הרב זמיר כהן שליט''א: ארץ ישראל שלנו

דרשה זו דרש רבינו הרמב"ן זיע"א

בראש השנה בארץ ישראל בעיר עכו תובב"א, סוף הדרשה:

...כיון שאמרנו שראש השנה יום דין לכל אדם וכולן נדונין בו, צריכין הכל לשום הדבר על לבם ולשוב בתשובה, ולהתחרט על עונותיהם ועל פשעיהם, ולהרבות תפילה ותחנונים לפני הקב"ה שימחול על לא הודע שלהם, שאין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים בתשובה, והתשובה חסד גדול על הבריות אבל עונש גדול הוא להם, שבזמן שאדם חוטא לא עבר על רצון בוראו אלא שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד במרדו ואינו שב בתשובה נמצא כל ימיו מכעיס לשם ואינו חושש לעשות רצון בוראו כלל, וכל שכן ישראל שמתפללין ומתלחשין ומתודין בפיהם ואומרים חטאנו עוינו וכו' ואינן מניחין העבירות כלל שזה בודאי מרד גדול הוא ומוסיף על חטאתו כעס וחרון אף השם, משל לליסטים ששולל את הדרכים ומלסטם את הבריות והוא בא לפני המלך מעצמו ואומר לו אדוני המלך מחול לי שהרגתי אנשיך ושללתי אנשי מדינותיך [נ"א: ולסטמתי דרכיך] ולמחר חוזר לרעות שעשה, שזה בודאי כל פיוסין שהיה מפייס למלך [אינן אלא] נאצות גדולות ומיעוט כבודו ומוראו של מלך, ולכך אמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם, אמר הקב"ה גליתי לכם דין יום הכיפורים והודעתי לכם שאני מכפר בו על השבים ופירשתי לכם כל טכסיסין של יום בתענית ובתפילה וקרבנות ותשובה על ה[עבירות] ולא חששתם על דברי לשוב כלל, הלא זה מרד גדול הוא, נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם להם ריחוק וגלות וכל עונש, וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו אין לך מרד גדול מזה ואוי להם יותר מכל אדם שהם עושין מלחמה עם המלך בפלטין שלו ומכעיסין אותו בפניו, ומה הוא עושה להן מוציאן מן הפלטין שלו וטורדן בכל העולם, הוא שנאמר בהם העם המכעיסים אותי על פני תמיד.

ואומר לא ישבו בארץ ה' (הושע ט'), ומהו הענין הזה ארץ ה', וכי אין כל העולם ארץ ה', הכל ברא והכל יצר והכל שלו, אלא יסוד הדבר הזה בפסוק שאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם וגו' כי חלק ה' עמו וגו', והענין כי השם הנכבד ברא שמים וארץ ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר ידוע בספר האצטגנינות, וזהו שנאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי חלק להם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שנאמר ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב והנה שר יון בא, ונקראין מלכים דכתיב ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס, והשם ית' הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות העולם ואמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אהביו, וזהו שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' וכתיב והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, ולא שתהיו אתם לאלהים אחרים כלל, והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברוב המצות להיותם לשמו, ולכך אמר ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי וגו' ולא תקיא אתכם הארץ וגו' וכתיב ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם וגו' אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדילנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו הארץ הזאת שיהיה הוא ית' לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו בה, והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות.

וזהו מאמרם של רבותינו ז"ל שאמרו (כתובות ק"י ב') כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכתיב כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ואמרו בירושלמי פ"ק דסנהדרין כתיב ואל יתר זקני הגולה אמר הקב"ה ביותר הם עלי זקני הגולה, חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרי גדולה בחו"ל, ובתוספתא דע"ז (פ"ה) הרי הוא אומר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים ואומר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, כל זמן שאתם בארץ כנען אהיה לכם לאלהים אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים, ומפני ענין זה אמרו בספרי ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינין במצות כשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, וכן ירמיה אומר הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצויינים בהם, והנה הכתוב הזה שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה על לבבכם אינו מחייב בגלות אלא חובת הגוף בלבד כתפילין ומזוזה שנאמר וקשרתם וכתבתם, וכן כתב רש"י בפי' החומש אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות הניחו תפילין ועשו מזוזה, ופירשו בהן כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, כי עיקר המצות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות, וכך היא שנויה בתוספתא דע"ז.

