אמר רבי תנחומא: מעשה היה ברומי בערב הצום הגדול (יום הכיפורים), שהיה שם חייט אחד שהלך לקנות לו דג אחד. נמצא הוא ונערו של איפרכוס (שר המחוז, איפרכיא) עומדים עליו. היה הוא מעלה בדמים והוא מעלה בדמים עד שהגיע לי"ב דינרין, וזכה בו אותו חייט.בשעת הסעודה אמר השר לנערו, למה לא הבאת לי דג? אמר לו: אדוני, למה אכחד ממך. הלכתי ולא היה שם אלא דג אחד, ונמצאתי אני ויהודי אחד עומדים עליו, והיה הוא מעלה לו בדמים ואני מעלה לו בדמים עד שהגיע לשנים עשר דינרין. מה היית רוצה, שאביא לך דג בשנים עשר דינרין? אתמהה.
אמר לו: מי הוא? אמר לו: בן אדם פלוני. שלח אחריו ובא לפניו. אמר לו: מה ראית, חייט יהודי, לאכול דג בשנים עשר דינרין? אמר לו: אדוני, יש לנו יום אחד, כל העברות שאנו עושים כל ימות השנה, הוא מכפר עלינו. כשמגיע, לא צריכים אנו לכבד אותו?
אמר: כיוון שהבאת ראיה לדבריך, הרי אתה פטור.
מה פרע לו הקב"ה, הלך וקרע אותה וזימן לו בתוכה מרגלית טובה, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו.
(תרגום המדרש, בראשית רבה פרשה יא)
*
מדרש מפורסם זה עיקרו הכבוד הראוי ליום טוב (כפי המובן גם מתוך ההקשר במדרש עצמו), אך יש בו מסרים גלויים נוספים: השכר המגיע לאוהבי ה', לעתים בדרך נסית, וגודל מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. זהו גם סיפור על אמונה יהודית תמימה וגמולה המעודד.
המדרש אינו מציין את התקופה בה אירע המעשה, אך מרחב הזמן האפשרי אינו גדול במיוחד. מסתבר שהדבר אירע בתקופה שבין תחילת גלות רומי, לקראת חורבן הבית השני, ובין מותו של רבי תנחומא. התואר 'איפרכוס' אינו יכול להתייחס למעמד שלטוני כלשהו בקיסרות רומא העתיקה, וכפי הנראה זהו תואר כללי שנבחר לתאר את מעמדו של השר בלשון עממית.
בקריאה ראשונית של הסיפור מתעוררות הנקודות הבאות:
* השר הוא שליט רב כוח בעל סמכויות שפיטה ובכוחו לאלץ את החייט היהודי להופיע לפניו תיכף ומיד. על החיפזון היחסי שבו התרחשו הדברים ניתן ללמוד מהעובדה שהחייט התייצב בפני השר עוד טרם שהספיק להכין את הדג לסעודה (שהרי המרגלית נמצאה רק לאחר מכן).
* מאידך, כוחו מוגבל. הוא אינו רשאי לדרוש לעצמו את הדג מכוחה של 'זכות לילה ראשון' כלשהי, אלא נערו נאלץ להתמקח עליו כאחד העם.
* זאת ועוד, נראה כי אמצעיו הכלכליים של שר בכיר זה אינם בלתי נדלים. הוכחה לכך טמונה בהחלטתו של הנער השליח, המבין מעצמו כדבר פשוט שאדונו לא ירצה לבזבז סכום מופרז על דג.
אמנם, ייתכן בהחלט שהשר המנוסה בכגון אלה קבע לעצמו אסטרטגיה לא להעלות את המחירים לאין גבול, בדומה להכרעה ההלכתית שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. מאידך, בסופו של דבר הנער נותר בזירה גם כשהמחיר מטפס לאחד עשר דינרים, שהם כפי הנראה למעלה מפי עשרה ממחיר הדג המקורי.
* השר הוא גם דמוקרט למופת: הוא משאיר שיקול דעת נרחב לנערו, שהוא משרת זוטר מן הסתם (שהרי יועץ או מזכיר לא היו נשלחים למשימה פחותה מעין זו), מאפשר ליהודי להציג את גירסתו בטרם ישפטהו ואף מקבל את דבריו.
ובכן, מהו חטאו הגדול של החייט בפני השר? האם העובדה שלקח לעצמו דג הראוי לעלות על שולחן השר, או שהוציא סכום גדול כל כך על מותרות (אך האם אין זו זכותו של כל אזרח להוציא את כספו כטוב בעיניו)? הרא"ש, המביא את המדרש בשינויי לשון, מציין את שני הדברים, אך מלשון המדרש במקורו נראה כי קצפו של השר יצא בעיקר על העובדה שחייט יהודי דלפון מרשה לעצמו הוצאה שהשר עצמו אינו יכול לעמוד בה. לא מן הנמנע גם שהטיעון הגלוי מכסה בעצם על זעם עצור הנובע מההשפלה שספג.
