"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ... וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ... וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (דברים כא, יח-כא) הגמרא אומרת: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא.) דהיינו, פרשה זו נכתבה במטרה אחת: קבלת שכר לדורשיה. שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: האם אין מספיק מה ללמוד בתורה עד כדי כך שזקוקים אנחנו לפרשה שלא תתקיים לעולם רק בשביל לקבל שכר? אומר הרב: אמנם בפועל לעולם לא נמצא הורים שירצו לסקול את בנם עבור גניבה של בשר ויין (עיין רש"י) אולם מצווה זו טומנת בחובה ערכים השקפתיים הלכה למעשה, וממילא ניתן בהחלט להסיק מסקנות הנוגעות לחיי היום יום. אם כן מה אפשר ללמוד מפרשה זו? הגמ' שואלת: "וכי מפני שאכל זה תרטימר (חצי מנה) בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי (יין משובח) אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? (שם) היכן מצינו דין דומה? וכי אדם שגנב - ואפילו יותר מכמות זו מוציאים אותו לבית הסקילה? מתרצת הגמרא: "אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות (והורג אותם) אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (שם) בירושלמי יש תוספת בהסבר חומרת הדין המוטל על בן סורר ומורה: "וסופו לשכח את תלמודו" (ירו' סנהדרין פ"ח ה"ז) דהיינו: לא די בהתדרדרות הנוראה אליה הגיע הבן, אלא שגם ישכח את מעט התורה שלמד בקטנותו ב'חדר'; במילים אחרות מה שהכריע את כף המאזנים להטיל עליו את גזר הדין הנורא היא לא עובדת היותו 'רוצח' אלא עובדת היותו 'עם הארץ'. אלא שעדיין יש להקשות: במה שונה בן סורר ומורה מרשעים אחרים שאותם לא סוקלים למרות שקיים חשש סביר שימשיכו ברשעותם גם בעתיד? אם למשל רואים אדם שעומד לחלל שבת היעלה על הדעת שיהיה מותר להרוג אותו כדי 'שימות זכאי' ולא 'ימות חייב' אחרי שיחלל שבת? ודאי שלא. מדוע אם כן הדין שונה בבן סורר ומורה והורגים אותו בעודו קטן? אילו הבן סורר ומורה היה נסקל בשביל להציל את הבריות שהוא עתיד להרוג, היה מובן יותר גזר הדין; אבל חז"ל אמרו 'ימות זכאי ואל ימות חייב' ולא אמרו 'ימות לפני שיהרוג אחרים'. התשובה היא: הסיכוי שילד זה יחזור אי פעם בתשובה שואף לאפס; כל עבירה אחרת שיעשה, חמורה ככל שתהיה, קיימת תמיד התקווה שיום מן הימים האדם יתעורר בהרהורי תשובה. אולם, ילד שמיד לאחר גיל הבר מצווה (פרק זמן שהוא יכול להיות מוגדר כבן סורר ומורה הוא קצר מאוד) כבר בתחילת דרכו נמשך לתאוות הבשר והיין בצורה כל כך בוטה אין כבר סיכוי שישנה את הרגליו - עדיף שימות זכאי ואל ימות חייב. אין כמעט סיכוי שיגיע למעלה של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, א) (לפי הרמב"ן בן סורר ומורה נסקל מפני שעבר על ציווי 'קדושים תהיו') ולמרות שלא כל אדם מגיע למעלה זו, מי שמשתדל להיות בכיוון הנכון נחשב שהוא בדרך. אם לדוגמה אדם צריך להגיע לירושלים והוא בכיוון הנכון לא משנה שיסע לאט או שילך