סיום היום העברי נקבע לפי שני מועדים: שקיעת החמה וצאת הכוכבים. הזמן שביניהם הוא בין השמשות.
למה בעצם הכוכבים אינם נראים מיד אחרי השקיעה? זה מפני שאור השמש עדיין מאיר מספיק את השמים כדי למנוע מאתנו מלהבחין באורם החלש של הכוכבים. מיד לאחר שהשמש שקעה יש עדיין אור שיוצא ממנה, פוגע בחלקיקי אבק באטמוספירה ומגיע אל עינינו. רק כשהשמש "שקועה מספיק" מתחת לאופק נתחיל להבחין בכוכבים.
על לוח זמני הדלקת נרות ומוצ"ש בישוב שלנו כתוב שהוא חושב "על פי אופק רבבה" וכי זמן צה"כ נקבע למצב בו השמש נמצאת שמונה וחצי מעלות מתחת לאופק. אמנם, בגמרא שבת לה: זמן ביה"ש נקבע כזמן הילוך 3 רבעי מיל (לדעה שנפסקה להלכה). אין לי כח לחשב כרגע אבל בואו נניח שבארץ זה אותו דבר, כלומר לשמש לוקח 13.5 דקות להגיע 8.5 מעלות מתחת לאופק.
אבל מה קורה במקומות צפוניים או דרומיים מאד? בקווי רוחב שמעל חוג הקוטב (מעל 77 מעלות) השמש אינה שוקעת כלל בחלק מן השנה ואין לי מושג איך מחליטים שם איזה יום היום ומתי יוצאת או נכנסת שבת. אבל שם כמעט לא גרים אנשים. לעומת זאת אם בשביל להוציא שבת צריך שהשמש תהיה 8.5 מעלות מתחת לאופק (ולא רק לחכות 13 דקות אחרי שקיעה) אז בקוי רוחב מעל 59 לא יהיה צה"כ (לפחות בקיץ). אם כך, איך מוציאים/הוציאו שבת בסנט פטרבורג? אני מניח שחיכו 13 דקות אחרי שקיעה וחסל, אבל באמת יש שם אור דמדומים כל הלילה ולא רואים את הכוכבים.
האם מישהו מכיר דיון או איזו אמירה בנושא? בארץ נדמה לי שכבר נשתרש התקן של 8.5 מעלות כאילו הוא הלכה למשה מסיני, אבל ברור שאי אפשר להקפיד עליו בסקוטלנד או בליטא. האם יש לי טעות כלשהי?
[אני מודה שלא חיפשתי מספיק בספרים וגם את החשבונות עשיתי על בערך. אם טעיתי או לא השגחתי במקור מפורסם אודה למי שיתקן]
נשלח ב-20/10/2010 20:11
טוב, אני מודה שעניין הצהריים נפלא מבינתי ובכלל מה שהובאר כאן בשם ר"מ פיינשטין לא ירדתי לסוף דעתו. בכל זאת דומה שיש לי רעיון חדש (עד שיתגלה שגם עליו מישהו כבר חשב).
אחד מכללי הדחיות של ר"ה הוא מולד זקן בל תדרוש, כלומר שאם מולד תשרי יוצא לאחר שעה י"ח ר"ה נדחה למחר (אא"כ מחר יום אד"ו שאז נדחה למחרתיים). ההגדרה של מולד זקן נעשית בפועל כך: אם מולד תשרי שנת תוהו היה ב ו' י"ד ומאז עברו כך וכך חדשים (12 שנה לכל שנה פשוטה ו 13 למעוברת) אז נוסיף לכל חודש א' י"ב תשצ"ג (מודולו שבוע) ואם לפי"ז מולד תשרי חל אחר שעה י"ח יחול הכלל של מולד זקן.
מכאן שמבחינת חשבון זה שעה י"ח לא תלויה בעונות כלומר היא איננה תלויה בשאלת הצהרים האמיתי (שהוא הזמן בו השמש בשיא גובהה בשמים). זמן הצהריים האמיתי מתנדנד במשך השנה סביב הזמן הממוצע (לזה קוראים משוואת הזמן) בגלל האקסצנטריות של מסלול כדה"א ובגלל נטית ציר הסיבוב ממישור המלקה. כלל המולד זקן, לפחות כפי שאנו מיישמים אותו, מתייחס לזמן הצהרים הממוצע שהדרך האסטרונומית הפשוטה להגדיר אותו היא לקבוע את הצהרים האמיתיים (גובה מקסימלי של השמש) ביום השוויון ומשם להמשיך בדילוגים של 24 שעות מצהרים לצהרים (לכן לכאורה אינו יכול להיות קשור לגמרא של נראה אחר חצות שמדברת בפשיטות על חצות המקומי).