ומהי זכותו הגדולה של החייט שבשלה ניתן לו שכר כזה? לא הסכום הרב שהוציא על הדג, שהרי המדרש משהה את שכרו עד לאחר הדין ודברים. אין זו אלא הנחישות לקיים את המצווה גם במחיר הסתבכות אפשרית עם שר המחוז. החייט אינו מגיב בבהלה בהצעה לתת את הדג לשר, אלא עומד על שלו באומץ ראוי לציון.
*
סיפור נפלא זה, על סופו הטוב, נשמע מוכר מאד. מוטיב דומה באופן מפתיע קיים בסיפור המפורסם על יוסף מוקיר שבת, שאף הוא מצא מרגלית בבטנו של דג. מעניין יהיה לפיכך לערוך השוואה בוחנת בין שני הסיפורים.
המעשה ביוסף מוקיר שבת מופיע בגמרא במסכת שבת, דף קי"ט עמוד א':
יוסף מכבד שבתות, היה אותו נכרי בשכנותו שהיו נכסיו רבים מאד. אמרו לו כלדיים (חוזים בכוכבים): כל הנכסים – יוסף מוקיר שבת יאכלם. הלך ומכר לכל הנכסים, קנה בהם מרגלית, הושיבה בכובעו. עם שעבר בנהר, הפריחתו הרוח (לכובע), השליכתו במים, בלעו דג. העלוהו (הדייגים), הביאוהו לפנות כניסת השבת. אמרו: מי יקנה בשעה זו? אמרו להם: לכו הביאוהו אצל יוסף מוקיר שבת, שרגיל לקנות. הביאוהו אליו, קנאו. קרעו, מצא בו מרגלית, מכרה בשלושה עשר עליות של דינרי זהב. פגע בו אותו זקן, אמר: מי שמלווה לשבת, פורעתו השבת. (בתרגום נאמן למקור)
בשני המקרים זהו דג הנקנה בהוצאה כספית משמעותית, ובשני המקרים השכר הוא מרגלית הנמצאת בבטן הדג.
הציר המרכזי של שני הסיפורים הוא אפוא עניינה של אכילה. בייחוד – מצוות האכילה בימים ידועים, בשבת ובערב יום הכיפורים: עניינה, חשיבותה ושכרה.
הדרך הלא שגרתית שבה ניתן הגמול בשני המקרים – מרגלית בבטן הדג – מרמזת כפי הנראה על המצווה עצמה. האדם מביא אל בטנו מאכלים לכבוד היום הקדוש, ובאופן סמלי הוא זוכה במשהו שאכל הדג והביא אל בטנו. המעגל אינו נעצר כאן: בשני המקרים, המרגלית שהייתה מזונו של הדג חוזרת ומשמשת כמזון ופרנסה לזוכים בה.
במקרה של יוסף מוקיר שבת, הגמרא מציינת זאת במרומז: "אמרו לו כלדיים: כל נכסיך יאכלם יוסף מוקיר שבת". אף שלפי רש"י מדובר בביטוי מושאל (המופיע גם במקומות אחרים במקרא ובתלמוד), בולט השימוש בפועל 'אכילה' כדי לתאר את האופן שבו ייהנה יוסף מן הנכסים. בחירת המלים המעניינת מעידה על כוונה נוספת.
גם בסיפור על החייט מצוין כי הוא התפרנס משווי המרגלית, דהיינו ניזון ממנה כל ימיו.
*
אך עיון מעמיק חושף כמה הבדלים בין שני הסיפורים.
יוסף מוקיר שבת מקבל את שכרו על שנים ארוכות של השקעה וטרחה לכבוד השבת. אנו יודעים שהוא התמיד במנהגו המשובח עד שהוצמד לו כינוי מיוחד. החייט זוכה לשכר בסדר גודל דומה עבור אירוע חד פעמי של מסירות נפש, בעוד שאפילו שמו נעלם מאתנו.
עיקר סיפורו של יוסף מוקיר שבת, כפי שהוא מופיע בגמרא, נסוב סביב הדרך שבה הגיעה המרגלית אל בטן הדג, ואילו בסיפורו של החייט המדרש אינו טורח לציין כיצד הגיעה המרגלית אל תוך הדג.
המרגלית שבה זכה יוסף מוקיר שבת מגיעה אל בטן הדג בדרך פלאית ומפותלת, אך שאינה נוגדת את חוקי הטבע. במקרה של החייט, אין מנוס מן הקביעה שהמרגלית הגיעה לבטן הדג בדרך נס, שהרי כאמור בשעת קניית הדג עדיין איננו יודעים אם תעמוד לו לחייט הנחישות שהפגין לבסוף. גם הלשון "זימן לו בתוכה מרגלית טובה" מצביעה לכאורה על שתילה נסית של מרגלית שלא הייתה שם קודם לכן.
הבדלים אלה ניתן לתלות בכך שיוסף פעל במסגרת הרגיל והמתקבל על הדעת, ללא סיכון, בזמן שהחייט היה מוכן לצאת מגדר ההיגיון ולהיאבק עם שר רם מעלה, ולכן גם שכרו ניתן לו באופן דומה.
