moschata), נידונה בהרחבה בעבר[1]. לאחרונה נדון שוב נושא זה כאשר גופים מסויימים בארה"ב הכריזו עליו כעוף שאינו כשר; אולם בדיקה מעמיקה של הסוגיא ובירור המציאות לאשורה מגלה שפסק ההלכה האוסר היה מבוסס על עובדות שאינן נכונות. מטרת המאמר הנוכחי היא להציג את השתלשלות הפרשה, ואת דרך קבלת ההחלטות שהובילה לפסיקה מוטעית זו.
נפתח בתקציר היסטורי: הברבר הוא ברווז גדול (לא ברבור!) שמוצאו באמריקה (בדומה לתרנגול ההודו). הדיון בכשרותו הופיע לראשונה בספרות ההלכה לפני כמאה חמישים שנה. הרב יששכר בער (ברנרד) אילווי פסק שאין להתיר את העוף בשל היעדר מסורת על כשרותו, והסכימו עמו רבי שמשון רפאל הירש ורבי נתן אדלר[2]. ואולם רבנים חשובים אחרים התירו את הברבר, כשהם מסתמכים על אותו בסיס הלכתי על פיו הותר תרנגול ההודו, שאף הוא נתגלה ביבשת אמריקה ונעדר מסורת קדומה. כך למשל כאשר נשאל הנצי"ב מוולאזין אודות "אווזות גדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו" הוא פסק שיש להתיר את העופות האלו, ונימק זאת בכך שנוצר 'כח היתר' המבוסס על תלמידי חכמים, ומאחר שכבר נהגו לאוכלם, ואין לנו ראיות שמוכיחות שמדובר בעוף טמא - אין לאוסרם[3]. סברה זו תקֵפה הן לגבי תרנגול הודו והן לגבי הברבר.
סוגיית כשרותו של הברבר עלתה גם בארגנטינה, עם תחילת ההתיישבות היהודית החקלאית בארגנטינה סביב שנת תר"ן. הרב אהרן הלוי גולדמן התיר את העוף על סמך תשובת הנצי"ב, ונתמך בדעתו של הרב נפתלי (הרמאן) אדלר הכהן, הרב הראשי של בריטניה[4]. אולם כאשר המשיכו כמה פוסקים לערער על כשרות הברבר נחלץ הרב והשו"ב יוסף אהרן טאראן מארגנטינה לנהל מאבק גדול למען הכשרתו, לאחר שגילה שהאוסרים לא הכירו את העוף מקרוב, וייחסו לו בטעות תכונות של עוף דורס. בסופו של דבר החליטו מתנגדי מתן ההיתר להביא את שאלת כשרות הברבר להכרעת חכמי ירושלים, ורבה של העיר, רבי שמואל סלנט, התיר את העוף. פסק ההלכה פורסם, ותמכו בו רבנים נוספים[5]. כיובל שנים לאחר מכן העיד רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק שבירושלים הברבר נאכל על סמך ההיתר שניתן לשליח מארגנטינה שהביא עמו את העוף[6].
לאחר שהברבר הותר לאכילה בירושלים, פשט היתרו של עוף זה. בארץ ישראל הוא גודל במשקים שונים בהיקף גדול, נשחט לאלפים ונמכר בהכשר תחת השגחות של רבנויות מקומיות שונות[7] ושל הרבנות הראשית לישראל[8]. כמו כן נתברר בימינו שקיימת מסורת בצרפת על כשרותו[9]. גידול הברבר באופן מסחרי פסק בישראל בשנים האחרונות כאשר נכנס לתוקפו בשנת תשס"ו החוק האוסר פיטום אווזים, ואפשר למצוא אותו היום בעיקר בפינות חי וכד'.
