פרשת וירא

נתחיל בדבר תורה:<
br>וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח- א)
>כתוב במידרש בראשית (פרק יט. ג.
מבוא בבית המדרש חדר רביעי ובשינוי לשון בבראשית רבה
מב, ח) ומה ראה להגלות לו
באלוני ממרא?- אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח
שכר כל בריה. שלושה
אוהבים היה לו: ענר אשכול וממרא, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם:
מול את עצמך, נטל
מהם עצה. אמר ענר: בעל מום הוא מבקש לעשותך.
הניחו והלך לו אצל אשכול,
ואמר לו כך אף הוא: אין אתה יודע? מסורס הוא מבקש לעשותך
בעולם! שיהיו קרוביהן של המלכים
שהרגת באין עליך ומסרסין אותך ואין אתה יכול לברוח
מהן. הניחו והלך אצל ממרא, אמר לו אברהם
לממרא: אוהבי! הקדוש ברוך הוא אמר לי למול.
אמר לו ממרא: ועדיין אתה עומד ותוהא, לא עשו
אותך חתיכות חתיכות?! רמ"ח איברים שעליך
הציל מן האש (אור כשדים), ומקצת מן איבר אחד
אתה עומד ומתקשה ליתן לו?! אמר לו
הקדוש ברוך הוא: אתה (ממרא) נתת לו עצה טובה שימול,
חייך שאני נגלה לו בתחומך,
שנאמר: "וירא אליו ה' באלוני ממרא",
ע"כ.

הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו למול את עצמו ואת בני ביתו, ובמקום
לעשות מיד את
דבר הבורא, הוא הולך ומתייעץ עם חבריו. וכי מה דרש ממנו הקדוש ברוך
הוא? "מקצת מן האיבר

אחד" כלשון המדרש. לעומת זאת כשהקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו לשחוט את בנו
יחידו
וממשיכו את יצחק, מיד – "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית, וירא כב, ג), הלך בזריזות
ובמהירות
בלי להתייעץ עם אף אחד, לא עם חברו ואפילו לא עם אשתו שרה, אם הילד וכמו כן
בשום נסיון לא
מצינו שאברהם הולך להתייעץ עם מישהו האם לקים את ציווי הקדוש ברוך הוא.
מה ההסבר שבציווי
ברית המילה אברהם אבינו מתייעץ?

והנה, בפרשת לך לך
כתוב: "ויקח אברם...ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית, לך לך יב' ה) ורש"י
מביא על זה < br>את דברי המדרש (בראשית רבה לט, יד)
"את הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם מגייר
את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ע"כ. לפי
מדרש זה, אברהם ושרה גיירו גויים והקימו קבוצה
ששמרה תורה ומצוות. נשאלת השאלה:
אותם קבוצות גרים מדוע נעלמו בדור הבא? הרי לא מצינו
אצל גרים או בני גרים שהמשיכו
לקיים תורה.

עוד דבר צריך להבין: חז"ל אמרו במשנה (קדושין פב ע"א) על הכתוב: "עקב
אשר שמע אברהם
בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית, תולדות כו, ה), מ