ניגוד מעניין נוסף הוא שבמקרה של יוסף, המזון לסעודות השבת מגיע ממקור חיצוני (כגון סוחרים ודייגים), ואילו השכר נלקח מרכושו של הגוי. אצל החייט השכר מגיע ממקום אחר והמזון נשלל מהגוי. בשני המקרים מתערער מעמד האדונים באופן רציני: השר מופתע לגלות שזכותו על הדג אינה מובנת מאליה; שכנו הגוי של יוסף מאבד את בעלותו על נכסיו.
שני הסיפורים כוללים את המוטיב הנפוץ של גלגל המזל המתהפך. כאמור, במקרה של יוסף זהו שינוי קבוע וסופי הבא בתגובה להנהגה קבועה: העשיר נעשה עני, העני מתעשר לתמיד. במקרה של החייט, שום מהפך ממשי לא מתחולל ויחסי המעמדות נשמרים כשהיו. עדיין, זהו מקרה חד פעמי מובהק של נצחון הדל על הגאה.
*
רבו הדעות בין הראשונים בטעם מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. מעניין הדבר שהן הטור והן הרא"ש, הסוברים שהאכילה נועדה להקל את הצום שלמחרת, מביאים שניהם את המדרש על מעשה החייט בסוף דבריהם. לטעמם הרי זו הכמות העודפת של מזון הנאגרת בגוף ומקלה בשיעור ניכר את הצום, וזו המצווה שציווה הבורא – "כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול", כלשון הרא"ש (והטור, בשינוי נוסח).
באופן מפתיע, החייט עצמו, אשר בתשובתו לשר מציין את קדושת יום הכיפורים (החל למחרת) כסיבה העיקרית לסעודה החגיגית, סובר כפי הנראה כדעת רבנו יונה והבית יוסף המביעים עמדה זו.
פרשנים רבים עמדו על ייחודיותה של מצוות האכילה בזמנים אלו – שבת וערב יום הכיפורים – שבהם מתמזגים הגוף והנשמה, ועל העובדה שיש והאדם זוכה לקיים את רצון השם דווקא מתוך סיפוק צרכי הגוף, כאשר הנאת האכילה היא עצמה המצווה.
אלא שישנו הבדל מהותי בין מצוות האכילה בשבת ובין מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. בשבת המצווה היא לענג ולכבד את השבת והאכילה אינה אלא תנאי לכך (ומכאן שמי שאינו רגיל בה ואינה עונג לו פטור), ואילו בערב יום הכיפורים ריבוי האכילה נחשב למצווה בפני עצמה.
אם תמצי לומר, אכילת שבת היא מכשירי מצווה, ואכילת ערב יום הכיפורים היא המצווה גופה.
הבדל דק אך חשוב זה מוצא את ביטויו פעמיים נוספות בשני הסיפורים השונים:
יוסף מוקיר שבת התפרסם בזכות ההכנות וההוצאות על השבת. עליהן גם קיבל את שכרו – "מאן דיזיף שבתא, פרעיה שבתא (מי שמלווה לשבת, השבת פורעת לו)", ולא על הנאתו בסעודה עצמה. גם ההקשר בגמרא מכוון להדגיש את חשיבות ההכנה והטרחה בערב שבת לצורך השבת.
הסיפור על החייט מתמקד בסעודה עצמה, כפי שניתן להיווכח מתשובתו לאיפרכוס. את השכר הוא לא מקבל מיד לאחר שהוא מוציא סכום עתק על הדג, אלא רק אחרי הוויכוח עם האיפרכוס שבו הוא מוכיח נחישות לאכול את הדג בסעודת ערב יום הכיפורים.
ניגוד זה חוזר ונשנה בין המצווה שקיים יוסף, הכנה בערב שבת לצורך אכילה למחרת בשבת, לבין המצווה שעליה נאבק החייט, אכילה בערב יום הכיפורים לצורך יום הכיפורים שלמחרת. כאן ההכנה היום היא לצורך האכילה מחר, וכאן האכילה היום היא-היא ההכנה למחר.
הבדלים אלה בכוחם להסביר גם את ההבדל בדרך קבלת השכר בשני המקרים.
בסיפורו של יוסף מוקיר שבת, השכר בא לאחר תכנון שמימי מדוקדק ותמרון של הנסיבות כך שהמרגלית תגיע לבסוף לידיו של יוסף. גם בסיפור עצמו ניתן דגש לאופן שבו הוכן הגמול עבורו ולפירוט השתלשלות העניינים. בשונה מכך, במקרה של החייט רק השורה התחתונה מעניינת אותנו, הן בקיום המצווה, שהיא האכילה כשלעצמה (ההכנה והטרחה אינן חשובות כאן), והן בקבלת השכר, כאשר המרגלית מוצאת את דרכה לבטן הדג בדרך לא נודעת.
