רציתי להסב את תשומת לבכם לנושא מעניין לענ"ד- נושא הערמות בהלכה.
כולנו מכירים את הערמות הרבות שקיימות במרחבי הש"ס והפוסקים החל מתקנת הפרוזבול המפורסמות של הלל המשך במכירת החמץ ובהיתר המכירה הסוגיא בביצה שמערים ומתנה על עוף מסויים שיאכלו ביו"ט ומוציאו מן הבור ועוד רבים.
בעצם למתבונן מן הצד ההערמות הן דבר מגוחך, אנחנו בעצם מתחמקים באמצעות איזה פיקציה מוזרה מלעשות את רצון ה' מאידך אם יש בעת המכירה גמירות דעת ה"טריק" יעיל ותופס אז מה הבעייה? אם נעשה מכירת חמץ ונשאיר 5 ק"ג פיתות במקרר אנחנו בעצם הופכים בכך ל"נבל ברשות התורה" אע"פ שלא נתחייב באיסור בל ימצא? עשיתי היתר מכירה על השדה שלי אני עובד בה חורש בה מוכר את פירותיה כיוון שהיא שייכת לאחמד מאבו גוש אבל סוף סוף מה עם טעם המצווה?
נראה לי שהשאלה היא משמעותית ויסודית מאוד בהבנת השקפת העולם ליהדות- אם מתייחסים לתורה כדת, פולחן, עבודת ה' ואז האידיאל הוא לעשות את רצון ה' והערמות מתחמקות מכך. או שהתפיסה ביחס לתורה והמצוות היא למדנית, בריסקערית - "יש חיוב על החפצא", "גדר חלות שם דין" התורה והמצוות הן משהו שקיים בע"כ והתחמקות או הערמות הן דבר לגיטימי בהתמודדות שלנו על החיוב שחל עלינו.
נראה שהיהדות המודרנית שמשקיעה רבות בעבודת ה', לימוד טעמי המצוות והעיסוק הרב במחשבת ישראל, חסידות, קבלה נוטה באופן משמעותי לכיוון הראשון ומתנגשת בכך עם היהדות המסורתית זו של הש"ס והשו"תים בה ברור שיש העדפה ברורה להשקפה השנייה.
תוקן על ידי בייניש1 ב- 23/09/2010 21:41:13
נשלח ב-26/9/2010 10:01
שנרב
משל המעילים הוא בדיוק בעיית האינדוקציה של גודמן.
Take such objects as emeralds, which we classify by using the predicate ''green.'' They can also be said to be ''grue,'' i.e., observed up to a certain time t and found green, blue otherwise. Hence, our observations seem to equally grant two different inductions—that emeralds will remain green after t or that they will be blue. The problem is a general one, involving not just hypotheses but the projection of any predicate onto the world. Indeed, as we divide the world into green and blue things, so could we divide it into grue and bleen things (things that are observed up to t and found blue, and green otherwise). Notice that, under a deion of the world using the green/blue predicates pair, there may be no change at time t (no change in the color of emeralds and sapphires for example), whereas there would be change under the alternative pair grue/bleen. Likewise, where at time t there is change under ''green/blue'' (in case that, say, an emerald is painted over at t), there may be no change under the alternative pair, ''grue/bleen.'' The new riddle of induction—and, in general, the problem of projection—is, then, to explain what are the bases for projecting certain predicates—green, blue, red, etc.—onto to the world, and not others—grue, bleen, gred, etc. For, as Goodman states it, ''[r]egularities are where you find them, and you can find them anywhere'' (1983, 83). There is no difference in principle between the predicates we use and those we could use, but rather a pragmatic difference in habit, or of ''entrenchment'' of certain predicates and not others.
למעשה אתה מזדהה עם הדרך הראשונה שהצגתי: שישנם עקרונות כלליים ושהם דוחים את ההלכה הפרטית - תוך השמעת מלות נימוס על דביקות עיוורת. לפי דבריך ההערמות ניתנות להתפס רק כמניפולציה לסמא בה את עיני ההמון, בשעה שמדובר למעשה בדחיית ההלכה מפני עקרונות על.
נשלח ב-26/9/2010 09:16
חמץ?
נשלח ב-26/9/2010 09:09
אני טוען לתפוס בשני קצות החבל, אכן צריכים להצמד בצורה עיוורת ללשון הכתוב ואי אפשר לחרוג ממנו, אך ישנם גם "עקרונות כלליים" שניתן על ידם -שוב, במסגרת לשון הכתוב - לחרוג מהעקרון הכללי של ההלכה הפרטית ולחזור לעקרון הכללי של "דרכיה דרכי נעם" "והארץ נתן לבני אדם" "לא שבקת חיי לכל בריה" "לא נתנה תורה למלאכי השרת" וכדומה.
