פרשת לך לך

נתחיל עם דבר תורה לפרשה:< br>ויאמר אברם אל מלך סדום, הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם
אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם (לך לך יד, כב כג)

"הקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (רש"י) הניסיון הכי גדול של
האדם הביטחון בקב"ה וזה ניסיון מעשר כספים שנאמר תעשר בכדי שתתעשר וזאת המצווה היחידה
שמותר לנו לנסות את הקב"ה וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.

בספר "סיפורי חסידים" מסופר הסיפור הבא:

הבעש"ט נשלח ללמוד את מידת הביטחון מזקן אחד שהיה מוכסן באחד הכפרים. יום אחד נכנס
באמצע הלילה שוטר ודפק במקל עבה שלוש דפיקות על השולחן והלך לו. הבעש"ט ותלמידיו שלא
הבינו את פשר הדפיקות, הסתכלו בפני הזקן וראו שהוא שמח כבתחילה. כעבור חצי שעה, אחרי
התפילה, שב השוטר ודפק שוב על השולחן והסתלק.< br>
שאל הבעש"ט את בעל הבית מה פשר הדפיקות? והוא ענה לו: :זוהי התראה שעלי להביא היום
לאדון את דמי החכירה שלו. אם אחרי שלוש התראות כאלו אין מביאים את הכסף, לוקח האדון
בשבי את המוכסן ואת בני ביתו. שאלו הבעש"ט: "משלוותך ניכר כי הכסף בידך, אם כן, לך לפני
הסעודה לשלם ואנו נמתין לך", ענה לו בעל הבית: "לפי שעה אין לי אפילו פרוטה אחת. אך מסתמא
יזמין לי ה' הבה נסעוד במנוחה שהרי יש לי עוד שלוש שעות".

כתום הסעודה בא השוטר בפעם השלישית ודפק על השולחן. בעל הבית נשאר שליו. בירך ברכת
המזון במתינות אחר כך לבש בגדי שבת ואמר: "עתה אלך לשלם". ש אלו הבעש"ט: "האם יש לך כבר
את כל הכסף הדרוש?" השיב לו בעל הבית: "עדיין אין לי אף פרוטה, אבל בודאי יזמין לי ה'".

הלך בעל הבית לדרכו. הבעש"ט ותלמידיו התייצבו על המרפסת לראות מה יקרה. לפתע ראו עגלה
באה לקראת האיש. כשנפגשו החליפו ביניהם כמה מילים, והמשיכו איש לדרכו. אחרי זמן קצר
נעצרה שוב העגלה. הנוסע קרא לבעל הבית שיחזור אליו והושיט לעברו סכום כסף, כאשר קרבה
העגלה אל המקום בו עמדו הבעש"ט ותלמידיו, הם שאלו את בעל העגלה: "מה היה לך עם בעה"ב?"
השיב להם: "הצעתי לו עסק שאקנה ממנו את היי"ש שיעשה בחורף הבא. בתחילה לא השתוויתי
איתו במקח. רק אחרי שראיתי כי מתעקש הוא, ועומד במקחו והלך לדרכו, הוכרחתי לתת לו כמה
שדרש. ידעתי שהוא איש ישר ונאמן. רציתי להאריך עמו בדיבור אך הוא אמר שהוא ממהר לבית
האדון לתת לו את דמי החכירה".

אמר הבעש"ט לתלמידיו: "ראו כמה גדול כח הביטחון!"< br>
בספר "אבי הישיבות" על תולדותיו של רבי חים מוולוזי'ן מסופר: חבורה מיוחדת, מוקדשת
ללימוד "מידת הביטחון", היתה לר' חיים בולאז'ין. בשיעורי אמונה ובטחון שמסר לתלמידיו, לימד
אותם חידושים וסיפורים מול נסיונות ומבחנים מדהימים בהנהגת ה' וגילויים מרתקים מהליכות קדשו.