התחדשות פולמוס כשרות הברבר
בחודש טבת תש"ע עלתה מחדש סוגית כשרותו של הברבר בחוגי חסידי סאטמר בארה"ב. הוויכוח החל כאשר ספָק עופות נוכרי הביא בעורמה לשחיטה בקרית יואל עופות של ברבר במקום ברווזי הבית(Pekin Duck; Anas platyrhynchos) הרגילים[10]. כאשר השוחטים שמו לב לכך הם העלו את השאלה בפני פוסקיהם, ובמהלך הבירור מצא מי שמצא באינטרנט[11] אתר ובו מתארת מגדלת אחת את הברבר (מוסקובי) כעוף שאוכל יצורים שונים בעודם חיים, כמו עכברים, ציפורים קטנות ואף אפרוחי תרנגולים ואפרוחי ברבר. וזה תיאורה[12]:
המוסקאווי יש לו איזה תכונות (טבעיות) שאינם מאד נעימים. אני מצאתי ראיתי שאחד מהפרטים המצערים להבעלים של מוסקאווי, הוא הטבע שלהם לאכול כל דבר. הם צריכים יותר פרוטאין הבא מבעלי חיים ממה שצריכים האווזות שממוצא ה'מאלארד' ו[ע"כ] הם יאכלו עכברים, צפרים קטנים, תרנגולים קטנים, ולפעמים אף את עופות ה'מוסקאווי' הפעוטים. בפעם הראשונה שהייתי עד לדבר זה, היה כש'מוסקאווי' מבוגר זכר שלי טרף תרנגול צעיר... מאז הפעם, הייתי צריך לבטח שאני לא מרשה תרנגולים
צעירים בכלוב ה'מוסקאווי', ולסלק את צעירי ה'אווזות' כשהם מובלים מהקן שלהם. לפי הנסיון שלי הזכרים הבלתי מבוגרים [של המוסקאווי] הם עלולים ביותר להרוג את האווזות הפעוטים, הגם שלפעמים גם המבוגרים הזכרים והנקבות יעשו זאת גם הם. הצורך שלהם הלז לפרוטאין מבעל חי, הוא הטעם למה שאני אוהב ליתן להם מזון-פיטום מבשר שיסודו הוא בשר חזיר. עוד דבר להתחשב בו הוא רב גבורתו של המוסקאווי וצפרניו הדומים לעוף טורף (רויב פויגל), ואף עם הנקבות הרבה אנשים מתקשים לטפל בהם...
על סמך זה הם קבעו: "נמצא שעוף המוסקאווי הוא עוף דורס למסקנת ההלכה בלי שום גמגום".
מכל הפרסומים שקראנו והבירורים שערכנו לא מצאנו עדות לכך שהפוסקים הנ"ל בדקו באופן אישי אם העוף הזה באמת דורס, ולמשל הם לא הישוו את התנהגות הברבר עם התנהגות עופות טהורים אחרים הדומים לו; נראה מסגנון דבריהם שהמקור שהם מצאו באינטרנט היה הבסיס העובדתי העיקרי לכל הדיון ההלכתי, ממנו הסיקו שהעוף הזה הוא "דורס" ולכן אינו כשר[13].
הגדרות שונות לדורס
למעשה קיימות בהלכה כמה שיטות להגדרת דורס, ולהלן סקירה של העיקריות שבהן:
א. לדעת רש"י: "האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל" (חולין נט, א); "כל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו" (חולין סב, א, ועי' פיה"מ להרמב"ם חולין פ"ג מ"ו).
ב. ר"ת מקשה על רש"י "דהא אפילו תרנגולת עושה כן! ומפרש ר"ת: דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות" (חולין סא, א).
ג. הר"ן מציע פירוש אחר: "ואע"פ שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודן חיים אין זו קרויה דריסה...[14] י"ל דנהי שכולן (=כלומר הדורסים) צדין והורגין - מהן מחמת ארס ומהן מחמת הכאה שמכין בצפורן" (בנדפס לחולין כ, ב). בדומה לכך כותב הרמב"ן: "והנכון שהוא הצד ציד והורג אותם במכת דריסה שדורס בצפרניו כעין הדרוסה שהזכירו למעלה בנץ וגס" (חידושי הרמב"ן לחולין נט, א). ובפירושו לתורה כתב הרמב"ן: "וענין הדריסה הוא הצד ציד, שידרוס העופות ויתפסם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם" (ויקרא יא, ד).
ד. הרמב"ם: "כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל באויר, הרי זה דורס וטמא, וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא" (משנה, חולין ג, ו; מאכלות אסורות א, כ).
לדעת האוסרים הקריטריון השני (שיטת ר"ת) חל על הברבר, ולכן הוא כאמור טמא.
מציאות והלכה
כצפוי, הפרסום שלכאורה הברבר טורף יצורים חיים בעת אכילתו עורר סערה גדולה, ובפרק זמן קצר של כארבעה חודשים (טבת-ניסן תש"ע) התנהל פולמוס שהספיק להניב קונטרסים, מינשרים, מאמרים ופסקי הלכה, שעליהם הוחתמו רבנים אחדים[15].
בגילוי הדעת מובא שתיאור הברבר כעוף שאוכל בעלי חיים הוא: "לפי מה שכותבים בפשטות המומחים והפארמערס" (=החוואים); אולם מסתבר שלמעשה מדובר באנקדוטה בלבד שהובאה באתרי אינטרנט, ולא במידע ברור שנבדק ואושר על ידי מומחים לדבר. ואכן, ההתנהגות שתוארה לעיל אינה מאפיינת את עוף הברבר, ואינה ידועה למגדלים המתמחים בגידולו בישראל ובארה"ב. כך הסביר מר נפתלי לוין[16] שהברבר עשויים לגלות התנהגות תוקפנית בשמירה על טריטוריה ובשעת הזדווגות, אך הם אינם מתנהגים כטורפים. סטיין סרליס (Stan Searles), המטפל הראשי של העופות בגן החיות בקליוולנד אוהיו, הסביר שתרנגולים, ברבר וברווזים אמנם תופסים את מזונם ברגליהם, אך אינם הורגים אותם בהם; הם משתמשים בציפורניהם במאבקים בתוך הלהקה, אך לא כאמצעי בכדי ללכוד טרף; כמו כן בדרך כלל הם אינם לוכדים או תופסים את מזונם מהאוויר[17].