מצינו שעשה אברהם
אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ע"כ. ורש"י על התורה מביא
את הדברים ששמר ועשה
אברהם אבינו "ואפילו תורה שבעל פה". נשאלת השאלה: הרי ברית
מילה היא אחת מהמצוות
החשובות בתרי"ג מצוות, אם כן מדוע אברהם אבינו המתין לגיל
תשעים ותשע שנה עד הצויו של
הקדוש ברוך הוא לעשות ברית מילה? מדוע לא עשה קודם
לכן? (ראה שפתי חכמים" בראשית, וירא
יח, א אות ג).<
br>
אלא שאמרו בגמרא (עבודה זרה ג ע"א) אמר רבי חנניא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו
מצווה
ועושה, ע"כ ואומרים התוספות (ד"ה גדול המצווה ועושה) פירוש, מפני שהוא דואג תמיד
לבטל יצרו
ולקיים מצוות בוראות, ע"כ. את דברי התוספות מסביר הט"ז (על הו"ע ביו"ד סימן
רמו, הלכה ו אות
ג) שיצרו מסיתו שלא לקיים את הציווי, מה שאין כן באינו מצווה, ע"כ. פירושו
של דבר: אם מצווים על
אדם לעשות משהו,
אזי מתעורר יצר הרע ומפתה אותו שלא לעשות, והוא מפתח נוגדנים נגד הציווי.
ולכן אם בכל
אופן האדם מכניע את יצרו ועושה, אזי הוא נמצא בדרגה גבוהה יותר, ועל ידי כך הוא
משפיע
על נפשו, וההשפעה הזאת ממשיכה הלאה. מה שאין כן במי שאינו מצווה ועושה, רוצה –
עושה, < br>רוצה – אינו עושה, אזי העשייה משפיעה פחות על נפשו, כי אינו צריך ללכת נגד יצרו.< br>>בדורו של אברהם אבינו קיימו את המצוות כמי שאינו מצווה ועושה, לכן ההשפעה לא היתה עמוקה

ולא עברה לדור הבא, לדורו של יצחק. יהודי שמקיים את מצוות התורה לא כמצווה ועושה אלא
בתור
מסורת ופולקלור,
יתכן שהוא עדיין ישמור על מסורת, אבל בדור הבא זה יעלם. וכן אנו רואים לצערנו
הרב גם
כיום יהודים שמקיימים יהדות בתור מסורת, באים קצת לבית כנסת בחגים וימים נוראים, >מדליקים נרות שבת, ועושים זאת בתור פולקלור יהודי, אבל אצל בניהם או נכדיהם הכל נעלם.<
br>
לכן, קיים אברהם אבינו את כל המצוות, כיוון שאת כל המצוות כולם הוא יכול לקיים לעת
עתה בתור
מי שאינו מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם
בתור מצווה ועושה,
ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה.
מה שאין כן מצוות ברית
מילת היא מצווה יוצאת דופן, שאם יקיים אותה כמי שאינו מצווה
ועושה ואח"כ הקדוש ברוך הוא
יצווהו, שוב לא יוכל לקיימה כמי שמצווה ועושה,
כי המצווה כבר נעשתה ואי אפשר לעשותה פעם
שנייה, לכן כאן המתין אברהם אבינו עד
שיהיה מצווה, כדי שיהיה מבחינת מצווה ועושה.

מכל עשרה נסיונות שנתנסה אברהם
אבינו אין שום נסיון באחד מתרי"ג המצוות, חוץ מנסיון ברית
מילה. וכל שאר הנסיונות היה זה
ציווי של הקדוש ברוך הוא בהנהגה, ואם הקדוש ברוך הוא בעצמו
מצווה – בוודאי שעושים זאת
מיד מבלי להתייעץ עם אף אחד. אבל כשהקדוש ברוך הוא בא לצוות
על אברהם אבינו, מצוה
לו ולביתו, שהיא לדורות, והיא מתרי"ג המצוות,
אזי אפילו שאומר זאת
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ואפילו שהמצווה הוא אברהם אבינו,
גדול המאמינים, בכל אופן
מתעורר יצר הרע, מתעוררים הנוגדנים שלא לעשות, ואז הוא הולך
ומתייעץ עם חבריו הטובים, עד
שממרא אומר לו לעשות זאת מיד. כלומר שהיצר הרע מתעורר
נגד מיצוות התורה בלבד וברגע
שהקב"ה מצווה על אברהם עניין מסויים כמו עניין העקידה
שלא כלולה בתרי"ג היצר הרע אינו
מתעורר.

ספור שהיה עם הגאון הצדיק רבי שלום
שבדרון זצ"ל: אחד הבחורים שהשתתף בקביעות בשעורי
הערב החל להחסיר. יום, יומים,
שלושה. ר, שלום החליט שמתפקידו לאתר את הנער ולהשיבו לחיק
אהבת התורה.< br>>ר' שלום נקש על דלת בית הוריו והנער נראה בפתח. שיחה מרתקת התפתחה בין ר' שלום
לתלמידו
הצעיר.
להלן קטעים מתוך שיחתם:

"שלום עליך יקירי. בימים האחרונים לא ראינו אותך – חששנו
אולי נפלת למשכב, או שמא משהו
אחר שמציק לך...