נחשף ר' חיים כמחנך אמן ופדגוג מעולה, ומעל הכל כאיש קדוש וטהור, צדיק יסוד עולם. מה שהציץ
וראה בו הקטן שבתלמידיו, גילוים נשגבים ומרהיבים של השגחת ה' גלויה, לא ישיג ולא יבין גם גדול
בדורנו, דור חשכים.< br>
ומעשה שהיה כך היה: השעה היתה אז כבר קרוב לשתים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח עדיין נשא
את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא
השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה.

בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני
החבורה, כמנין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מעניני השעה לחיי עולם
שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון.

תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמיתי, אם לא כן משמים היו מזמינים
עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'.

עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי. הציץ ימינה, הביט
שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים. יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' – מספר האיש – נקראתי
להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא.
סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי
בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי
הפתעה, בהגיע תורי, היתברר שטעה הרופא והחליפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי,
ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא.

בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו
את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים
גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, איפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני
כפקדון.
< br>ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם –
הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל
לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב.< br>
הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב
יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים , החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו
והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו.
אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת < br>ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד
במבחן. (מורשת אבות)

את אברם בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי עבר אשכל וממרא הם יקחו
חלקם (לך לך יד, כב-כד)
< br>אברם הרים ידו בשבועה ואמר שלא יהנה משום דבר אפילו שוה פרוטה אלא יחזיר לו הכל עד < br>פרוטה האחרונה. והטעם לשבועה אע"פ שבודאי היה אברם זהיר שלא לישבע כלל, מפני שיצר הרע
של הממון הוא גדול ואין יודע שבע, לכן היה נאלץ להישבע כדי להכניעו. אמר: כל הרכוש הזה אסור
לי כאילו היה הקדש. וכן אני בא לרמוז לך אם יעלה בדעתך לתת לי איזו מתנה, לא אקבל ממך. כי
יש לי בטחון בה' אלהי שהבטיח לי לאמר ואברככה ואגדלה שמך. ואיני רוצה שלמחר תתפאר
ותאמר אני העשרתי את אברם, ועל חשבוני נתעשר. ולכן אתן לך גם את הרכוש וגם את הנפש.< br>
ואם תשאלו מה שייך לומר אם מחוט ועד שרוך נעל. והרי בזה לא שייך לומר שהעשיר את אברם. כי
אין זה דבר בר ערך. התשובה היא כי יש אנשים שרכושם גורמם הצלחה גדולה. וכן מצינו באיוב
שכל מי שנטל ממנו פרוטה היה מתברך ונתעשר. כי כל זה תלוי במערכה. ויש אנשים שנכסיהם
מצליחים. לכן לא רצה אברם לקחת ממנו שום דבר כדי שלא יאמר זה גרם לו להיות הברכה שרויה
במעשיו ועי"כ נתעשר.


