הנה זה בא...

הבטחתי הודעה דרמטית, זוכרים? בטח זוכרים, אלא מה?

אז הנה זה בא...

אני אתחיל בסיפור קטן, סיפור שתחילתו לפני מעל לעשר שנים ואולי אפילו קודם.

הייתי ילדה קטנה כשהלכתי פעם ראשונה עם אמא שלי ל'גאולה'. ביקורינו בגאולה לא היו תכופים כהיום. גרנו רחוק ממרכז ירושלים וכל ביקור בגאולה כלל בתוכו איזו מתנה קטנה, שבימים ההם הסתכמה בספר או קלטת. הקלטת הראשונה שקנו לי כילדה קטנה, בחנות הקטנה של נועם הפקות הייתה "בסיעתא דשמיא" של פרחי מיאמי. אני לא יודעת מי מכם זוכר את החנות הזאת, אבל המציאות הייתה שהמוכר ישב בתוך החנות וחוץ ממנו לא היה לאף אחד מקום להיכנס, אז כל אחד אמר מבחוץ איזו קלטת הוא רוצה והמוכר אפילו לא היה צריך לקום ממקומו, אלא מיד הגיש לו את הקלטת.

מכל מקום, הקלטת הזאת הלכה לארץ החפצים האבודים ואחרי כמה שנים רכשתי אותה שוב, הפעם בגל פז. על העטיפה הייתה תמונה של הילדים מ"אחד אחד", למרבה האירוניה. קשה לי לתאר לכם את ההתרגשות שאחזה בי כשגיליתי בביתה של חברתי את העטיפה המקורית של הקלטת הזאת, עם התמונה המקורית ושמות הסולנים וכו'. התרגשות שרק מעריצים שרופים מכירים מקרוב.
ההיכרות המעמיקה שלי עם פרחי מיאמי הייתה באחת משנות התיכון, כאשר ראיתי בביתה של חברה את מופע מיאמי 5. היא הייתה הילדה ההכי מודרנית בכיתה, והראשונה שהחזיקה מחשב בבית ועוד עם סרטים של הופעות. אני הייתי השנייה, כי בתוך השנה שעברה מאז כבר רכשתי מכספי הבייביסיטר שלי, את כל מופעי מיאמי לצפייה.

אני חושבת שלא עברו יותר משנתיים או שלוש עד שהיה לי את כל האוסף של פרחי מיאמי, כמובן כל מה שהיה אז בנמצא – עד "התייצב" כמדומני. והשאר - היסטוריה.

לא אלאה אתכם בדברים, אבל כמדומני שאני הייתי המעריצה שהכי הרחיקה לכת בכל מה שקשור למקהלה. אחד הדברים הבולטים הם הפורום הזה שקם ופרח והתפתח לרמות שלא דמיינתי. אבל היו דברים נוספים, חלקם יגרמו לכם להכניס אותי לאיזה בי"ח פסכיאטרי, אז אני אחסוך אותם מכם. כמובן שעם השנים התמתנתי קצת ואני כבר לא רצה עד סוף העולם רק כדי לראות מבחוץ את הבית של... אבל, חוץ מ"שגעונות" שונים ומשונים, אני יכולה לומר שפרחי מיאמי היוו נתח נכבד מחיי, רגשית ומעשית. עברתי הרבה בשנים האחרונות ובכולן פרחי מיאמי היו למשען ולתחום ענין ניטרלי, מרגש ומלהיב. קשה לי לתאר לכם את המשמעות העמוקה שיש לפרחי מיאמי על החיים שלי. למרות שיהיה מי שיצחק ויאמר שזה בסה"כ מקהלת ילדים וכו' וכו', אבל מי שחש פעם על בשרו את מה שאני הרגשתי בכל מה שקשור למקהלה ולפורום – יודע מה אני מתכוונת. ואולי דווקא בגלל זה, קשה לי להתמודד עם אכזבות מחברי מקהלה שהערצתי ביותר והגיעו אל פי פחת.

הפורום שלנו עשה הרבה הרבה מעשים גדולים שלא תמיד אפשר לראות אותם במבט שטחי. דוגמא לכך היא מרים ע"ה, חברת פורום שהייתה חולה במחלה והפורום הזה נתן לה כוחות נפש וגוף בימים הקשים והאחרונים לחייה.

הייתה לנו גם את אורטל, שכ"כ רצתה להתקרב ליהדות והיו לה כ"כ הרבה שאלות שאילולא חברי הפורום הזה – פשוט לא היה לה את מי לשאול.