נשלח ב-26/9/2010 08:07
חמץ גמור,
קבל סמיילי רבתי על הטענה בעניין היתר עסקא. מגוחך במחכ"ת.
נשלח ב-26/9/2010 04:36
אידך
<יש מאמר מצויין של הרב רוזן ב'אקדמות'>
מאמרו המלא של הרב ישראל רוזן מתחומין כא: "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור", כאן:
או שאתה מניח שמעבר לפרטי הדינים ישנם עקרונות כלליים, ושאנחנו בני האדם מספיק בעלי הבנה כדי לתפוס את אותם עקרונות כלליים, ולכן מותר לנו לשנות דינים פרטיים מתוקף אותם עקרונות. במקרה כזה יש לנו היכולת לבטל או לשנות דינים גמורים (מצד אחד), ומצד שני חס לנו מלפעול נגד אותם עקרונות כלליים ולא משנה מה אומרים דקדוקי ההלכה.
אפשרות שניה היא שאתה מניח שאין עקרונות כלליים כאלו או למצער הם אינם נגישים לנו (בכלל או במצבנו כיום, לא משנה). אם כך מה שאנו צריכים הוא להצמד בצורה עיוורת ללשון ההלכה [דומני שזה מה שוויטגנשטיין קרא "לקרוא את שפתי הכלל"] ותו לא.
(ישנה הדוגמה המפורסמת של מיכי על שני אנשים שהיו רצים במדבר בבגדים קלים עד שהגיעו למקום קר. אחד המשיך ללבוש בגדים קלים כמנהג אבותיו, השני החליף למעיל פרווה בטענה שמנהג אבותיו הוא ללכת בבגדים המתאימים למזג האויר. כעת השאלה מיהו האורתודוכסי ומיהו הריפורמי? לפי האפשרות הראשונה שהעלינו לעיל ההוא מהמעיל הוא השמרן, ולפי האפשרות השניה הוא הריפורמי).
כעת השאלה היא להיכן נכנס סיפור ההערמות לפי הסברה שהציג איד"ג. לי ברור שזו טענה מן הסוג השני (לפי המיון שהצגתי כאן) ולכן מי שמציג טיעון כזה איבד את זכותו לצעוק גיוואלד על הפריה מלאכותית מזרע של גוי, מעשה שהוא חלק לחלוטין מבחינה הלכתית אבל גורם לקרביהם של יהודים רבים להתהפך.
ומצד שני אם אתה מחזיק באפשרות הראשונה אז לכאורה "בל יראה" אומר לך שיש איזה בעיה עם המצאות חמץ בידך, והפיתות המכורות לגוי שיש לך במקרר - ויחזרו לבעלותך 2 דקות לאחר צאת החג - לא ממש שונות לפי כל קריטריון של שכל ישר שאני מנסה להעלות על דעתי.
נשלח ב-26/9/2010 00:47
לפי המובן עוד קודם שנחשוב מדעתינו העוד לא נפתחות, ראוי להעתיק דעת
הגדולים בעניין, שכבר דשו בה הרבה... לראשונה ראה בהקדמת בית
רידב"ז (להגאון רבי יעקב דוד מצפת) בפירושו על ספר פאת השלחן שביעית
(להגאון רבי ישראל משקלאב), וז"ל: אחינו בני ישראל שמועה שמענו
שרבים שואלים מדוע עשו היתר על מכירת חמץ, וכן מהר"מ תיקן היתר
עסקא, והלל התקין פרוזבול, הכופרים שואלים בכפירה, ע"ז נאמר אל תען
וגו', אבל גם יהודים כשרים שואלים השאלה הזאת, ע"ז מחויבים להשיב
למען שלא יטעו א"ע, הענין של מכירת חמץ הוא אינו קולא אלא חומרא
הוא מדרבנן שמחוייבים למכור החמץ אע"פ שמה"ת ומדרבנן אין שום איסור
כיון שלחמץ בביטול בעלמא סגי, אזי רבנן הטילו חומרא זו למכור החמץ,
והוא נובע מירושלמי במסכת פסחים ר"י חייש להערמה ומזה דנו הפוסקים
הלכה זאת, והמון עם טועים בזה וחושבים שהתקנה הי' היתר על איסור ב"י
של חמץ, וכן איסור רבית כשעושה עמו למחצית שכר אין שום איסור
מה"ת ויש לו חלק בריוח, אך כל מה שתיקן המהר"מ הוא שהלוה סילק מעליו
הנאמנות שלא הרויח כידוע לכל, ואיזה קולא היא, וגם בדבר תקנת הלל
הפרוזבול, אדרבה מזה הוא מוסר השכל עד כמה החזיקו חכמים קדושת
שביעית עד שהצריכו והזקיקו לעשות פרוזבול, ועכ"ז לא היה בכוחו לעשות
אלא בדבר הנוגע לממון מטעם הפקר בי"ד, אבל מה שנוגע לאיסור ולקדושת
הארץ לא היה כח בידי הלל הזקן ובית דינו לעשות שום היתר בעולם כלל
וכלל להפקיע הקדושה מארצנו הק'. עיי"ש עוד שהאריך. ...