תוקן על ידי - שרית560 - 13/10/2010 00:30:46

ב"ה ממתק לשבת פרשת לך לך תשע"חהיו פעם שני תלמידים שהגיעו אל הרב לשאול שאלה, הרב היה באמצע פגישה, והרבנית הזמינה אותם לשבת ולהמתין, ובנתיים הגישה להם מגש עם שתי כוסות מים, כוס אחת גדולה והשנייה קטנה, שניהם היו צמאים ולא רצו להסתפק בכוס הקטנה, כל אחד חיכה שחברו ייקח ראשון, ואז הושיט אחד החברים את ידו ולקח את הכוס הגדולה, אמר לו השני "אתה לא מתבייש, לא מספיק שלקחת ראשון, אתה לוקח את הכוס הגדולה?" ענה לו החבר "אם אתה היית לוקח ראשון איזה כוס היית לוקח? ענה לו החבר "הייתי לוקח את הקטנה" זו בדיוק הכוס שהשארתי לך"..." אמר לו החבר***פרשת השבוע פותחת בציווי האלוקי לאברהם "לך לך", צא מהמקום בו אתה גר כעת, "אל הארץ אשר אראך",אברהם אבינו בשלב זה, היה אדם מלומד כבן 75 שכבר פרסם את דבר האלוקות בכל הסביבה, הוא כבר היה מוכר לאנשים, למה החליט הקב"ה להגיד לו פתאום לצאת ממקומו? האם לא עדיף היה שיישאר בסביבתו הטבעית והמוכרת ויוכל להמשיך להפיץ את האלוקות בעולם?***מסביר הרבי מליובאוויטש שציווי זה "לך לך" מזכיר לנו שאסור לנו להישאר במקום, עלינו תמיד להיות במצב של התקדמות, ובמיוחד בענייני קדושה תמיד לשאוף קדימה, ולא להסתפק במה שכבר נעשה, גם כשאדם כבר עשה הרבה בחייו, שלא יתרגל למקום או למצב שבו הוא נמצא, אלא עליו להמשיך להתקדם.***מבואר בספר התניא, על דברי הגמרא ש'מי שלומד כל פרק מאה ואחת פעמים הוא נקרא עובד ה' ומי שלומד רק מאה פעמים לא נקרא עובד ה'',שבזמנם היו רגילים לחזור על כל פרק מאה פעמים ולכן מי שלומד כפי הרגילות וכפי המקובל, אינו זוכה למעלת 'עובד השם' ומי שמוסיף קצת מעבר לרגילות הוא זה שנקרא עובד השם.***בחיי היום יום הגשמיים שלנו אנחנו רגילים תמיד לרצות את הכוס הגדולה ותמיד לשאוף ליותר, באה התורה ומלמדת אותנו שגם ברוחניות לא נתרגל ולא נסתפק באיזור הנוחות שלנו, אלא תמיד להיות במצב של עבודה והתקדמות, גם מה שהיה אתמול מצוין, להיום זה בלתי מספיק, ותמיד צריכים לחפש איך אפשר להמשיך הלאה,***זו בדיוק הסיבה לציווי האלוקי לאברהם, ובעצם לכל יהודי אחריו, תמיד עליך להיות במצב של הליכה, אף פעם אל תדרוך במקום, הגעת לדרגה גבוהה, יפה מאוד, אל תתחיל להרגיש נוח מדי ואל תתקבע במקום, "לך לך" עליך להמשיך לעבוד ולהתקדם רק כך תהיה עובד השם באמת.***יהי רצון שנזכה תמיד ללכת מחייל אל חייל ולשאוף גבוה, ובזכות השאיפות הגדולות ברוחניות, יתן לנו הקב"ה הרבה שפע גם בגשמיות, בגאולה אמתית ושלימה בקרוב ממששבת שלוםהרב נחמיה וילהלםבית חב"ד בנגקוק תאילנד


נשלח מהאנדרואיד שלי

תוקן על ידי שרית560 ב- 27/10/2017 03:10:52

להשתתפות או באישי או באשכול .

לא עולה עקב הבאג.

