יראת הרוממות לאחר קופרניקוס

ובענין כותרת האשכול.ידוע החילוק שמופיע ברבותינו הראשונים ביו יראת העונש ליראת הרוממות.
אודה למי שיפנה אותי למקור הראשוני שמחלק בין שתי סוגי היראות.

מקסוול,
כשמדברים על הסתברות לתהליך כלשהו עוסקים תמיד במצב בו חסר מידע. אין ביקום הידוע לנו (למעט תורת הקוונטים) תהליך שמוכר לנו לגמרי שאנחנו מדברים על הסתברויות לגביו. כשמדברים על הסתברות להיווצרות שרשרת חלבונית (שזו רק חוליה אחת בשרשרת האבולוציונית), מדובר על חישוב שנותן חסם על כך. עליך להתחשב בשאלה כמה אפשרויות לשרשראות 'חיות' יש מתוך סך כל האפשרויות. בנוסף יש להתחשב בקצב ההיווצרות של שרשרת כזו. ולגבי השרשרת הראשונה, שם זה בכלל נעלם מוחלט.
לכן לא די בטענות כלליות של יקום גדול שמספיק לממש הסתברויות קטנות. עליך להתחשב במספרים.
כאשר מדברים על ההסתברות בהקשר הזה, ככל הידוע לי זה מוסכם על כל (!) העוסקים בתחום הזה, שהסיכוי לכך הוא אפסי. דוקינס מגייס את העיקרון האנתרופי ומדבר על מקרה מוצלח, שאם הוא חד פעמי אין לו בעייה עם הסתברויות נמוכות כרצונך (ראה להלן מדוע זו איוולת). בדיוק בגלל האיוולת שבזה מנסים החוקרים מהאסכולה המנוגדת לדוקינס (כפי שמתואר אצל איריס פריי) לחפש מכניזם דטרמיניסטי. זה נעשה בגלל שגם הם מסכימים שהסיכוי לתהליך אקראי כזה הוא אפסי. בכל אופן, בינתיים אין אפילו משהו קרוב לתיאוריה ממשית. להזכירך מדובר בחוליה אחת בשרשרת הארוכה מהמפץ לחיים המוכרים לנו כיום.
כבר הזכרתי למעלה שאין טעם לחזור כאן על הויכוח הישן בנושא זה, שכן אם אכן יימצא תהליך מכניסטי כזה, לא תהיה לו כל משמעות לגבי השאלה האם יש או אין אלוהים, והאם הוא ברא או לא את היקום. לעומת זאת, לגבי חיים בפלנטות אחרות בהחלט תהיה לזה משמעות, שהרי שאלה זו נדונה בתוך הקונטכסט של חוקי הטבע הקיימים. ואם חוקי הטבע השוררים כאן מאפשרים היווצרות חיים בסיכוי סביר, אז  נכון יהיה להסיק שהחיים ייווצרו גם במקומות אחרים (אם יש בהם את אותם תנאים).

בקשר לעיקרון האנתרופי. בניגוד למוסכמה הנפוצה, אין שני ניסוחים של העיקרון הזה. אתה מתייחס לשני הניסוחים הבאים: א. אני לא אמור להתפעל מהצלחה של תהליך שאני עצמי התוצר שלו (כלומר שבלעדיו לא הייתי קיים). אם הוא לא היה קורה אני לא הייתי כאן כדי להתפעל (או שלא להתפעל). ב. תהליך בלתי סביר יכול להתממש אחרי מספר גדול מספיק של ניסיונות.
הניסוח הראשון הוא אווילות מוחלטת. ניטול לשם כך את הדוגמא של הוקינג עצמו. אדם עומד מול כיתת יורים מיומנים, וממרחק של עשרה מטר כולם מפספסים הוא נותר בחיים. לפי הניסוח הזה הוא אמור להתייחס למצב הזה בשוויון נפש, שהרי אם הם לא היו מפספסים הוא לא היה כאן כדי להתפעל (או שלא להתפעל). זו כמובן איוולת מוחלטת, ששומטת את הקרקע מתחת לכל משמעותה של ההסתברות.
הטיעון הזה מתחיל להחזיק מים אך ורק אם מוסיפים לו גם את הניסוח השני: הרי היו המון כיתות יורים שניסו והצליחו. יש סיכוי קטנטן לכך שכולם יפספסו, וזה קרה בדיוק כאן. הרי מישהו צריך להיות בניסוי שנכשל, אז זה הייתי אני. מדוע דווקא אני? כי אם הם לא היו מפספסים זה אכן היה מישהו אחר.
הבעיה היא שאם אתה מוסיף את הניסוח השני, אין שום משמעות לראשון. הוא לא מוסיף מאומה לטיעון. הניסוח השני לא צריך אותו.
המסקנה היא שהניסוח הראשון הוא דמגוגיה ריקה, וחסרת כל משמעות. הניסוח השני נדון בפסקה למעלה.
.
הערתך על כך שאנחנו במקום ייחודי לא מובנת לי. טענתי היתה ששאלה זו אינה חשובה מבחינה תיאולוגית. הנטיה הדקה בנפש שקושרת בין שתי השאלות הללו היא דקה מדי עבור נפשי הגסה. דומני שגם עבור כל שאר קוראי האשכול, שבינתיים לא מצאתי ביניהם מישהו שכן הבין את הקשר. ומכיון שכיום ידוע שהתשובה לשאלה האם אנחנו במרכז היקום היא שלילית, אזי כל מי שניחן בנטיה הדקה הזו כנראה אמור להיות אתיאיסט. אלא שאם כך הוא, אז קשה לי לקבל את דבריך שהנטייה הדקה הזו מאפיינת דווקא את המאמינים. לדעתי היא מאפיינת את האתיאסטים. ואילו אנוכי הק' שנפשי גסה מדי לעדינות האתיאיסטית הזו, נותרתי מאמין בעוונותיי. והוא רחום יכפר... 

לגבי קון, השאלה היא על איזה קון אתה מדבר. היו כמה וכמה קונים, עם כמה וכמה (תי)קונים. אבל זה באמת לא ממש חשוב.