לחץ, תחושת הסבל הראויה בו, מול תחושת הסבל הנמצאת בו [באג גופני]

ישנם אנשים שלפני מבחנים אין הם לחוצים כלל, אלא מתוחים. הם באים לכתוב את המבחן ומקווים להצליח בו, אך מכיוון שחשיבות ההצלחה גדולה אצלם הם שאובים לראות, היצליח אם לאו. ישנם צעירים המגיעים למבחן, במחשבה שאנו הולכים להצליח בו. אך, המודעות של "אולי אני בכ"א לא אצליח" עולה לה מעמקי המח. והנה היא נותנת מכה חזקה לרצון ולתמונה הנראית בעיני הנבחן כי הוא יצליח, שאופס שמא לא. לכאורה אי ההסכמה של האדם להסכים לתמונת המציאות החדשה שאולי יפשל, היא גדולה ואף מובנת. כי הוא הרי מאמין בהצלחתו. והנה יש כאן כעין מלחמה בין התמונה הנרצית לתמונה הלא נרצית. במצב כזה הייתי מצפה שתחושות האדם יהא קצת עצב וירידת מצב רוח לרגעים אלו, עם נסיונות ניחומים שבטח אצליח, ואולי לא כזה נורא אם לא אצליח. האם זהו הלחץ??? הלחץ הוא {מתוך ויקיפדיה, ממקורות מדעניים} מקובל לומר שהניורו-כימיה המעורבת בתהליכים האמורים מובנת וידועה למדע כבר זמן רב, למרות תהומות המסתורין שעוד נותר לחקור בתחומי האינטראקציה שבין שלל מערכות הגוף לבין המוח המנהל אותן. תגובת הגוף לדחק [4] היא הפעלה של ציר ה-HPA, מערכת התגובה העיקרית המשלבת את ההיפותלמוס (השולח אות מתאים לגזע המוח) ולבלוטת יותרת הכליה, המהווה את חזית התגובה לדחק. ה- HPA, ששולט במאזני כימיקלים בגוף, משחרר למחזור הדם מבלוטות האדרנל ובלוטות יותרת הכליה שעל הכליות, הורמונים קטקולמינים (אפינפרין ונוראפינפרין) והורמונים גלוקוקורטיקואידים (קורטיזול וקורטיזון). תפקידם של הורמונים אלו, כ"הורמוני הדחק", להכין את גוף האדם להתמודדות ולמלחמת הישרדות קצרת זמן, במחיר תשלום גבוה על חשבון תהליכים של שמירה על בריאות ואיזון פעילות מערכות הגוף השונות. מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic) פעילה בעיקר בעיתות חירום, כאשר האדם נמצא להערכתו במצב של לחץ ואיום פתאומי וקיומי. היא אחראית להפעלת "תגובת הילחם או ברח", שמטרתן התמודדות עם מצב חירום המאיים על בריאות, שלמות, הישרדות או אף על טובתו של האדם. במצב כזה ישנו ניתוב מחדש של מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים בהכרעתו של המצב הקיומי העכשווי על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית. הפעילות הסימפתטית כוללת עלייה בקצב פעילות הלב, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד ובמקביל להפסקת פעילויות העיכול, התחזוקה תאית והחיסונית, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום מפגיעה, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין (המוליך העצבי נוראדרנלין), הרחבת אישונים ועוד. פעילות זאת באה על חשבון מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic) האחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים ובנייה עצמית והתחזקות. ז"א שהגוף מזהה אצלנו מלחמה והוא פועל בהתאם, ומשדר אותות שלא ראויים למצבנו? אצל מי הטעות? אצלו? או אצלנו? [נא לא לערב את אלוקים, זה לא יועיל לנידון]

הענין הוא שהמערכת האינסטינקטיבית שלנו התפתחה בתנאים אחרים לגמרי מאשר התנאים בהם אנו חיים - ואי לכך איננה מותאמת לתנאים אלו באופן מושלם, אלא רק "בערך".

התנאים בהם אנו חיים הם, במידה רבה, תוצר של הציוויליזאציה האנושית - וזו מתפתחת במהירות הרבה יותר גדולה ממהירותם של התהליכים האבולוציוניים. 

אינני מצליחה לכתוב בעורך חדש, ובישן הוא כותב ללא ההפסקות, אודה מאד אם יוכל אדם לפסק לי את ההודעה. תודה רבה!