בס"ד< br>פרשת לֶךְ-לְךָ

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךּ"ָ(יב,א) רש"י -
לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך
בעולם .
בפרשה השבוע אנו לומדים על אבי האומה אברהם אבינו, כבר בתחילת הפרשה מובא הניסיון
הראשון שאברהם עבר מתוך עשרה נסיונות, הניסיון הראשון נראה לכאורה לא קשה ואף לרגע נראה
ניסיון קל במיוחד לאור ההבטחות שאברהם מקבל שיזכה לשפע גשמי, משאת נפשו היא לחבוק בן
שימשיך את דרכו תתגשם ואם צריך לעזוב את ארצו לצורך הדבר, עדיף לעמוד בניסיון הזה. הניסיון
האמיתי האם אברהם יקיים את ציווי הבורא בגלל שהשם רצה או בגלל השכר הצפוי אכן אברהם
בניסיון הראשון מתנתק מהסביבה הקרובה אליו ויוצא לדרך חדשה רק בגלל שזה מה שרוצה בורא
עולם, אומנם שכר הוא יקבל אבל רצון השם הוא העיקר, זה השיעור הראשון שאנו מקבלים בשמירת
מצוות , עושים מצווה כי זה מה שהשם רוצה וקודם עושים ורק אח"כ שואלים שאלות בלי מחשבה על
שכר ומה יצא לי מכך, כל מה שבורא עולם מצווה אותנו הם דברים לטובתנו, אין רצון השם להכביד
על האדם כאשר יהודי שומר תורה ומצוות ע"פ ההלכה זה עניין של איכות חיים, חייו טובים יותר וכל
מצווה נותנת חיות לאדם וכל מצווה מתרי"ג המצוות משפיעה על גופו של האדם. מסופר על יהודי
שומר תורה ומצוות שאחיו נפטר בארה"ב והובא לקבורה בארץ, משך הזמן מהפטירה עד הקבורה
ארך כ 48 שעות, אותו יהודי מספר שאלו השעות הקשות שהיו לו בחייו שמלבד הצער על אובדן
האח היקר היה מנוע ממנו לקיים מצוות וללמוד תורה בגלל שהוא נמצא במצב של אנינות, ההלכה
פוטרת את האונן מקיום מצוות עשה ולפי שיטות מסוימות אף אוסרת עליו לקיים מצוות אלו. כך
למשל פטור האונן מהנחת תפילין, תפילה וברכת המזון. לצד פטור זה מחויב האונן במנהגי אבלות
מסוימים, וההפסקה בקיום המצוות היא קשה לאדם כי יהודי שמקיים מצוות באהבה הם מחיות את
נפשו.< br>אברהם אבינו זכה לכינויי אברהם העברי, שכל העולם נמצא בצד אחד של העולם והוא נמצא בצד
השני מעבר, בניגוד לדעות שהיו באותם ימים בקרב העמים,אברהם אבינו סימל את האמונה באל
אחד היושב במרומים, זה לא היה פשוט להיות לבד כנגד כל העולם, במיוחד שלא האמינו לדבר,
אבל אברהם היה שלם באמונתו ועם שרה אימנו עשה חייל.
אחד הדברים החשובים שאברהם מלמד אותנו בקיום תורה הוא מצוות,היא היכולת לחיות כמיעוט, < br>יש לעם ישראל יכולת לחיות כמיעוט ולא משנה באיזה מדינה ולא לאבד את צביונו, לכן אנו רואים
איך בגלות גם במדינות רחוקות בהם היו מעט יהודים, הם שמרו על אורח חיים יהודי ע"פ ההלכה,
אברהם אבינו מסביר לנו שאנו מיעוט, יהודי שומר תורה ומצוות בצורה מלאה ע"פ ההלכה הוא מיעוט
גם אם הוא גר בריכוז של חרדים, עליו להרגיש שהינו הדתי היחיד בסביבה למרות שכולם לבושים
כמותו ומקיימים תורה ומצוות בדומה לו, מבחינתו הוא צריך להרגיש כיהודי שדבר אחד מייחד אותו, < br>כל יהודי בדור שלנו בא לקיים ולתקן מצוות שהוא פגם בהם בגלגול קודם. בסוף ימיו
לאחר שהוא השלים את תיקונו בעולם הזה מעלתו היא גדולה, ותחילת מעלתו היא בחייו שהם
הניסיון להגיע לשלמות בקיום המצוות.
ולכן כל יהודי צריך להרגיש כמו אברהם אבינו, אני לבד, אני צריך לשמש דוגמא לאחרים ואיך אני
עושה חסד עם הסביבה.
לאברהם אבינו מצטרף לוט בן אחיו, השאיפה של אברהם היא שגם לוט ימשיך את דרכו כרגע בזמן < br>שאין לו בנים, ולוט יצא למסע עם אברהם , הפרידה בין השניים מתחילה לאחר הביקור בארץ מצרים
פרעה נותן מתנות רבות לאברהם, ואברהם שמודע לכך שלמעשה אין ברכה בדבר והכול כתוצאה
מגזל שומר את המתנות שהוא קיבל ולא רוצה ליהנות מהם ובהמשך החומש הוא מביא אותם לבניו
מהשפחות. לוט לעומת זאת מתחיל לאכזב את אברהם אבינו ולוקח את המתנות לעצמו למרות
שלמראית עין לא נראה הגזל, עצם הרכוש שהגיע אליו כתוצאה מגזל משפיע עליו רוחנית וגורם
לשינוי בהתנהגות שלו ולכך שעבדיו מנסים לגזול את עבדי אברהם. השיא של הירידה הרוחנית
מגיע בפרידה מאברהם בכך שלוט בוחר ללכת לסדום, הוא מתרשם מהגשמיות של איזור הבקעה
ובלי להתייחס לטיב של האנשים באזור, לוט נפרד מאברהם, אברהם אבינו מרגיש צער שלאחר כל
השנים והניסיונות להשפיע על בן אחיו ברמה הרוחנית, לוט נמשך לגשמיות ותחילת המהלך באה
כתוצאה משימוש בדבר גזול, ללמד אותנו שיהודי שמשתמש בכסף גזול להאכיל את בני ביתו סופם
שיצאו לתרבות רעה, לכן עלינו להיזהר מגזל מאוד.
שבת שלום
לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל ,עליזה בת רוזה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל ,רחל
סבן בת חיים ז"ל , לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו,
שושנה בת עדינה וכל אשר לה לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי
הרבים [email protected]