ברגל, צעד היום וצעד בעוד שבוע, עדיין יכול להגיע. אבל אם הוא נוסע לכיוון תל אביב, למרות שיסע מהר אין סיכוי שיגיע לירושלים! הנער הזה, הוא בכיוון ההפוך לקדושה ולכן אין סיכוי שישנה את דרכו. נער צעיר חייב לדעת כבר בתחילת דרכו, כשמגיע לגיל בר מצווה, שנבראנו בשביל להיות עבדי ה' ולא בשביל למלא את תאוותינו. אך בל נטעה לומר שאסור ליהנות מהחיים, דבר זה אינו נכון שהרי הגמרא אומרת: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" (ירו' קידושין פ"ד ה"יב) אולם הנאות אלו אסור שיפגעו בעבודת ה' שלנו. כשאנחנו אוכלים סעודת שבת ונהנים מטוב הארץ מקיימים בזה את רצון ה' - 'עונג שבת'. רצון ה' הוא שנהנה מן העולם אך באופן המותר. הוא הדין סעודת יום חול, אם האדם אוכל במחשבה שיהיה לו כוח ללמוד ולהתפלל הרי שאכילתו היא חלק מעבודת ה' שלו וממילא יקבל שכר על אכילה זו. כך מסביר הרמב"ם את הפסוק: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) כל המעשים שלנו ולו הפשוטים ביותר צריך לכוונם לעבודת ה', כגון לישון כדי לאגור כוחות להתפלל וללמוד, וכד'. הגמרא אומרת: "שלוחי מצווה אינן ניזוקין" (פסחים ח.) דין זה אפשר ללמוד משני מקורות שונים כשהנפקא מינה ביניהם היא שלפי דעה אחת אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, ולפי הדעה השנייה רק בהליכתם אינם ניזוקים אבל בחזרתם לאו דווקא (עיין שם). שאלו את רב האם התלמידים הגרים בריחוק מקום מבית המדרש יכולים לצאת לדרך בשעה מוקדמת למרות הסכנה הכרוכה בדבר, ורב ענה להם: "ניתו עלי ועל צוארי" (שם) כלומר אין להם מה לחשוש הואיל והולכים לדבר מצווה "דודאי לא יזוקו, שהמצווה מגינה עליהם" (רש"י שם) חזרו ושאלו אותו האם גם יכולים לחזור הביתה בשעה מאוחרת או שצריכים לחשוש מפני סכנת הדרכים, ועל זה ענה להם "איני יודע". שואל הרב: תשובת האמורא רב אינה מובנת, כי ממה נפשך - אם הוא סובר כדעה הראשונה התשובה צריכה להיות שיכולים לחזור משחשכה, ואם הוא סובר כדעה השנייה, שרק בהליכתם אינם ניזוקים אבל לא בחזרתם, התשובה צריכה להיות שלא. מדוע אם כן ענה להם שאינו יודע? מתרץ הרב: סברת רב היא כדעה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים רק בהליכתם אבל בחזרתם אין להם הבטחת שמירה; אלא שלא תמיד חזרה הביתה נקראת חזרה, לפעמים היא נחשבת כ"הליכה לדבר מצווה". כיצד? אם התלמיד חוזר הביתה משום ש"ברוך השם נגמר הסדר" ואפשר סוף סוף לנוח קצת, אכן זו חזרה "לשמה" ואין שום הבטחה על שמירה במקרה זה; אולם אם התלמיד חוזר הביתה משום ש"נאלץ" לסגור את הגמרא, וכל מטרתו היא לאגור כוחות כדי שיוכל לחזור למחרת ללימוד בכוחות מחודשים, חזרה כזו היא בגדר מצווה וממילא הוא "שליח מצווה" גם בדרך חזרה, הוא הולך לדבר מצווה להכין את עצמו ללימוד שלמחרת. לכן תשובתו נכונה - "איני יודע", כי הדבר תלוי בכוונת הלב של כל תלמיד. חודש אלול בשיאו והוא חולף מהר, לכן צריכים להזדרז לתקן את מעשינו ולכוונם לעבודת הבורא, וממילא יתרבו זכויותינו לקראת עמידתנו לדין בראש השנה הבעל"ט. | 
