היתר אכילת דבש דבורים

שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פו סעיף ז

כ <יד> אפרוח שנולד מביצת נבלה וטריפה, מותר

דוד,

הבה נתחיל להתבונן בבעיה שהעלית מהסוף:

לית מן דפליג כי דבש דבורים מותר באכילה.

המחלוקת היא על הסיבה. יש האומר כי זו גזירת הכתוב, ויש האומר כי אינו בגדר היוצא מטמא, אלא שאין הדבורים מוסיפות בו מאומה.

לפי מי שאומר כי דבש מותר "ככה" – אין לנו כלל דיון. כל הדיון שהעלית, נובע מהפער בין הקביעה כי אין הדבורה מוסיפה משלה מאומה, לבין הידע שלנו על כך שיש פעילות ביוכימית, שהאנזימים שמפרישה דבורת הדבש מסייעים לקיומה.

כלומר, הדיון שלנו נמצא במקום בו אנו מחפשים סיבה מדוע הדבש מותר, אליבא דמי שקבע כי אין הדבורה מוסיפה משלה לדבש.

נקודת המוצא היא כי דבר אינו אסור מראש, אלא אם יש סיבה לאוסרו.

סיבות לאסור את הדבש הן או כי מדובר בדבר היוצא מהטמא – כמו חלב נאקות למשל, או משום שמדובר באיסור מעמיד. לגבי תערובת, כפי שהוזכר לעיל, הרי שהאנזימים בטלים.

הבה נראה מדוע אין המדובר באיסור של היוצא מן הטמא:

"היוצא מן הטמא" – מדובר במשהו שנוצר בגוף הטמא. למשל, הנאקה מלחכת עשב, ומעטיניה מנטף חלב. איננו חולבים עשב מעטיני הנאקה, ולכן מדובר במשהו שנוצר בגופה. כך גם לגבי ביצת היען, היען לא אוכלת ביצים ומטילה ביצים, אלא אוכלת מה שאוכלת, ובגופה נוצרות הביצים.

סיפור הדבש שונה באופן מהותי. הדבורה מלקטת צוף מפרחים, והדבש הוא בעיקרו הצוף הזה, בלי רוב מרכיב המים שהיה בו. עובדה זו, הגלויה לכל מי שצופה בחיי הדבורים, היא לענ"ד זו שעמדה בבסיס הדעה המובעת בגמרא. חז"ל לא הכירו את שרשרות החלבונים המוגדרות כיום כ"אנזים", אבל הקשר בין הצוף לבין הדבש היה גלוי לעין (ולחיך).

הידע המודרני שלנו אודות התהליכים של ייצור הדבש בכוורת, הוא זה שמעלה את שאלת המעמיד. היוצא מהטמא, כפי שהסברנו לעיל – לא רלבנטי לגבי הדבש.

אם כן, יש צורך לחדד מהו המעמיד – ואת זאת ניסיתי לעשות בהודעתי הקודמת. לענ"ד, כלל לא התייחסת לאף אחת מהנקודות שהעליתי.

1. קביעתך כי לא סביר להניח כי על מעמיד בגבינה גזרו חכמים ולא על מעמיד בדבש נסתרת מניה וביה – הרי אין ולו אחד הפוסק שדבש אסור. מכאן שההנחה כי גזירת חכמים על כך עמדה ולא על הדבש – מסתברת.
2. לא התייחסת לדברי אודות ההכרח בכך שהתהליך לא יתקיים ללא המעמיד.
3. לא ברור לי כיצד מהסוגיה אודות שתן החמורים אתה מגיע למסקנה אודות סברתי בעניין המעמיד. בסוגיה שם כלל אין עניין של מעמיד, אלא שאלה טכנית פשוטה – האם מים הכניס ומים מוציא, או שמא יש גם מגופו של החמור בשתן.

דינו. ומואדיב.

 סברות לחלק לאסור ולהתיר כל אחד יכול לומר, אלא שעליו להוכיח את טענתו.

 לטעון שהסיבה לאסור היוצא מהטמא הוא עיניין פסיכולוגי של הרחקה מהטמא עצמו, ולכן כאשר הקשר בין היוצא לטמא אינו נראה, כמו בדבש, טעונה הוכחה. מה עוד שלכאורה דווקא בדבש הקשר הזה ברור,

 מעמיד לא בטל זוהי סברא הגיונית, שהרי התוצאה של תערובת האיסור קיימת. אפילו לדעת הסוברים ( הרמב"ם) שרק ממשו של האיסור כשהוא נראה לא בטל, וכל הדינים האחרים שלא בטלים ברוב  (טעם כעיקר, חתיכה הראויה להתכבד, בע"ח, דבר שיש לו מתירין וכו') הם רק דרבנן, הרי אלו כללים שמוחלים על כל הדברים, ולא נכון לומר שחכמים גזרו רק על העמדת גבינות, מה עוד שגם שרף ערלה נחשב מעמיד, גם חמץ נחשב מעמיד.  

 לחלק בין איסור שמוסף ע"י אדם, לזה המוסף ע"י הדבורה, צריך ראיה, ואין נראה כך ממהלך הסוגיה בבכורות (מי רגלים של בהמות). ואילו הטענה שגם ללא העיבוד של הדבורה, הצוף היה הופך לדבש מעצמו תמוהה.   

 לחלק בין אנזימים היוצרים דבש לאלו הגורמים לתהליך הגיבון, לא נראה על פניו, ההגדרה של דבר המעמיד היא שתערובת המעמיד יצרה שינוי הנראה לעין, ולכן לא בטל ברוב. אין כאן קשר לכמות שלא נותן טעם, שזה נושא אחר באי ביטול ברוב (אם טעם כעיקר). ולכן גם האנזימים הגורמים ליצירת הדבש נחשבים מעמיד ולא משנה הכמות.