תפילת ערבית מידי ערב בבית כנסת מגן דוד בשעה 19:00


תוקן על ידי - שרית560 - 13/10/2010 00:46:58

כאשר חזר אברהם אבינו ממצרים נאמר בתורה "וילך למסעיו". אומר רש"י (על פי חז"ל במס'
ערכין): "כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים. למדך
תורה ודרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר - בחזרתו פרע הקפותיו".
ויש להבין איזו מידה לימדו כאן חז"ל. מדוע חשוב לחזור לאותה אכסניא שהיית בה בפעם הקודמת?
הגמרא (ערכין טז) מסבירה שאכסנאי שמשנה מאכסניא 'שלו' הוא פוגם ונפגם. ובפסיקתא זוטרתא
מבואר הדבר - "פוגם, אומרים בני אדם, אילולי לא מצא דבר שלא כהוגן בבית אכסנייתו לא היה
משנה האכסניא". כלומר כנראה לא היה לו טוב במלון - באכסניא הזו, ולכן אינו חוזר לשם. " ולפגם -
אומרים בני אדם: אילו לא מצא בו בעל הבית דופי לא היה מניחו לצאת מביתו" - כלומר, נראה
שהאורח לא היה כל כך נעים ונחמד, אחרת בעל הבית בעל האכסניא היה מחזר אחריו שיחזור אליו.
כך שיש כאן מידה פשוטה של זהירות מהוצאת שם רע על האכסניא. אך בעל ה'כתב סופר' האיר
הארה נוספת: מה הדרך ארץ כאן "דהכתוב בא ללמד שבחא דאברהם, דדרך האדם כשישיג עושר
משנה דירתו ודר בעליות מרווחות, אבל אברהם לא ביקש גדולות ולא שינה מאכסניא שלו". < br>כלומר, כאשר ירד אברהם למצרים היה במצב קשה מדולדל באמצעים ולכן לן באכסניות פשוטות,
ואותם בעלי אכסניות שכנראה שמעו על אברהם, הסכימו גם לתת לו אוכל בהלוואה שכאשר ירחיב
ה' גבולו יחזיר להם. ואכן אברהם עולה "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" ויכול לשלם חובותיו וללכת
ללון באכסניות יקרות יותר (חמשה כוכבים). אך מלמד אותנו אברהם דרך ארץ, שאותן אכסניות
שהתחשבו במצבו הקשה, אירחו אותו והלוו לו כסף, לשם הוא חוזר אף שיכול להרשות לעצמו
תנאים טובים יותר.
ונראה לומר שלכך התכוון רש"י בפירושו השני "דבר אחר, בחזרתו פרע הקפותיו", שזה לא עוד
פירוש אלא זה מבאר ומלמד על הפירוש הראשון - שבאמת בהליכתו היה מצבו קשה ולווה מבעלי
האכסניא וחזר לשם לשלם חובותיו, אך לא הסתפק בכך ולימד אותנו דרך ארץ - הכרת הטוב
לאותם אלו שעודדו וחיזקו אותו בירידתו, ולשם חזר והתארח גם בעלייתו ארצה.
נלמד מדרכי אבותינו דרך ארץ שקדמה לתורה. הרבה פעמים קורה שאדם היה בצרה, עזרו לו, ועתה
כשרווח לו, הוא שוכח את מיטיביו - אברהם אבינו מלמדנו דרך ארץ - לזכור את המיטיבים הללו,
ולהכיר להם טובה ומכאן הדרך לעלייה אמתית בתורה וביראת שמים.