לכאורה אפשר היה לומר שרק בימינו נצפתה לפתע תופעה זו אצל הברברים ובעבר התנהגותם היתה שונה, כפי שהדבר מופיע בעניין תרנגולא דאגמא[18]. אבל דומה שחשש זה אינו קיים בברבר, כמאמרו של ר' אריה לייבוש בעניין תרנגול ההודו: "אבל בעוף שמתגדל בבתינו לאלפים ולרבבות ואנו רואים בהם בכמה שנים שאינם דורסים, א"כ מהיכי תיתי נחיש לשמא ידרוס"[19]? לגופו של ענין, המידע עליו התבססו דברי האוסרים נבדק באופן אישי עם מקור הידיעה, דהיינו כותבת השורות הנ"ל באינטרנט, והסתבר שבתיאור אכילת אפרוחי עופות אחרים על ידי הברבר כוונתה היתה לאפרוחים מתים. לפי אותה עדות אכן הברבר עשוי להרוג אפרוחים וציפורים קטנות אחרות, אך בזמן שהוא אוכל אותם הם לרוב כבר מתים[20]. אכילת יצורים מתים קיימת גם אצל תרנגולים כמו שכבר העירו הראשונים, ובהלכה לא מצאנו הבחנה בין אכילת שקצים קטנים לגדולים, ומעשה זה אינו אוסר את העוף. גם האכלת הברבר בבשר חזיר ותיאור ציפורניו כשל עוף טורף[21] אינם מהווים עילה הלכתית להטלת דופי בכשרותו של אף עוף, ונועדו כנראה לשוות לו בעיני הקורא תכונות של עוף טמא.
במקום להסתמך על תיאורים בלתי מדוייקים מהאינטרנט החלטנו לבדוק את המציאות במו עינינו. בתצפית שערכנו על קבוצת ברבר קירבנו אליהם אפרוחים צעירים של ברווזים. צפינו בתופעה מעניינת: הברברים עטו במהירות על האפרוחים תוך כדי ביצוע תנועות של ניקור, עד שהיינו משוכנעים שהם הורגים אותם. אולם בפועל הסתבר להפתעתנו שהברברים לא פגעו כלל באפרוחי הברווזים, אלא בסך הכל בחנו אותם בסקרנות ובהתרגשות, ולאחר דקות ספורות הם הניחו להם לנפשם בלי פגיעה, ואיבדו כל ענין בהם[22].
גם בחוגי החרדים בארה"ב לא כולם קיבלו את האיסור החדש, ובמנשר אנונימי שיצא כנגד גילוי הדעת האוסר נכתב בחריפות כנגד אותו פסק הלכה. הכותבים האנונימיים הצביעו על העובדה שבאתרי אינטרנט רבים מתואר גם התרנגול כאוכל ללא רחמנות בעלי חיים כמו עכברים[23], ועל כן קראו במנשר "לאפרושי מאיסורא... ע"כ הננו בזה לעורר את אחב"י החרדים לדבר ה' שמעכשיו כל מי שאוכל או אכל פעם בשר תרנגול, הרי הוא אוכל בשר טמא ממש". מעבר לנימה הצינית אכן ראוי לציין שהתרנגול ניחן בתכונות אכזריות, עד כי העיד ר' יהודה בן בבא על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש[24]; אולם אין מי שסבור שתרנגול אינו כשר, וכך לדעת הכותבים טענות דומות בקשר לברבר אינן בעלות משמעות הלכתית. יתר על כן, החשדות כלפי עוף הברבר שהוא דורס וטורף בעלי חיים אחרים נשמעו כבר בפולמוס הראשון לפני כמאה שנה, וכבר אז מסתבר שהאוסרים הסתמכו על עובדות לא מדוייקות. הרב ברנרד אילווי כתב ש"ביצי מין זה כולם עגולים הם ומראם ירקרק-לבן, ויתר הירק על הלבן, ואם למראה עיני בשר ישפוט - הבנים מעידים על אבותם כי טמא טמא יקראו"[25]. אך מעבר לכך שצורת הביצה אינו מהווה סימן שניתן לסמוך עליו לא להיתר ולא לאיסור[26] - התיאור הזה אינו מתאים לברבר כלל, כי הוא בעל ביצה בצורה אליפטית שצבעה לבן לגמרי, בדומה לביצת תרנגולת[27].