וזהו מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות טלטול שמתי [אולי צ"ל נשמתי] בחיק אמי.

וזה הענין הוא מחשבת הרשעים שהיו אומרים ליחזקאל הנביא (סנהדרין ק"ה א') רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש לו עליו כלום, שנאמר והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, כלומר כיון שיצאנו מארצו הרי אנחנו כגוים שאינו מעניש אותם על ע"ז שלהם, וזהו שאמר הכתוב ושלמתי ראשונה משנה עונם על חללם את ארצי בנבלות שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי, והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים ויראנו כל מי שהוא פתוח העין אחר שגליתי את עיניו, והנה הזכירה התורה כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות שנאמר כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', ורבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין נ"ו ב') שהוזהרו עליהם אדם ונח שלא ענש אלא אם כן הזהיר, אבל הכתוב לא הזכיר האזהרה אלא אמר כי הארץ תקיא אותם שהיא תתעב את כל התועבות האל, והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מוזהרים [נ"א: כאדם ונח] והפרשה אמרה כמעשי ארץ מצרים וגו' ולא הקיאה את יושביה ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם, אבל הכל למעלת ארץ ישראל וקדושתה וטהרתה, והנה נסתכלתי בפרשה וראיתי שהכל.... הקיאה אותנו בעונותינו [והאומות אשר] לא הקיאה התולדות מוסף עליהם...

הדר העולם ארץ ישראל, הדר ארץ ישראל ירושלים, והדר ירושלם בית המקדש, הדר ביהמ"ק בית קדשי הקדשים, הדר בית קדשי הקדשים מקום הכרובים ששם השכינה שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי וגו', ואומר רועה ישראל האזינה וגו' יושב הכרובים הופיעה, ואומר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, גלתה שכינה בעונותינו גלה הכל, פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה שנאמר ויצא מבת ציון וגו' ישבה לה ירושלים כאלמנה שנאמר איכה ישבה בדד וגו', ולעתיד לבא שכינה חוזרת והכל חוזר, משל למטרונא שנשאת למלך וילדה לו בנים ובנות הלך המלך למדינת הים עמדה וישבה לה כאלמנה, לימים רבים באו מלכות באו מבשרים ואמרו לה באו חתניך אמרה תשמחנה בנותי, אמרו לה באו בניך אמרה תשמחנה כלותי, אמרו לה בא המלך אמרה הא ודאי חדותא, עמדה ולבשה בגדי מלכות וקשטה עצמה וקבלה המלך בשמחה, כך לעתיד לבא אומרים לירושלים בא משיח בן דוד אומרת להם ישמח הר ציון, אומרים לה באו הגליות אומרת להם "תגלנה בנות יהודה", אומרים לה בא המלך אומרת הא ודאי חדותה שנאמר שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, ואומר "קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", אמן וכן יהי רצון.

http://www.daattorah.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=34164

הרמב"ן בספר המצוות מצוות עשה ד' וז"ל:

"מצוה רביעית: שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ", "אשר נשבעתי לאבותיכם".

ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' לך, אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם", וכן "לא שמעתם", הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.

וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה [מד ע"ב]: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות". ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".

ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטוו לאבדם, שנאמר: "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם [דברים רבה פר' שופטים]: "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי", נצטווינו אנו לבוא לארץ ולכבוש מדינות הערים ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו העמים, אם רצו שבטינו לעוזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.

וממאמרם "מלחמת יהושע לכבוש", תבין כי המצווה הזו היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי [דברים יא]: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" וגו', "אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו [כתובות דף קי ע"ב]: "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה. ולשון ספרי:

"מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."

http://www.daattorah.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=34164