תוקן על ידי - חמץ_גמור - 26/09/2010 00:52:29
_________________
נשלח ב-26/9/2010 00:44
ר' נדב היקר, האם לא עניתי לשאלתך כבר? יש רוח ההלכה הנקודתית, ויש רוח התורה המקיפה. ולעיתים, בלא לחרוג מהמסגרת ההלכתית, רוח התורה גוברת.
[כתבתי לעיל: "הלמדן הפשוט יאמר שזהו דוחק שבדחוקים, לא מסתדר עם מגמתה של ההלכה הפרטית כרלוונטית דוקא, אבל לפוסק הציבורי יש שיקוליים מערכתיים, שיקולים בשורש הרעיון שהתורה נתנה לבני אדם, לא כדי להציק להם, אלא כדי ליצור חברה טובה ומתוקנת."]
נשלח ב-25/9/2010 22:53
בזה אני מסכים אתך רק אם כן הבה ונרחיב את השאלה, מה רע בנבל ברשות התורה?
נשלח ב-25/9/2010 22:48
לא הבנתי. הרי מעצם הענין הערמה היא לקולא, לא?
מכל מקום הסתירה היא גלויה לעין: אם התורה היא החוק המושלם אז כל מה שהיא מתירה מותר וממילא אין מקום להחמיר בגלל "רוח ההלכה". כל מי שמגייס את רוח ההלכה למשחק הרי שקל וחומר אבי אביו של ק"ו שהוא צריך לפסול את כל ההערמות.
נשלח ב-25/9/2010 22:37
למה מאוס? חז"ל קראו לזה טעמא דקרא. ולגבי הסתירה, כנראה שלא קשה מידי, השאלה היא האם אזלינן לחומרא או לקולא, ואם אזלינן לחומרא ניתן לתפוס בשני הצדדים לחומרא.
נשלח ב-25/9/2010 22:34
אידך,
את הארגומנט הזה שמעתי בילדותי, ומה שברור הוא שהוא סותר לחלוטין את צמד המלים (המאוס) "רוח ההלכה". המוזר הוא שיש יהודים שמשתמשים בשניהם במקביל.
נשלח ב-25/9/2010 21:22
סגסג כתב:
אם נבין שהתורה אסרה שלא יראה חמץ,גזירה שמא יבוא לאכלו,וע"כ כשהחמץ של הגוי ולא שלו,אין חשש שיבוא לאכלו,וע"כ בכה"ג אין איסור של בל יראה,א"כ זה לא משנה אם זה נראה מכירה או לא,מספיק שהחמץ לא שלו,מבחינה הלכתית ואין חשש שיבוא לאכלו. תוך כדי כותבי אני חושב שלפי הסבר זה בטעם התורה שמותר שיראה חמץ של גוי, לכאורה זה א"ש כמ"ד שגזל גוי אסור, שאם גזל גוי שרי אז מה תועיל המכירה שלא יבוא לאכול. אבל יש לדחות שלכו"ע יש לאסור גזל הגוי מפני חילול ה',עוד י"ל שגם אם גזל גוי שרי אי"ז ראוי לגזול גוי, עוי"ל שבאופן הרגיל בן אדם לא יגזול גוי, וע"כ ליכא למיחש.
מנין לך שאיסור בל יראה הוא גזירה מפני אכילת חמץ בפסח? הפשט הוא שהוא איסור בפני עצמו. מדוע אתה סובר שיש מי שאולי יאכל חמץ בפסח אבל דוקא העובדה שהחמץ שייך, זמנית, לגוי, תרתיע אותו?
נשלח ב-25/9/2010 20:02
היו גם היו אשכולות על כך. יש מאמר מצויין של הרב רוזן ב'אקדמות', שבו הוא מסביר (אם אני זוכר נכון) שהארמות אינן נסיון "לעבוד על הקב"ה" (כפי שמקובל לומר), כי אם אנו מאמינים שהקב"ה' הוא נותן התורה, ושהתורה היא החוק המושלם - הרי שאנו צריכים להאמין גם שהפרצות שהושארו בחוק הן חלק מאותה שלמות וחלק מכוונת המחוקק. אלא מה, אותו מחוקק גם סמך עלינו (כלומר, על הרבנים) שיעשו שימוש בפרצות הללו רק במקרים הראויים לכך.
