פרופסור שמואל ורסס ז"ל.

דן לאור

על יד מיטתו של פרופ' שמואל ורסס ז"ל

בעיצומו של יום שרב קשה ומעיק אנחנו מתכנסים כאן כדי ללוות את מורנו פרופ' שמואל ורסס בדרכו האחרונה. 
 יום שרב כגון זה, כמו גם יום חורף מוכה סערות וגשמים, לא היו מונעים בעד פרופ' ורסס לקום במרץ בשעת בוקר מוקדמת ולעשות את הדרך מביתו שברחוב הבנאי לבניין הספריה הלאומית בגבעת רם. ברגל - או באוטובוס. כלי תחבורה אחר היה כמעט מחוץ לתחום. ושם, באולם הקריאה למדעי היהדות שבבנין הספריה, היה ורסס מבלה שעות על גבי שעות. הוא הוריד ספרים מן המדף, סחב אותם לשולחנו, וכשישב לשולחן לא רק שהיה קורא בהם אלא גם מסכם את עיקרי הדברים בכתב יד גדול, מעוגל וברור על גבי בלוק מכתבים קטן שהיה מונח לידו. ההתלהבות, הסקרנות לא ידעו גבולות. בפעם האחרונה שבה פגשתי אותו בספרייה ראיתי אותו רוכן על אחד מכרכי כתב-העת "התקופה", שאותם ידע בעל-פה, וקורא בו בשקיקה. כשעברתי לידו עצר אותי, התבונן בי כשעיניו נוצצות, הצביע על הדפים שלפניו ואמר לי: הנה, זהו הנוסח הראשון של "הנידח" של עגנון, שנת 1919. מן הסתם לא הייתה זו הפעם הראשונה שורסס ראה את הנוסח הזה: אבל כל מגע, ממש פיסי, עם הפריודיקה העברית משנים עברו, המפגש החוזר עם סיפור של עגנון, ההתבוננות בנוסח ראשון - לא בנוסח שהתגלגל אחר-כך בספר, המוכר לכולם - כל אלה עוררו בו תמיד התרגשות גדולה, כמעט בתולית, ותמיד ידע לגלות בהם דברים חדשים.