מורי ורבי, לא, ב"ה אני מרגיש
טוב, אני גם אוהב ללמוד גמרא, זו ההנאה האמיתית שלי, אלא
שהשבוע אחסיר. בשבוע הבא
אשוב לספסל הלמודים ביתר שאת.

מה קרה? מישהו חולה במשפחה?

לא,
חלילה. יש לי סיבה צדדית שמונעת ממני להשתתף בשעור, אך כמו שכבר אמרתי אני מבטיח >להשתתף בשקידה מיד עם סילוק הטרדה.
סתם מעניין, מה היא הטירדה שמצליחה להפריע לך דוקא באותה שעת ערב מוקדמת של
השעור?

קשה לי לספר, אני מתביש.

(בחשדנות) למה להתביש. אתה יכול
לספר אני לא אכעס עליך.

זה לא בשביל הרב...שבוע הבא אני אשוב לספסלי בית
המדרש שהרב לא יהיה מודאג.

בסדר גמור. אבל תספר לי רק בקצרה. אם זה לא דבר
אישי במיוחד, מה קורה בשבוע זה, ורק
שבוע אחד ולא יותר. מעניין מאוד..

הבחור
נכנע להפצרותיו של ר' שלום ונאות לספר:

את האמת אספר: השבוע מתקיים המשחק
המרכזי ב"כדור רגל" שעות המשחק חופפות לשעות
השעור ואני, כמו שאני, לא מסוגל לוותר
על רגעים אלו. אני "מכור" למשחקי כדור, אני אוהב בכל
ליבי את המשחק וגבוריו.

ר'
שלום שמע את הדברים
ושתק שתיקה קצרה. אחריה הרים עיניים אוהבות, עיניים שופעות סיעתא < br>דשמיא מחכמת,
ואמר:

ידידי היקר. טוב שמעתי והבנתי. רק שמעניין אותי מה סוד האושר במשחק הכדור.
הייתי שמח מאוד
לשמוע מקרוב על מהלך המשחק.

השחה ביניהם גלשה לפסים
ידידותיים, ר' שלום התיישב וביקש, באמת, לשמוע על משחק הכדור.
התלמיד התיישב גם הוא
והחל לספר בהנאה אישית.

התלמיד חש בנוח ליד ר' שלום החביב והדברים קלחו מפיו
בפשטות:

"אם הרב רוצה אסביר לו" אמר בחיוך, "המשחק כמו שהוא מתחלק לשתי
קבוצות ואם נרצה להגדיר
את ההצלחה על רגל אחת נאמר – שמי שמבקיע את השער הוא
המאושר,
זאת אומרת, בצידי
המגרש יש שער רחב ממדים ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח.
הרגע שהכדור נכנס
לשם - הוא הרגע של המשחק".

הבחור סיים את דבריו ונכרה
על פניו אשרה של התרגשות, הוא לא האמין שהוא ישב אי פעם ליד ר'
שלום ויספר לו
סיפורי "כדור רגל"...

ר' שלום העמיד פני תם כמי שאינו מבין כלל בכדור ושאל שאלה:<< br>br>
מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך שער?! בוא עמי ואני אראה לך איך שאני בועט
לתוך השער
עשרים כדורים במהירות הבזק.
..

הבחור חייך: את העיקר שכחתי לספר לרב! ליד השער עומד שומר והוא משתדל למנוע,
והחכמה היא
להתגבר עליו ולהכניס את הכדור....

ואיך, באמת, מצליחים להתגבר
עליו. שאל ר' שלום.< br>
נו זו החכמה במשחק. ומי שמצליח הוא השמח הוא ה---זה הסיפוק
הגדול של המשחק.