תוקן על ידי - שרית560 - 13/10/2010 00:41:15

הסיפור הראשון המסופר על אברהם אבינו, לאחר הבחירה בו ועלייתו לארץ ישראל, הוא סיפור
ירידתו למצרים ופרשת "אחותי את" הכרוכה עמו...סיפור זה מעמידנו בפני תמיהה רבתי על
התנהגותו של אברם אבינו מן ההיבט המוסרי; כיצד זה עלתה בדעתו תוכנית להצלת עצמו על-
חשבון הפקרת אשתו?
הסיפור הראשון המסופר על אברהם אבינו, לאחר הבחירה בו ועלייתו לארץ ישראל, הוא סיפור
ירידתו למצרים ופרשת "אחותי את" הכרוכה עמו.

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה
ויאמר אליו שרי אשתו היה הנא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו < br>אשתו זאת והרגו אותי ואתך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך"
(ב', י-יג).< br>
סיפור זה מעמידנו בפני תמיהה רבתי על התנהגותו של אברם אבינו מן ההיבט המוסרי; כיצד זה
עלתה בדעתו תוכנית להצלת עצמו על-חשבון הפקרת אשתו? שהרי נראה כי אילו הייתה תוכניתו
יוצאת אל הפועל כמתוכנן, שרי אשתו הייתה נישאת למצרי כלשהו אשר היה חי עמה בחטא וכל
זאת "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". ואם ספק בידינו מהי משמעות הביטוי "וייטב לי
בעבורך" ממשיכה התורה ומבארת בפירוט "ולאברם הייטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים
ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים". והרי גילוי עריות הוא מן הדברים שאדם מצווה למסור נפשו
עליהם, כיצד אפוא עלתה כזו על דעתו של אברם אבינו?< br>
הפרשנים הקלאסיים התחבטו בבעיה והציעו דרכים שונות לפתרונה. ספורנו, למשל, טוען כי דעתו
של אברם הייתה רק מעין תחבולה לזמן מה, כאשר יחשבו המצרים ששרי פנויה, ייכנסו עמו למו"מ
על נדוניה ותנאי הנישואין, ובין כך וכך יברחו משם אברם ושרי. רד"ק אף הוא מצדיק את התנהגותם
של אברם ורואה בה הכרח שלא יגונה מכיוון שאין סומכין על הנס ועל כן מצווה הוא לעשות את אשר
לאל ידו על- מנת להינצל. (בכך מצדיק הוא גם את עזיבת הארץ מפני הרעב). br>
לעומת עמדות אלו מציע המדרש בבראשית רבה כיוון שונה לחלוטין:

