דעת תורה על ארץ ישראל

ודין איסור ישיבה הוא שנתחייבנו לגרשו מארצנו והוא חיוב על כל אחד מישראל, וכש"כ מי שמוכר לו בית או שמשכירו שעובר בל"ת זו. ודעת הראב"ד [פ"י מהל' עכו"מ ה"ו] שאין האזהרה אלא על ז' אומות אבל שאר אומות רשות, ודעת הר"מ [שם] דבכל עובד כו"מ נוהג דין זה. ודין לא תחנם ליתן להם חנייה בקרקע לכו"ע נוהג בכל עובד כו"מ...

והנה למדנו לפי זה, דאין איסור ליתן להם חניה בקרקע תלוי' בקדושת הארץ, דהא בקדושת הארץ איכא פלוגתא בשעה שגלו, ובאיסור חנייה בקרקע ליכא פלוגתא שהרי עיקרה נאסרה בזמן שאין יד ישראל תקיפה... אבל הדבר מוכרע מסברא, שדין זה בכלל הרצון שתהיה הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו בארץ עובדי ע"ז, וארץ ישראל היא גם בגלותנו, והרי אנו מחויבים בישובה ולדור בה גם בגלותנו. וכמו שהאריך הר"מ [פ"ה מהל' מלכים], וכמש"כ הרדב"ז [פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו].

והדבר מבואר בהדיא בר"מ [פ"י מהל' ע"ז ה"ג] שכתב ומותר למכור להם בתים ושדות בחו"ל מפני שאינה ארצנו, ואילו הדבר תלוי בקדושת הארץ לא שייך למיהב טעמא על היתר חו"ל, אלא לפי שאיסור ליתן להם חני' בקרקע הוא מפרטי מצות ביעור ע"ז והיה ראוי למיסר אף בחו"ל אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם ולא הוזהרנו אלא בארצנו, אבל ביעור ע"ז מארצנו הוא בכל זמן וזהו שדיקדק הר"מ שלא נפטרנו אלא מחו"ל לפי שאינה ארצנו, והנה נתבאר שמכירת בתים ושדות לעע"ז אף בזמן הזה מן התורה, והלכך כל הארץ שכבשוה עולי מצרים בכלל האיסור וזה דלא כהמנ"ח [מצווה צד].

ואין חילוק בין אם כבר יש לו להעכו"מ קרקע בארץ או לא, דבכל בית ושדה שמוסר להם הרי הוא נותן חני' לעכו"מ בקרקע זה... אין כאן מקום להסתפק כלל, וח"ו לנהוג קלות ראש בלא תעשה דאוריתא.

{ובענין זה כלול אף ישמעאלים אף שאינם עע"ז לכל הענינים, וכך כתב שם [ס"ק ג] וז"ל:}

ואף לדעת הראב"ד דווקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות ובן נח בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו, אף שאין בהן ע"ז ממש, וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר, שאינו ראוי לקבלו לגר תושב, הרי הוא באיסור לא תחנם ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם ואע"ג דלענין יין בעובד ע"ז תלוי, וכמש"כ הר"מ [פי"ג מהל' מאכלות אסורות הי"א], והט"ז [יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד'], הכא לענין לא תחנם אין חילוק.

עכל"ק.

"מצוה רביעית: שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ", "אשר נשבעתי לאבותיכם".

ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' לך, אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם", וכן "לא שמעתם", הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.

וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה [מד ע"ב]: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות". ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".

ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטוו לאבדם, שנאמר: "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם [דברים רבה פר שופטים]: "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי", נצטווינו אנו לבוא לארץ ולכבוש מדינות הערים ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו העמים, אם רצו שבטינו לעוזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.

וממאמרם "מלחמת יהושע לכבוש", תבין כי המצווה הזו היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי [דברים יא]: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" וגו', "אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו [כתובות דף קי ע"ב]: "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה. ולשון ספרי:

"מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."