משמאל ביצה של תרנגולת, מימין ביצה של ברבר
כבר לפני למעלה ממאה שנים גילה הרב יוסף טאראן שחלק מהאוסרים עשו זאת מבלי שהכירו מקרוב את העוף, ואף קבעו בניגוד למציאות שיש לו תכונות שליליות: הוא נואף עם תרנגולות, בולע אפרוחים חיים ואף מזדווג עם נחשים. הרב טאראן סבב בין האוסרים והוכיח להם שהם טועים:
וצעקתי מר למה אסרתם עוף הטהור מעולם?... ושאלתי לה"ר אהרן וייסמן בשם מה זה שאסרתם הבר אווזא, הלא זה טעות גמור... והשיב לי בזה הלשון: אמת הוא שאם הייתם אתם אז אצלינו לא היינו אוסרים אותם. ואמרתי לו: אם אני לא הייתי, אבל היה לכם לעיין בגמ' ושו"ע ובכל המקומות שנזכור דורס מקודם ואח"כ אוכל, ואיך לא יראתם מהי"ת למהר כ"כ ולאסור עוף הטהור מעולם בלי עיון רב? והשיב לי בזה הלשון: פאר שטייט איר (=תבין), כשהייתי אצלכם הסכמתי להיתר, ואח"כ עשיתי איסור, ואיך אוכל כעת לחזור מדברי ולהתירן, סע איז ניט שיין (=זה לא יפה)[28]
גם בפולמוס האחרון בשנת תש"ע האוסרים לא הכירו ולא בדקו מקרוב את הברבר ותכונותיו, וביססו את כל טענותיהם על העתקה של דברי האוסרים בפולמוס הקודם. יתירה מזאת, הם התעלמו והשמיטו את כל התשובות וההוכחות שהביא הרב טאראן כנגד כל הטענות שהברבר הוא עוף דורס[29], והשתמשו בחיבורו רק בכדי להבליט את דברי האוסרים[30]. האוסרים של היום גם מצאו דופי במתירים של פעם; כך על ר' נפתלי אדלר אמרו שאינו גדול כאביו ר' נתן אדלר, ועל דברי הנצי"ב מוולאזין והרב מלכיאל צבי טננבוים (בעל שו"ת דברי מלכיאל) אמרו, שהם לא נשאלו בעניין תכונתו כדורס, ואולי השואל לא ידע או לא הודיע להם במכוון פרט זה. כמו כן הם הסתירו את היתרו של ר' שמואל סלנט שציווה על שחיטתו ואכילתו, ובמקום אחר פקפקו בעדות זו[31]. יחד עם זאת, האוסרים הביאו בהבלטה את תשובת ר' חיים סולובצ'יק מבריסק שאסר את הברבר[32], אך תשובתו ניתנה לאחר שהוא שמע נתונים לא נכונים על התנהגות הברבר, שמדובר כביכול בעוף דורס שאוכל עופות קטנים ובולעם חיים, שקולט ובולע מזון מן האויר כאשר זורקים לו ולא מניחו על הקרקע כמו שהתרנגול נוהג[33]. חשוב להדגיש שרבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, לא אסר את העוף, אלא רק ביקש לקבע את המצב הקיים ולא להרחיב את ההיתר למי שאין בידו מסורת[34]. לאחרונה סיכם סוגיה זו הרב שלום לאנדא, ומצד אחד הוכיח שכל האוסרים עוד מימי הפולמוס הראשון הסתמכו על ידיעות בלתי מציאותיות שיוחסו לתכונות הברבר, ומאידך מנה רשימה גדולה של רבנים שהתירו את העוף. הוא סיים את מאמרו במילים אלה: "תבנא לדינא, רוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים התירו העוף מוסקאווי שהוא טהור ומותר לכתחילה לאוכלם"[35].
סיכום
מסתבר שאין חדש תחת השמש; עיון בפולמוס הזה מגלה שכמעט כל הטיעונים שהועלו לפני כמאה חמישים שנה כנגד כשרותו של הברבר שימשו את האוסרים גם בפרשה זו, ושהם התעלמו באופן תמוה מכל התשובות שניתנו לאותן טיעונים בעבר. התגלתה כאן התגייסות ולהיטות-יתר לאסור את העוף, שבאו לידי ביטוי בהמצאת תכונות שליליות לברבר שאינן קיימות במציאות, בהעלמת ראיות מרבנים ומסילוף דברים מכוון. אין ספק שבפרשת כשרות הברבר האחרונה לא התקיים דיון הלכתי תקין, הנתונים לא נבדקו באופן מעמיק ונעשה שימוש בשמועות בלתי מבוססות, ויש בו הוצאת לעז על ראשונים ועל רבבות מבני ישראל שסומכים עד היום על היתרו[36].