 מדוע אהבנו כל כך את פרופ' ורסס, מדוע אהבנו אותו יותר ויותר משנה לשנה? כיוון שככל שבגרנו, ככל שהוספנו דעת ומכאוב, ככל שהשכלנו להבדיל בין עיקר לטפל, כן גברה הערכתנו לו וכן התחזקה אהבתנו אליו. ורסס היה מצבור של ידע שאין דומה לו - ספרות עברית, ספרות יידיש, תרבות יהודית, היסטוריה של עם ישראל, מזרח אירופה, יהדות פולין, עיתונות וכתבי עת, ספריות וארכיונים, מקורות ראשונים וכתבי יד, וילנה וירושלים. לגבינו, ילידי הארץ וגידוליה, היה ורסס גשר איתן ומוצק המחבר בינינו לבין תרבות האבות. הפגישה עם ורסס - בכיתה, מחוץ לכיתה, בקפטריה של הספריה, בקונגרסים למדעי היהדות - הייתה תמיד פגישה עם עולמות ידע שרצינו להתחבר אליהם ושתמיד היה לנו נעים ונוח להתחבר אליהם דרכו. הזיכרון שלו היה פנומנאלי, הידע שלו היה עצום, ההתמצאות בפרטים הייתה מעוררת השתאות. כל זה נשקף היטב מבעד לערימת מאמריו וספריו שהלכה והתגבהה בשני העשורים האחרונים, אך הם באו לידי ביטוי גם בשיח ושיג היומיומיים אתו: ורסס היה נדיב, נדיב מאין כמוהו, הוא התחלק בידע שלו עם אחרים, הוא ענה על כל השאלות, הוא סיפר לך בפרוטרוט על כל מה שרצית לשמוע, מעולם לא הסתיר מתחת לשולחן משהו שרצית בו. במיוחד היה טוב לתפוש אותו בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בבוקר, בקפטריה הצנועה של הספריה, כשהוא שותה קפה ובוצע בהנאה גלויה את עוגת השבלול האהובה עליו. רגע נדיר של נהנתנות. וזה היה הרגע המתאים להסב לצדו ולהציג בפניו שאלות - באחת היית מפליג יחד אתו למרחבים שהיו חבויים בתוך קפלי מוחו, והנה הם נעשו גלויים, מוחשיים וציוריים להפליא; ואנחנו הקשבנו למילים, אבל גם למנגינה, שהרי המוסיקה היא לפני ומעל כל הדברים. אחר-כך היית חוזר אל הספרייה, עושה את שעורי הבית וממלא את הפערים החסרים, כשבידך מטה הקסמים שהעמיד ברשותך ורסס, שעשה את הרחוק לקרוב, את הלא ידוע למוכר ואת הלא מושג לנגיש. 
 באישיותו של פרופ' ורסס היה חוסר ההפרדה המוחלט בין האישי למקצועי, בין ההתנהלות השגרתית לבין הפרופסיה, בין החול והקודש. הכול היה מקשה אחת. מעולם לא היה ורסס של שעות העבודה וורסס של מחוץ לשעות העבודה. אני משוכנע שגם בשעה שהיה הולך ברגל מבנין הספריה מגבעת רם לבית הכרם, או נוסע באוטובוס מהר הצופים לביתו, כל הדרך היו מחשבותיו נסובות על הספרות העברית. הוא בטח חשב אז על כתב היד של פרל שגילה זה עתה, על ההתכתבות של יל"ג עם ידידתו, על מקומם של הפולנים בכתבי עגנון, או על החסידות בעיני ספרות ההשכלה. הוא היה מגיע הביתה, וגם בשעות הלילה היה מתכנס בחדר העבודה שלו שבקומת הקרקע והיה ממשיך לנבור בכתבים. לא הייתי נוכח בשיחות שאותן ניהל עם אסתר, אבל אני משער שהוא המשיך וסיפר לה מה קרא ומה כתב ומה גילה לפני שעות אחדות בארכיון, כשם שהאזין בקשב רב גם למה שהיא סיפרה לו - על הרפתקאותיו של תום ג'ונס שהעסיקו אותה במשך שנים; על הגילוי המהמם של "בעל זבוב"; על "ארבעת הקוורטטים" של טי.ס. אליוט. האנרגיה והסקרנות שלו לא ידעו שובע, וגם לאחר שחצה כבר את גיל התשעים המשיך לעבוד ולחשוב ולחלום על עבודת המחקר שלו, בספריה ומחוצה לה, ביום ובלילה, בשבתות ובמועדים. הוא המשיך בזה, ללא לאות, עד שחלה את חוליו האחרון. עד אז לא חדל גם מלכתת את רגליו לערבי ספרות, להרצאות פומביות, לאירועי השקה של ספרים חדשים, בירושלים ומחוצה לה, תמיד סקרן לדעת על עבודתם של אחרים. החיבור האורגאני בינו לבין מה שהיה משלח ידו הוא שעשה אותו לאדם אותנטי כל כך, למי שגם שיחות החולין שלו, הזיכרונות האינטימיים שנשא עמו וגם האנקדוטות שאותן כל כך אהב לספר היו בגדר סמינר מתמשך, שאליו ניתן היה להצטרף גם מבלי להירשם במזכירות.