אבל במחלוקת רס"ג ובן מאיר טענתו של בן מאיר היתה שמולד זקן לא חל בשעה י"ח אלא אחרי י"ח ותרמ"ב (642) חלקים. מאיפה באה ההסחה המוזרה הזו? נדמה לי שהסבירו לי פעם שזה בגלל הפרשי שעות בין בבל לא"י, אבל אפשר אולי לחשוב שבן מאיר סבר שהיום ההלכתי מתחיל בזריחה ונגמר לפי שיטת ר"ת כלומר 72 דק' אחרי השקיעה. אם זו דעתו אזי זמן הצהרים זז קדימה ב 36 דקות, ולפי 18 חלקים לדקה זה נותן תרמ"ח חלקים! אמנם לא דיוק פנטסטי אבל הפרש של פחות מאחוז שניתן אולי להסביר באי דיוק כזה או אחר.
מה דעתכם? האם אפשר להסביר זאת בסוגית הירושלמי שהביא י"י?
נשלח ב-19/10/2010 23:23
אם לחזור לרגע לדיונים שבתחילת האשכול, נזדמן לי לפני כמה שנים לבקר באיסלנד בימים של תחילת יולי, כאשר השמש שוקעת באחת עשרה ומשהו בלילה וזורחת מחדש בשתיים או בשלוש לפנות בוקר - ובין לבין יש רק דמדומים. מה שעשיתי אז בימות החול היה להתפלל ערבית ולקרוא ק"ש שעה לאחר השקיעה, ואילו במוצ"ש התפללתי ערבית כנ"ל אבל לא עשיתי מלאכה ולא הבדלתי עד למחרת בבוקר (שהרי אם שקעה השמש וזרחה מחדש הרי זה כבר יום חדש ללא פקפוק). כבר לא זכור לי מנין הבאתי את המנהג הזה - מן הסתם זה היה שעטנז של פסיקות שקראתי וחששות שחששתי.
נשלח ב-19/10/2010 08:44
יש מי שחולק - ר' משה פיינשטיין באג"מ מזכיר כמה פעמים ששני חלקי היום (לפני/אחרי חצות) אינם שווים באורכם.
וראה דיון קצר על שיטתו כאן
תוקן על ידי עציוני ב- 19/10/2010 08:49:56
נשלח ב-18/10/2010 21:28
החמצתי משהו: האם יש מי שחולק על כך שחצות היום הוא הזמן בו השמש בשיא גובהה בשמים? האין זה אומר שהיום סימטרי ביחס לנקודה זו?
נשלח ב-18/10/2010 12:16
הגר"א מסביר שהמדרש מדבר על היום המציאותי-אסטרונומי - מזריחה לשקיעה. וזה אכן בממוצע 12 שעות ליום ו-12 ללילה (אם מתעלמים מכמה דקות שהיום מרויח כתוצאה מרפרקציה ומהרדיוס הסופי של השמש)
נשלח ב-18/10/2010 12:14
אני יודע שכך מנהג העולם וגם אני הקטן מכללם. אלא שאם כן גם בקיץ הלילה לווה שעות מהיום, כי ישנם שעות שהלכתית הן יום ומאידך הם נחשבות בחשיוב השעות ולכל דבר כיום.
נשלח ב-18/10/2010 12:10
בהחלט, אחד הטיעונים של הגר"א הוא ממדרש שאומר שיש 12 שעות ביום ו-12 שעות בלילה (ובחורף הלילה לוה מהיום ומחזיר לו בקיץ). הזמן בין עה"ש לנץ הוא, אסטרונומית (ולצורך חישוב שעות), לילה, ורק הלכתית הוא נחשב כבר יום מדרשת הפסוק בעזרא וכהסבר הירושלמי.
בעזרת ההבחנה בין יום ולילה אסטרונומיים ליום ולילה הלכתיים הגר"א "מרויח" גם את המדרש הזה, וגם את הסוגיא בפסחים (ד' מילין אחרי השקיעה הוא בין שמשות מציאותי אבל לא הלכתי)
כאמור, זו לא שיטה אזוטרית - מנהג רוב העולם כיום הוא כשיטת הגר"א בחישוב השעות, ולענ"ד זה מוכרח מכך שאמצנו את שיטת הגאונים ודלא כר"ת.