"אני רוצה להבין" ביקש ר' שלום "השומר לא הולך לישון? הוא נמצא
ליד השער עשרים וארבע שעות
ביממה אוכל שם וישן שם?"
מה פתאום! צחק הנער, ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואח"כ
הוא שב
לחיי היום יום.

"אם כך" שאל ר' שלום "אז מה הבעיה, נבוא בלילה
כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום
בעיה"...

הבחור הגביה את קולו: "דוקר
משום כך, דווקא בגלל שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את
הכבוד, אין זו חכמה להכניס את
הכדור. החכמה והגבורה היא רק בשעת הקושי,
עומדים שם במגרש
עוד נערים שמונעים להכניס את הכדור, ולמעשה, כל הקבוצה מונעת מנערי
הקבוצה השניה להכניס
את הכדור..."< br>
ר' שלום נעמד על רגליו הביט על הבחור ואמר
בקול: "ישמעו נא אזניך מה שפיך מדבר. האם לבוא
לשיעור בשבוע הבא זו גבורה?! אתה הרי
רוצה ללמוד ובשבוע הבא אין לך שום מניעה לבוא
לשיעור, אם כך, החכמה היא לא גדולה
במיוחד.
החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד
בשערי בית המדרש ומונע את הכניסה, בשעה
זו נקודת האושר – להבקיע את השער..."

"כן, כן, לפום צערא אגרא" תפס הבחור את
עומק הדברים ומלמל בחכמה "אבל אני..."

"אל תפר את כללי המשחק. הכנס נא לשערי
בית המדרש ברגע הקשה והמשמח" חייך ר' שלום וסייע
בידו להחלץ מהמאבק הפנימי.<< br>br>
ר' שלום הושיט לו יד לבבית ונפרד.למחרת הוא הגיע לשיעור. ר' שלום עמד לפניו
בהערכה....
(הסיפור מפי רבי ראובן קרלנשטיין מובא בספר "קול חוצב")

פעם אחת התאונן איש אחד לפני הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מרימינוב ז"ל,כי למרות
חפצו לקיים
מצות הכנסת אורחים לא יוכל לעשות כן,
כי אשתו עינה צרה באורחים,ואם יכניס אורחים לביתו יביא
מהומה ומריבה לבית, ויושבת
שלום ביתו.<
br>
אמר לו הרב:

הנה רבותינו אמרו "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני
השכינה", ויש להבין: וכי לא די היה
להגדיל מעלת מצוה זו עד כדי קבלת השכינה
ולומר: "גדולה הכנסת אורחים כמו קבלת פני
השכינה"? אלא שחז"ל אמרו: "איש ואשה ששלום
ביניהם שכינה שרויה ביניהם, (עי' סוטה יז,א),

ובכן: אם חז"ל היו משוים הכנסת אורחים לקבלת השכינה לא היה שום אדם מקיים מצות
הכנסת
אורחים, מאחר שאשה עינה צרה באורחים,ואם יכניס אורחים תעורר האשה מדנים
בתוך ביתו
ותסתלק השכינה מביניהם, ויצא שכרו בהפסדו, על כן אמרו חז"ל,שהכנסת אורחים
גדולה יותר
מקבלת פני השכינה,שלא יבטל האדם מצוה זו, אפילו אם בסיבתה תסלק האשה
את השכינה על ידי
מריבה. (סיפורי חסידים)
רבי אליעזר,רבי יהושע ורבי צדוק הזמנו למשתה שעשה רבן גמליאל לבנו.< br>>ישבו הקרואים,ורבן גמליאל עמד עליהם לשמשם. הגיש רבן גמליאל את כוסו לרבי אליעזר,וסרב
רבי
אליעזר לקבלה-שכן,רבן גמליאל אדם גדול ונכבד היה,ולא ההין רבי אליעזר להשתמש
בכוסו.