 בתוככי העולם המוכר לרבים מן הנמצאים כאן, שמקובל לקרוא לו בשם "העולם האקדמי", ורסס היה בהחלט עוף מוזר, למרות שהתהלך בו קרוב לשבעים שנה. הוא היה רחוק מרחק רב ממשחקי הכוח, מהחיפוש אחר יוקרה, מגינוני כבוד. את עבודתו ביצע ללא מחשב, לרשותו לא עמד מכון כלשהו, בקושי היה לו חדר באוניברסיטה. אני מסופק אם היה לו אי-פעם מה שנקרא "אסיסטנט". לבדו ירד מאולמות הקריאה אל קומת הקרקע, ניצב בתור בשרות הצילום, וכשהגיע תורו צילם בעצמו את הכרכים הגדולים, הכבדים, שאותם היה עליו לשאת הלוך ושוב. ויחד עם זה, ובניגוד לרבים מחברי הסגל, ורסס לא היה אדם ממורמר: הוא תמיד זכר והזכיר איך הגיע לארץ ללא אמצעים בהיותו איש צעיר, איך נאלץ לעבוד בכל מיני מלאכות, כולל בעבודת בניין, ועד כמה התמזל מזלו ללמוד באוניברסיטה העברית ואחר-כך להיקלט בה כאיש סגל ולעסוק לפרנסתו במה שהוא אהב באמת, במה שהיה משאת הנפש שלו מאז ימי נעוריו. גם דרך התנהלותו בין אנשי המוסד הייתה על-פי קוד אתי שאיננו בגדר המובן מאליו: במשך כל השנים - עד זקנה ושיבה - רחש כבוד, הערכה ותודה למוריו. הוא דיבר בשבחו של מורו יוסף קלוזנר (שלו קרא קלאוזנר) גם כשאחרים דיברו עליו בהסתייגות. הוא הפליג בשבחו של בן-ציון דינור וסיפר על מה שלמד ממנו. הוא פקד דרך קבע את ביתו של דב סדן עד יומו האחרון. הוא גם היה הוגן ונאמן כלפי עמיתיו, אף פעם לא דיבר בהם סרה, גם אם אלה לא נהגו בו תמיד באותה אמת-מידה. כך היה גם יחסו לתלמידיו - מעולם לא הפגין זלזול בתלמיד, מעולם לא פגע בתלמיד או רמס את כבודו. הוא ידע כמובן לכבד ולהוקיר את המוכשרים והידענים שביניהם, הוא גם טרח לקרוא את כל מה שכתבו, אבל גם את זה עשה בשקט, בלי מניפולציות וגם ללא ציפייה לקבלת תמורה מכל סוג שהוא. 

את העבודה הסמינריונית בלימודי המ.א. שלי כתבתי בקורס בלתי נשכח של פרופ' ורסס שהוקדש ליסודות עממיים בספרות העברית. העבודה הוקדשה ל"קורות בתינו" של ש"י עגנון, סאגה משפחתית מרתקת המגוללת את תולדות משפחתו של המחבר. אני זוכר היטב את בואי לחדר העבודה של ורסס בשעת לילה מאוחרת. במשך שעות ישב אתי ועבר על העבודה שורה אחרי שורה, מצביע על הבעיות ומסביר את התיקונים. עבודה זו - לאחר הלקחים שהפקתי מהערותיו - הייתה למאמר הראשון שלי שזכה להופיע בדפוס. והבוקר, בעודי כותב את השורות האלה, שבתי לעלעל ביצירה שהייתה, מטבע הדברים, לאחת מחוליות החיבור שבינו לביני. חיפשתי בה שורה או פיסקה שאוכל לצטט ממנה לכבודו. ודומני שמצאתי. בהקדמה לספר, הנקראת "ראש מלין", מספר עגנון על כל אותן רשימות על תולדות המשפחה שזכה לקבל מקרובו, ושבמשך שנים לא עשה בהן דבר. כל זה השתנה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשנתבררו לו מימדי השואה. וכך כותב עגנון:

כל אותן השנים היו הכתבים מונחים בידי בהעתקה שלי ולא עלתה על דעתי לפרסמם ואפילו להראותם. עכשיו אחר כל מה שעוללו לנו האויבים, שהפכו את כל הגולה לקברים ואת קברי אבותינו השמו, אומר אני, אעשה נפש לאבותי בכתבים אלו שכתבו לעצמם. ואם יש כאן דברים תמוהים, הרוצה לתמוה יתמה. ואם יאמר אדם, לא באו הדברים אלא כדי להתגאות, גאוה זו השפלה היא. אבות כאלה היו לנו ואנחנו מה. מה אנו ומה חיינו.

 בפרפראזה על מה שכתב עגנון רשאים אנו לומר כי לאחר כל מה שעוללו לנו האויבים, שהפכו את כל הגולה לקברים ואת קברי אבותינו השמו - עשה פרופ' ורסס נפש לאבותינו - לסופרים, למשוררים, להוגי הדעות - על-ידי כך שבמפעל חייו העצום בחקר הספרות ובנוכחות הברוכה שלו בזירת חיינו גילה וחקר ופרסם ולימד והנחיל לנו את הכתבים שכתבו; וכשקראנו את עבודותיו וכששמענו את לקחו ובעת ששהינו במחיצתו, אכן היבנו: "אבות כאלה היו לנו ואנחנו מה. מה אנו ומה חיינו".

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.