הבא? ומפני מה ציינה בת הקול שאותו כובס לא נכלל בכך? ושמא לא היה זה מדברי בת הקול אלא רק ציון עובדה. הכובס לא היה. (בירושלמי יותר מהבבלי קשה מאד לדעת מתי נגמר משפט ומתחיל חדש). השליך הכובס עצמו לקרקע מן הגג – התאבד! – ונתבשר שגם הוא בן עולם הבא. בשוטנשטיין מביאים סיכום של מפרשים שהקשו וניסו לתרץ, אלא שהקושיות בדרך כלל יפות מן התשובות. לענין שכר, אמרו שמיתת צדיקים מכפרת, וכפי שאמרו שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה. ושם מבואר לדעתי כדברי המאירי, שאי אפשר לאדם שלא יהרהר בתשובה מפני יום הכיפורים, ודי בהתעוררות פחותה כזו להיכתב לחיים טובים. וכן כאן שלא יכלו שלא להרהר בתשובה (ובדומה למה שמסופר על שכניו הרעים של רבי זירא, שהיה מוכיח אותם לחזור בתשובה, ורק כשמת אמרו לעצמם: מה יהיה עכשו, וחזרו בהם). מה מעלתו של הכובס? אם היה נוהג לבוא אל רבי כל יום, אפשר שלמד ממנו, ומציינים לגמרא נדרים מא א ששם מסופר שחלה רבי ושכח תלמודו והכובס החזיר לו אבידתו. ואפשר שהוא הוא. אלא שאם כן, זכותו של אותו כובס אינה תלויה במה שהגיע או לא הגיע להלויה. ובעיקר: כיצד התאבד וכיצד זה הועיל לו? אני מסכם משוטנשטיין. המהרש"א פירש שמתוך צער עשה כן. בין שנטרפה דעתו (הגהות יעבץ), בין שהתכון לפצוע את עצמו מגג נמוך אלא שנהרג (בן יהוידע). אבל יש שלמדו מכאן שמותר לאדם להתאבד כדי לכפר על עוונתיו. והמהר"ל הוציא את הסיפור מפשוטו וכתב שמת מצער ו"נפל מהגג" הוא רק מטאפורה לדבר זה. בכל אופן, קשה לפי מגוון פירושים אלו לבסס את הטענה שמותר לאדם להרוג את עצמו. אם כי אם נלך לפי פשטות הלשון, הרי כן הוא. וכידוע לא נאמר במפורש בתלמוד שאסור לאדם לשלוח יד בנפשו.
***
אפשר להדביק בכרום! _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2010 09:45 |
|
| |
באשר להתאבדות - מה עם הכובס של רבי שהפיל עצמו מהגג וזומן לחיי עוה"ב? גם הוא היה גוי?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2010 22:48 |
|
| |
מיימוני
כלל לא התכוונתי להוכיח שמותר לאדם לשלוח יד בנפשו (ציינתי זאת רק בסוגריים) עיקר כוונתי הייתה לסירובו של רבי חנינה בן תרדיון לפתוח פיו כדי לקרב מתתו ("אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו") ומאידך בקשתו מין הקלצטנורי להרבות בשלהבת ולהוריד את ספוגי הצמר כדי לקרב מתתו (לפחות יש ראיה לכאורה שאפשר לבקש מגוי לקרב את המיתה כאשר האדם סובל מייסורים
תוקן על ידי מלאך_חבלה ב- 05/08/2010 22:56:10
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2010 21:22 |
|
| |
ללמד על ענוותו של מקסמן:
הוא הביא פסק של הרשז"א (עם הערה הלכתית חשובה משל עצמו) אך כיון שזה שייך דלקמן, מחק מה שכתב כדי להוסיף זאת אחר כך (ורק שלא ישכח).
(זה האיקון הירוק שנזכר תמיד בפורום אך בגרסה משודרגת. אופרה אינו מציג את הגרסה המקורית)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2010 21:19 |
|
| |
מלאך חבלה
אני מבין שבאת להוכיח מן המקור הזה שיש מקרים שמותר לאדם לשלוח יד בנפשו.
זה דיוק יפה וחשוב, ועלי להודות שלא שמתי לב אליו כראוי עד היום. אולי הנחתי בפשטות שאחרת היה נידון ממילא למוות, ואולי למוות ביסורים. אך גם אם זה כך, יש כאן ראיה שהחושש מיסורים קשים יכול להקדים לשלוח יד בנפשו כיון שכל מה שהוא מאבד הריהם חיי שעה!
כיון שיצא כבר כרך שוטנשטיין על עבודה זרה, כדאי לעיין בהערה 41 בדף יח א. שם מביאים בתירוץ ראשון כי "מי שירא פן יכפו אותו גויים לעבור עבירה וייסרו אותו בייסורים שלא יוכל לעמוד בהם, במקרה כזה הוא מצווה לחבל בעצמו ולהתאבד כדי שלא להיכשל בעבירה" ושמא כך יש לפרש במעשה הקלצוטינרי.
ואולי בכלל אין לדייק במה שעשה שהרי היה גוי ולא למד תורה, ואם יש מקום לדייק, הרי זה שהאיסור לשלוח יד בנפשו אינו נחשב ל"מוסר טבעי" כזה שגוי אמור להבין מעצמו ואפשר שבן נח אינו נענש על זה. ובאמת מה הדין אם גוי רוצה להתאבד? ואם הוא עושה זאת מחמת ייסורים לקצר חיי שעה?
ובמחשבה שניה, נראה שכן עיקר. שאין ללמוד מן המוציא להורג לפי שהיה גוי. אבל כל מה שכתבתי כאן הוא במקופיא ומחמת הקושיה המתבקשת של מלאך חבלה מה בין מעשה הרב למעשה הגוי. בוודאי שאיני יודע מה היה הרשז"א אומר על זה.
בכל אופן, כפי שמובא שם בהערה, אם יש מקור בתלמוד לאיסור התאבדות, הריהו כאן. ובנושא התאבדות בכלל יש לנו היום מחקר משובח,"המאבד עצמו לדעת" מאת יחזקאל שרגא ליכטנשטיין בהוצאת ספרית הלל בן חיים. מומלץ. והדבר ראוי לאשכול בפני עצמו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2010 15:12 |
|
| |
למרות בורותי בנושא (וברור לי שכבר התיחסו לזה) בכל אופן מסכת ע"ז יח ע"א "חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו
הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה
אמרה לו בתו אבא אראך בכך
אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני
אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה
אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות
אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש
אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו
אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא
אמר לו הן
השבע לי
נשבע לו
מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו
יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור
יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא
בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" מצד אחד הוא אינו רצה לפתוח את פיו ומצד שני הקלצטונירי שקרב מיתתו (וגם התאבד) מוזמן לחיי העולם הבא...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2010 02:29 |
|
| |
מקסמן
תודה על התוספת.
יש לי דברים דומים לגבי דיונו של הרשז"א על הרכבת מזרק. האם תסכים לדחות את הדיון בנושא שלך עד שאגיע לנושא זה? (לא גמרתי לסכמו). כמובן, אם אחרים יגיבו קודם, אז נדון בשלך. אם לא, אני מעדיף להישאר כרגע בנושא של חולים וגוססים וכל מה שקשור בזה.
|
|
|
|
|
