שלום חברים!


רבים מכם וודאי זוכרים את התגובה שהייתה לכם שעה ששמעתם לראשונה על קיומו של כוח המשיכה.

עד אז, העובדה שכמעט כל העצמים נופלים נראתה לכם מובנת מאליה, "טבעית".


אם מישהו לפני כן היה שואל אתכם "מדוע כל העצמים נופלים אם משליכים אותם?", אולי הייתם עונים: "הרי ברור שאם שום דבר לא מחזיק חפץ, הוא ייפול! איך הוא לא ייפול אם שום דבר לא מחזיק אותו?".


תגובה כזאת היא טיפוסית כששואלים אדם על אודות דברים שהוא מורגל בהם -- עצם השאלה נראית כמו "קלאץ קשיא".


נראה שאם דבר מה מוכר לנו לעייפה, אין בו שום דבר שאמור להתמיהה אותנו ושבכל אופן, לא תהיה בעייה מיוחדת להסביר אותו.


אבל רק כך המדע [במובן הרחב ביותר של המילה] מתפתח - ע"י כך שאנשים מנסים לתת לעצמם דין וחשבון מפורט ומדוקדק אודות דברים טריוויאליים לכאורה, ובדרך מגלים שהדברים מאד מאד בעייתיים -- הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.


לעתים קרובות, הנסיון הראשון לענות על שאלות כאלה הוא לזרוק איזו תשובה "מהמותן".

מי שנוקט באסטרטגיה זאת מניח שאם הוא חי ומתפקד בסביבה מסויימת, הרי שהוא יודע כל מה שצריך לדעת אודותיה, ואילו הדו"ח שדורשים ממנו אודותיה הוא רק ענין של התנסחות, לא יותר -- פשוט לנסח את מה שהוא כבר יודע במילים. ולעתים זה נראה מיותר: "למה לטרוח לנסח את מה שכולם יודעים?"


שאלות כאלו, כשאדם נתקל בהן לראשונה, מעוררות בדרך כלל עצבנות - גם במי שמורגל בשאלות כגון אלו [פילוסופים, למשל]. הן מערערות אצלנו את הבטחון העצמי שיש לנו ואת תחושת ההתמצאות שיש לנו בעולם. הן מבלבלות אותנו. מכיוון שזו תחושה בלתי נעימה, יש רצון להוציא את העצבים על מי שגרם לנו לתחושה זו - על הנודניק ששאל את השאלה המעצבנת. 


לכן, הדחף הראשוני הוא פשוט להשתיק את השואל. ישנן חברות שלמות, שהשאלות מושתקות בהן כחלק מהתרבות הנהוגה בהן.

אך לעתים גם לאחר ההשתקה, השאלה עדיין מנג'זת איפשהו מאחורה בראש. ולעתים לא מצליחים להשתיק את השואל.

אז התגובה הטיפוסית השניה היא לענות על שאלות אלו - אבל כמה שיותר מהר. דחוף לעונים לסתום את החור הקונצפטואלי בפלסטר - ותיהיה אשר תיהיה איכותו. 


אם גם זה לא מצליח, אז התגובה השלישית היא לבנות שיטה שתיהיה מורכבת מספיק כדי "להטביע" את השאלות ברוב מלל.



אלו הן הסיבות שבגינן כשילדים, שלא גס ליבם עדיין בעולם, שואלים לפעמים שאלות כאלו את סביבתם  המבוגרת, הם מושתקים או שהם מקבלים תשובה "עצלה" ולא מספקת, לעתים אומרים להם "זו שאלה פילוסופית", כשבעצם מתכוונים לומר שזו שאלה שאיננה דורשת התייחסות, שרק פריקים במדעי הדשא יכולים להתעסק בכאלו שטויות.


האמת היא שהסיבה העיקרית שהילדים הללו מקבלים תגובה כה עצבנית מן המבוגרים היא כי המבוגרים פשוט לא יודעים לענות להם -- אבל הרי המבוגרים אמורים לדעת הכל בעיני הילדים.... 

רדף כתב: -- אז השאלה שלי היא למה הזכרון הוא רק ממה שראיתי כבר ולא ממה שאני עתיד לראות -

ואני שואלת למה התיאבון בא רק שאדם רעב ? האם אי אפשר לו לאדם שיתעורר בו התיאבון גם לאחר שאכל כבש שלם ? למה שלא ידמיין כאילו הוא הורעב במשך חודש שלם ואז יבקש שיגישו לו כבש נוסף שישביע בו את רעבונו ?