וכשהגיש את הכוס לרבי יהושע-הסכים רבי יהושע לקבלה. שאל רבי אליעזר את
רבי יהושע: "האם
מן הראוי אנו עושים שאנו יושבים,ורבן גמליאל גדול הדור-עומד עלינו כשמש
ומשרתנו?!"
השיב רבי
יהושע: "כבר מצאנו שאדם גדול שמש את אורחיו.אברהם אבינו,אף שהיה גדול עולם
ואבי
האומה,עמד על שלושת אורחיו לשמשם.אכן,האורחים מלאכים,אך לאברהם הם נראו
כעוברי ארח
ערביים,ולמרות זאת-שרת אותם בעת שהיו תחת צל קורתו".

ענה
לעמתו רבי צדוק: "וכי צריך אתה להביא ראיה מאברהם אבינו,שעמד על אורחיו לשמשם?-והלא >הקדוש ברוך הוא,מלך מלכי המלכים,שאנו אורחים בעולמו,משרת אותנו בכל עת ובכל שעה: מוריד

לנו מטר, מביא טללים ומזמן לכל אדם ואדם שלחן ערוך בכל ימי חייו..
." (ע"פ מסכת קדושין ל"ב ב'
לוקט ממעשיהם של צדיקים)


תוקן על ידי - שרית560 - 19/10/2010 23:27:53 תוקן על ידי - שרית560 - 21/10/2010 23:05:13

וירא אליו ד' באלני ממרא והוא יושב פתח-האהל כחום היום. וישא את עיניו וירא והנה שלשה אנשים
נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדנ"י אם-נא מצאתי חן בעיניך
אל-נא תעבר מעל עבדך.



הפסוקים הפותחים את פרשתנו מבטאים את המרקם המסובך של היחסים בין אדם למקום ובין אדם
לחברו ובתוך כך מלמדים אותנו על אחד הממדים החשובים ביותר של הזהות העברית כפי שהיא
מתגלה דרך אישיותו של אברהם אבינו.



בראש ובראשונה, חשיבות המושג של הראיה. בזכות הסרת הקליפה של העורלה והשגת התמימות
בעקבותה, כפי שאמר לו ד': "אני א-ל שד"י התהלך לפני והיה תמים", אברהם אבינו זוכה למעלה
שבה ד' יכול להראות אליו. זו אחת הסגולות המיוחדות של האבות שאאע"ה פתח לה את
הדרך: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד"י".



בזכות זה של "וירא אליו ד'" אברהם מגיע גם הוא למדרגה של הראיה. ובפסוקים אלה מוצאים אנו
את היסוד של מצות הראיה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך" ואמרו "כפי שבא
לראות הוא בא להראות". נתאר את המצב בפשטותו: קיימים בין אברהם אבינו ובין הקב"ה יחסים
מיוחדים. נכרתה ביניהם ברית. ועתה, כפי שפירש רש"י, הקב"ה בא לבקר את החולה. עוד גילוי של
מידת החסד. בו בזמן שהקב"ה שואל בשלומו, מבחין אאע"ה בשלשה עוברי דרך העומדים במרחק
מה כמי שאינו רוצה להפריע אבל בכל זאת זקוק למשהו "כחום היום".
ונשאלת השאלה: מה עכשיו חשוב יותר? הרי אני מקבל פני שכינה, חי אחת החוויות הנשגבות
ביותר בחיים הרוחניים ופתאום מופיעים אורחים לא צפויים השוברים לי את ההתבוננות הנפלאה
הזאת ומורידים אותי חזרה לארציות הגשמית הבלתי נסבלת עם צרכיה הקטנוניים כמו אכילה
ושתייה. והלא ביום כיפור הננו מתעלים למדרגת המלאכים ולכן אין אנו אוכלים ושותים לענות את
נפשותינו בתור ילודי אישה ובתוך כך דווקא להתעלות על בחינת הגוף הנבזה והמכוער אל מדרגת
הנשמה אשר עליה נאמר: "הנשמה שנתת בי טהורה היא". אלא שהם הם הדברים: ההפרדה הזאת
בין גוף לנשמה ומתן העליונות לנשמה ולרוחניות אינם שייכים להשקפתה של התורה. להפך, התורה
באה ללמדנו על הצורך לאחד את המדרגות השונות של המציאות. הרי שמה שאנו אומרים לגבי
הנשמה אמת הוא קודם כל לגבי הגוף: אתה בראתה - אבל אתה גם בראת את הגוף. אתה יצרתה -
אבל אתה גם יצרת את הגוף.
הגוף והנשמה מהווים יחד את ישותו של האדם כנפש חיה, אבל צריך שכבר יהיה מישהו שבו תינתן
הנשמה. לכן השאלה ששאלנו אינה כלל שאלה. כי אין כאן חשוב יותר וחשוב פחות. השאלה היא
אחרת לגמרי: איזו היא ההתנהגות שבה אני יכול לעסוק בגשמיות ושהעסק הזה בגשמיות יהיה הוא
בעצמו רוחניות גמורה? או במילים אחרות: איך אני יכול להיות מחובר לד' ולזולת בלי שהאחד יפריע
לשני בעוד שנראה שהיחס עם הקב"ה דורש אקסקלוסיביות?