"ר' פנחס בשם ר' פושמיא רבה אמר: אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך.
את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו – באברהם כתיב 'ויהי רעב בארץ' , בישראל כתיב '
כי זה שנתיים הרעב'. באברהם כתיב 'וירד אברם מצרימה' ובישראל כתיב 'וירדו אבותינו
מצרימה'..באברהם כתיב 'ויהי כאשר הקריב', בישראל כתיב 'ופרעה הקריב'. באברהם כתיב 'והרגו
אותי ואותך יחיו' ובישראל כתוב 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון', וכו'".

במבט ראשון נראה שהמדרש רק מציב בפנינו מקרה מובהק בו בא לידי ביטוי העיקרון של: "מעשה
אבות סימן לבנים" ומלמדנו בכך כי שעבוד מצרים הוא תוכנית אלוקית קדומה הבאה לידי ביטוי רמוז < br>כבר בקורות חיי אברם.

אולם, במבט נוסף בפתיחת דבריו של ר' פנחס "אמר הקב"ה לאברם צא וכבוש את הדרך לפני
בניך" ניתן לומר אולי שאף בעל המדרש מוטרד משאלתנו, ועל כן משיב הוא שאכן לא ניתן להבין את
התנהגותו של אברם, אלא אם-כן נאמר שעמד הוא בפני צו אלוקי מפורש "צא וכבוש את הדרך לפני
בניך". כלומר לא נוכל להצדיק את התנהגות אברם בקנה-מידה מוסרי אנושי פשוט, עלינו להפליג
למישור שלמעלה ממנו ולהבינו כציות לצו עליון.

אך דומה שהמפתיע והמקורי שבכולם הוא רמב"ן בפירושו. בראשית דבריו מביא הוא את דברי
המדרש הנ"ל ונראה כהולך בעקבותיו, שהמדובר הן בעקרון מעשה אבות סימן לבנים ואף כאן "לא
נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבניך".

ואולם ממשיך הרמב"ן:

"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן
יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשכן שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלוקים כח לעזור
ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוקים ברעב
יפדנו ממוות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה
הרשע והחטא".

כאן אפוא, הופך הרמב"ן את גערת המדרש על פיה. אך לדעת המדרש אברם עושה מעשיו על פי צו
אלוקי, הרי שלדעת רמב"ן ההיפך הוא הנכון! אברם חטא בהתנהגותו זו וכתוצאה מכך מתרחש
שעבוד מצרים בהקבלה מופלאה כל כך לכל שאירע לאברם.

אם נלך בדרכו של הרמב"ן תקבל פרשה זו מסר בעל עוצמה וחשיבות ייחודית. בראשית הפרשה < br>שומעים אנו על בחירת אברם ועל שתי הבטחות מרכזיות שהובטחו לו: ברכת הזרע וברכת הארץ.
והנה בא אברם ובמו ידיו נראה כמסכל את שתיהן. הוא עוזב את הארץ וכאילו נוטש את שרי אשתו.
בשלב זה נראה כאילו התוכנית האלוקית כולה עומדת בסכנה מה תהא התגובה האלוקית? האם
יאמר ה' "ניחמתי כי בחרתי באברם" כפי שאמר לאחר כשלון דור המבול? לא ולא! כאן מלמדת
אותנו התורה כי האדם, אף הענק שבענקים, עלול להיכשל, ולעתים ייראה כאילו ניתק הוא את
הקשר לארץ ולעתיד העם, אך ההבטחה והבחירה עומדות לעד. במקום בו נכשל האדם הנבחר
מופיעה יד ה' המנחמת, המצילה אותו מן הטעויות של עצמו, ומשיבה אותו למסלול שנועד לו.


























תוקן על ידי - שרית560 - 13/10/2010 00:37:44