נשלח ב-18/10/2010 11:57
והאם השעות שבין עלות השחר לנץ מוגדרות כחלק משעות הלילה, למרות שהלכתית הזמן הזה הוא יום?
נשלח ב-18/10/2010 11:55
למה מוזר? זוהי בדיוק שיטת הגר"א -- היום מתחיל מעה"ש והשעות מחושבות מנץ.
נשלח ב-18/10/2010 10:58
האם לפי הירושלמי חצות היום מחושב ג"כ מעלות השחר עד צאת הכוכבים (הרגיל) או מנץ החמה עד צאת הכוכבים. כלומר האם יש מצב שזמן מודגר כיום, אך אינו מחושב כחלק משעות היום. למרות שזה נשמע מוזר, בחברה של שעוני שמש יש לזה הגיון.
נשלח ב-18/10/2010 10:42
לדעת הגר"א קושייתך לא קשה, שהרי השעות הזמניות כולן, וכן חצות, מחושבות מנץ לשקיעה. אמנם, מקושייתך הוכיחו ששיטת המג"א אכן עקבית רק עם ר"ת
נשלח ב-18/10/2010 09:50
ואם כן בחצות היום חמה אינה בראש כל אדם
נשלח ב-18/10/2010 09:31
הגר"א מתיחס לכך, אם אני זוכר נכון, ומפרש את הסוגיא בפסחים שד' מילין הוא שיעור צאת "כל הכוכבים" שהוא המקבילה האסטרונומית (מבחינת רמת הבהירות) של עלות השחר [מענין שגם כיום מקובל להגדיר את סוף בין-השמשות twilight כאשר השמש 18 מעלות מתחת האופק, כשיעור ר"ת]. אבל, חילוף היום ההלכתי קורה מוקדם יותר, עם צאת שלשה כוכבים. אינני זוכר אם גם זה מפורש בגר"א או רק אחרונים אחריו, אבל הם מפרשים את הירושלמי ריש ברכות באופן שהוא מקשה בדיוק את הקושיא שלך - מדוע מבחינה הלכתית הלילה הופך ליום ברמת בהירות נמוכה, והיום הופך ללילה מהר יותר, ומתרץ הירושלמי: אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול
נשלח ב-18/10/2010 07:55
ובעקבות הגר"א אנחנו מתחילים צומות 72 דקות לפני הזריחה (והמהדרין אף מחשבים אותם זמניות) ומסיימים אותם 18 דקות אחרי השקיעה.
נשלח ב-17/10/2010 23:28
מכל מקום הערב עלה בדעתי דבר חדש. הרעיון ולפיו בין עמוד השחר להנץ החמה יש כדי הילוך ד' מילין, כלומר 72 דקות בתרגום המקובל שלנו, לקוח מאותה סוגיה בפסחים שממנה הוציא ר"ת שבין השקיעה לצה"כ יש ד' מילין. כעת, ברור ששני הזמנים חד הם (עד כדי הפרשים זעירים הנובעים משינוי הזוית בין כדה"א לשמש במהלך יום): השאלה היא כמה עמוק מתחת לאופק השמש צריכה להיות "שקועה" על מנת שיהיה חושך אמיתי. אין שום סיבה לחלק בין הזמן שבין עה"ש לנץ לזמן שבין שקיעה לצה"כ - זו אותה תופעה.
כך גם משמע מהגמרא פסחים שנתנה לשני הזמנים אותו שיעור של ד' מילין. אבל מי שחולק על ר"ת וסובר שבין שקיעה לצה"כ יש, נאמר, שלשת רבעי מיל, חייב לכאורה לומר אותו דבר גם על עה"ש - שהוא 13.5 דקות לפני הזריחה (או כל זמן אחר שמתקבל מתרגום כמות המעלות שרוצים שהשמש תהיה מתחת לאופק). זה נפק"מ לדינא גדולה למיטב ידיעתי לגבי תחילת זמן תפילה וגם לגבי צומות הקטנים.
ואם צודקים דברי אזי לפלא על הגר"א ברס"א שתפס כדבר פשוט שבין עה"ש לנץ ד' מילין אף שיצא לחלוק על ר"ת בזמן שבין שקיעה לצה"כ. מדובר באותה תופעת טבע. לא?