מתגלה פה שכשאברהם נפגש עם שלושת האנשים הוא מזהה פני שכינה בבחינת מה שיאמר לגבי
יעקב "והנה ד' ניצב עליו". שדרך הופעת פני אדם הנושאים את הצלם האלקי מתגלה נוכחותה של
השכינה. קבלת אורחים היא היא קבלת פני שכינה. אבל בתנאי אחד: שקבלת האורחים לא תהיה
אמצעי לקבלת פני שכינה. אילו היה כך, קבלת האורחים לא הייתה באמת קבלת אורחים אלא סתם
משחק שבו לא הייתה באמת שום חשיבות באנשים עצמם. ובודאי שלא הייתה גם כל אפשרות
לשתף את הקב"ה במצב מזויף שכזה.
אמנם, כשקבלת האורחים הנה מטרה בפני עצמה, היא היעד הסופי הבלתי תלוי בדבר בעולם, כי אז
מתגלה ששכינה ביניהם. לכן המילה "וירא" מופיעה פעמים בפסוק. הראיה הראשונה מגלה שלושה
אנשים והראיה השניה מגלה שד' עימהם. רק שלא מדובר כאן בשתי ראיות בזו אחר זו, אלא בגילוי
של שתי בחינות כרוכות ביחד באותה ראיה. זהו תוקפו של פרש"י על הפסוק "ויאמר אדנ"י אם-נא
מצאתי חן בעיניך אל-נא תעבר מעל עבדך": "לגדול שבהם אמר" ... ובלשון זה הוא חול; ד"א קדש
והיה אומר לקב"ה להמתין לו. זאת אומרת איך אנו יכולים לפשר בין קודש וחול בעולמנו בלי ליצור
מציאות של שתי רשויות חלילה.
והתשובה: ביצירת מציאות כזאת שאי אפשר להבחין בה לכתחילה בין קודש לחול. ודבר זה אפשרי
כשההתנהגות מקדשת את החול כי אז שניהם קיימים ולא כשמחללים את הקודש כי אז ברור שזה
בבחינת "אשכל גם שניכם יום אחד", והיא בחינת קודש הקדשים. ומה שהפרשה מגלה לנו במפתיע
הוא שההתנהגות הזאת היא חולין בחיצוניותה וקודש בפנימיותה. במילת "אדנ"י" רק הניקוד בקמץ
במקום פתח מודיע שאנו קובעים שהוא קדוש. בכתיבה ללא ניקוד ובדיבור אי אפשר להבחין (לא
נתייחס פה לעניין של ההברה האשכנזית או התימנית שיש בהן מן הגילוי של אותה הפנימיות).
וזהו גם הסוד של ההשגחה העליונה היינו הדרך בה הקב"ה מתגלה בהסתוריה דרך המאורעות של
המציאות הכי ממשית. מכאן הקושי והסכנה לא לראות ולהבחין בו בשוב ד' ציון ועל זה אנו
מתפללים לראות כשזה קורה: ותחזינה עינינו בשובך לציון. < br>





תוקן על ידי - שרית560 - 19/10/2010 23:35:40

בבסיס אמונתנו עומד סיפור העקידה, שמלווה אותנו באופן מובהק במהלך כל השנה בתפילת
שחרית בקטעי הקרבנות, בראש השנה ועוד, ועוד.
מיהו אברהם ?