שמחנו בשמחתם של חברי הפורום, כאבנו את כאבם כשהיה כזה, ועכשיו - - -

תרשו להגיע ישר לנקודה – הגעתי למסקנה שאולי לא כל כך תשמחו בה, אבל לכל זמן ועת. עת לפתוח פורומים ועת לסוגרם.

הרגשתי היא, שמיציתי קצת את עצמי בכל מה שקשור לפרחי מיאמי ובעיקר לפורום הזה.

אני לא חושבת שהפורום מיצה את עצמו, כי תמיד יש חברים חדשים ומעריצים חדשים, אבל כמו שאתם יודעים, בשנים האחרונות אני כבר לא משתתפת בהופעות שלהם, אין לי את הזמן לכתוב סיקורים, ובעיקר קשה לי לעקוב בין כל שאר מטלות היום-יום, אחרי מה שהולך בפורום, ומי כתב מה, ואת מי לחסום ואת מה למחוק ומי נפגע ממי ושאר מטלות לא פשוטות כלל ועיקר. ובלי לפגוע באף אחד, לפעמים רמת הדיבורים בפורום עושה לי הרגשה שאני מאוד מאוד זקנה, או שהפורום מאוד ילדותי, ובכנות – קשה לי עם זה.

צר לי מאוד על כל החברים החדשים שצטרפו בשבועות האחרונים וציפו להמשיך להוות חלק מפורום פעיל ומרתק, צר לי על אידי ועל אשכול "מכונת הזמן" שייאלץ להיקטע באיבו, צר לי על חברי הפורום הותיקים והטובים שאולי ישעמם להם כעת כמה שעות ביום, צר לי על כל החברים שאני יודעת את המשמעות שהפורום היה לגביהם...

בראש ובראשונה אני רוצה להודות למי שהייתה יד ימיני בפורום לאורך כל השנים, הלא היא ריבי10, או אולי נכון יותר לומר ריבי 100! כי היא הייתה באמת 100%, מעל גבי הפורום ובמאחורי הקלעים של הפורום, בכל מצב ובכל זמן.
סליחה ריבי שלא שיתפתי אותך, אבל לא הייתי עומדת בפני שיכנועיך...

תודה גם לאלימונסי, על היותו נציגנו בארה"ב, על התמונות והקליפים שהוא דאג תמיד לשתף אותנו בהם, ועל התגובות הרבות שכתב למרות שהעברית קשה לו.

תודה מיוחדת לגריני, ידידה נהדרת ואינטלגנטית שתמיד היה כיף להתפלס איתה על כל מה שקשור לפרחי מיאמי. תודה גם על עידכונים מאחורי הקלעים שתמיד שיתפת אותי בהם!

תודה לאידי, על אשכולות מענינים ועל השתתפות פעילה בפורום שקידמה אותה מהר מן הצפוי לדרגת מנהלת משנה.

תודה לכל החברים הותיקים יותר והותיקים פחות – אלכס, הדובר (איפה הוא?),פסנתר כנף, INO, כוחאש, משיחמשיח, הניו יורקר, ברוקלינאי, נהוראי (מישהו זוכר אותו?)

תודם גם לחברים החדשים יחסית: תמר, שפירו, מוצ'ניק, שלו, עודדודו, חדוה, אן, גיללה, שמואל1000, יעקב3 ועוד... (וסליחה ממי ששכחתי).

החלתי היא סופית ולא ניתנת לשינוי אז אנא, אל תכתבו לי הודעות פרטיות בענין. אני בנאדם רגיש, הלב שלי לא יעמוד בזה.

אני מעריכה את כולכם על השעות הרבות שנתתם על מנת שהפורום יצליח ומאחלת לכם רק טוב והצלחה בכל מעשי ידיכם ובשורות טובות לכל עם ישראל!

הפורום יחסם לכתיבה לכל המשתתפים ביום ראשון הקרוב.
אולם תוכלו להתרפק על האשכולות הישנים ולקרוא בהם מהראשון עד האחרון.

היו ברוכים!

  יושר, כולנו רוצים שתישארי, אבל אם את לא רוצה, אז למה לא להעביר את הניהול למישהו אחר? 

_________________

אין מצב שהפורום נסגר!
כמו שאידי אמרה, זה לא רק פורום ולא רק מיאמי, זה כבר נהפך לחלק ממנו. למשהו שכולנו שותפים בעשייתו.
לי באופן אישי- זה הרבה מעבר לסתם מקום שכותבים בו תגובות. זה מקום שהתוודעתי בו להרבה חברים מקסימים. מקום שבו אני לא מפסיקה להנות.

_________________