אחד מהמוטיבים המרכזיים בפולקלור היהודי הוא; המנהג.
ברצוני ללבן את הנושא עם חכמי הפורום משני היבטים. ההיבט ההלכתי, וההיבט הרעיוני.
הנדונים מההיבט ההלכתי:
א- מהו תוקפו המחייב של מנהג. כלומר, ע"פ איזה קריטריון הופך המנהג לדבר מחייב (המקור הקדום למנהג מחייב הוא במשנה בפסחים דף נ. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות אין עושים. פירש"י: שלא לעשות- כדי שלא יהיה טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה לצורך הלילה. דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר וכו').
ב- מהו תוקף של מנהג על פי שיטה מסוימת בהלכה (האם אסור/מותר לי לפתוח בקבוקים בשבת כי אבא שלי פותח/לא פותח בקבוקים בשבת).
ג- איזה סוג הנהגה יכול להחשב כמנהג מחייב (המהרי"ל כותב שמה שנהגו שאין הרווקים מתעטפים בטלית הוא משום דסמכוה להא דכתיב 'גדילים תעשה לך' וסמיך ליה כי יקח איש אשה'. הובא במשנה ברורה סימן י"ז סק"י. ואני שואל: האם יש עניין לדבוק במנהג שאין בו שום סרך מצוה או פרישה מעבירה?).
ד- מהו הגבול שעובר בין מנהג לגיטימי למנהג שטות/טעות (הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי"א הי"ד: 'זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף ע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו ז' (נקיים) וטובלת בליל ח' שהוא ליל שני שלאחר נדתה ומותרת לבעלה').
ה- משפטים כמו "מנהג ישראל תורה" או "מנהג עוקר הלכה", מהו מקורם ועד היכן תוקפם. (חיפשתי בפרוייקט השו"ת, אך יש המון תוצאות ולא יצאתי עם משהו ביד).
הנידונים מההיבט הרעיוני:
א- מהו תפקידו של המנהג בחיי היהודי. (בגמ' פסחים נ: מבואר דהמקור לחיוב שמירה על מנהג הוא מהפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". מהו המסר הרעיוני בפסוק הזה).
ב- מדוע התאמצו גדולי ישראל בכל הדורות לחזק את המנהגים ואף למצוא תוקף וטעמים דחוקים למנהגים שאינם חיוביים ביסודם (דוגמת מה שהבאתי לעיל מאי-לבישת טלית לרווקים. הרי ברור שה'ילפותא' הגיעה אחרי המנהג ולא שהיא היתה סיבת המנהג).
אשמח להתייחסות עניינית ומפורטת [אם אפשר- למעט בהפניות למקורות ללא הבאתם בקצרה].