לכאורה אדם מרומם עד רמה בלתי נתפסת ,שהרי מעשה העקדה עומד בסקלה כל כך גבוהה ובעצם
לא אנושית.

ננסה לראות כיצד ראו זאת חז"ל לפחות לפי חלק מהמדרשים :

רש"י בפירושו על ציווי העקידה מזכיר את דברי חז"ל -"את בנך- אמ לו שני בנים יש לי,אמר לו את
יחידך-אמר לו זה יחיד לאימו" וכו' .מהי מקורה של ה"התחמקות" זו ששמים חז"ל בפיו של אברהם?

או מדרש נוסף-"קדמו שטן...אמר לו לאן אתה הולך? אמר לו להתפלל.אמר לו ומי שהולך להתפלל
למה אש ומאכלת...?"

ובהמשך מדרש תנחומא -"כיון שהגיעו עד חצי הנהר הגיעו המים עד צוארו ,באותה שעה תלה אברהם
עיניו לשמים,אמר לפניו רבונו של עולם...ועכשיו הגיעו מים עד נפש".

האם לא מבטאים חז"ל את הרהוריו של אברהם בכל אותם שלושה ימים?

נראה שהקולות הנשמעים מדברי חז"ל אלה רוצים לומר ולתאר לנו את אברהם האנושי,אברהם < br>האבא ההולך עם בנו יחידו. < br>
השאלות לא עוזבות אותו,המציאות המורכבת כלל איננה פשוטה. אך מהי משמעות ניתוח זה לגבי
דמותו של אברהם?

נראה בעינינו שחז"ל מעצימים את דמותו של אברהם ודמותו רק הולכת ומתעצמת. שכן,אם אברהם
היה עושה מעשה זה ברוח אחרת,ללא דברי חז"ל,הרי שהיה נשאר מרוחק מאתנו,אי שם ברום.כל
כך לא ניתן להשגה או להזדהות. < br>
דברי חז"ל מעצימים בעינינו את דמותו של אברהם ומשאירים אותו בן-אנוש האוהב את בנו כאהבת
אב לבנו. אך יחד עם זאת לא מהרהר אחר ציווי הקב"ה.

כיצד ניתן לכלכל את הדברים?

במציאות מורכבת שכזו אברהם מכריע.נראה שהמילה המרכזית בסיפור העקדה הינה-"הנני".

אותו הנני שנאמר מפיו של אברהם אחר קריאתו הראשונה של הקב"ה,כאשר לא היה כלל ברור לאן
יוביל הנני זה.

אותו הנני מופיע שוב כאשר ידו של אברהם עם המאכלת מונפת למעלה.אם יאמר לו הקב"ה
להורידה הרי שאברהם מקבל עליו את הדין ויורידה על צוארי יצחק בנו.

זוהי הכרעה אמונית,הנשארת נאמנה לרגשותיה הטבעיים ולאמונתה המוצקה ומבינה בראייה גדולה
שאין סתירה ביניהם.

אם ניתן לקרב אלינו עוד יותר את סיפור העקדה,הרי שניתן להתבונן על כל חייל שמתגייס ליחדה
קרבית מעין מציאות זו.

הולכים ההורים ומלווים את בנם ביום גיוסו ליחידה קרבית וכולם חושבים בתוך תוכם על הכל.על כל
מה שעלול להתרחש בשנים הקרובות.

אולם יחד עם זאת גוברת אותה אמונה גדולה במשימתנו הלאומית היונקת את כוחה מיסודות
אמונתנו. ואותם הורים מלווים את בנם,מברכים אותו על בחירתו ומעודדים אותו.

לא סיפור של מוות עומד בפנינו בעקדה אלא סיפור של התעצמות החיים עד לכדי האפשרות של
מסירתם. br>
שבת שלום.










תוקן על ידי - שרית560 - 19/10/2010 23:31:34