אחד הנושאים המרכזים בפרשה הוא הברכות שיצחק אבינו מבקש לברך את עשו בנו לפני מותו. לאור דברי חז"ל: "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" (מגילה טו.), על אחת כמה וכמה כשהמברך הוא יצחק אבינו, נביא ה', עולה תמימה, ניתן להבחין שמעמד זה הינו נשגב במיוחד ולא בכדי נכסף על ידי רבקה אימנו שיעקב בנה הקטן יזכה בו. מצינו במקרא ברכות נוספות שנאמרו מפי יעקב אבינו ומשה רבינו. מו"ר הרב נבנצל שליט"א עומד על טיבן של ברכות אלו ומסביר שטומנות בחובן שני יסודות: האחד הוא תפילה של הנביא שכך יהיה, הנביא מתפלל לה' שיתן ליעקב אבינו מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש וכו'. והשני הוא הגורם הנבואי, דהיינו שיש להתייחס לברכות הללו כאל נבואה לעתיד. למשל: משה רבינו מברך את דן: "דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (דברים לג, כב) "מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמיאס והיא בצפונית מזרחית" (רש"י) נמצא שברכה זו מגלה מה יהיה בעתיד, שלמרות שגורל שבט דן נפל במקצוע צפונית מערבית (עיין יהושע יט, מא-מצודות דוד) מכל מקום יהיה לו גם חלק בבשן בצפון מזרח ארץ ישראל (במקום הנקרא היום תל דן) וכן שאר הברכות-מצד אחד מגלות את העתיד ומאידך יוצרות אותו. מובן אם כן מדוע כל כך חשוב לעשו לקבל ברכה מאביו הנאמרת ברוח הקודש ומבשרת וקובעת את הצלחתו בעתיד. אומנם אין ספק שגם אם יצחק אבינו היה מברך את עשו, תוכנית הגאולה העתידה לא הייתה משתנה, שכן נאמר לאברהם אבינו: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) ודרשו חז"ל: "ביצחק ולא כל יצחק" (נדרים לא.) כלומר רק חלק מיצחק ימשיך את שושלת עם ישראל, ואיזה חלק? על כך נאמר לרבקה בנבואה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (שם כה, כג) הווה אומר יעקב הוא זה שיזכה להיגאל. מה שבכל זאת היה משתנה אם עשו היה מקבל את הברכות הוא המצב עד הגאולה הסופית; גם כך די קשה לנו עם עשו, כל שכן אם היה מקבל את הברכות מיצחק במקום יעקב, לכן כל כך חשוב היה לרבקה שבנה יעקב יבורך. והנה, מוסיף הרב: לא רק דברי הנביא, הנאמרים ברוח הקודש, פועלים ומשפיעים על עתיד המתברך אלא גם דיבור כל אדם מהשורה יכול להשפיע ולפעול הן לטוב הן למוטב. אומנם לא כל מה שהאדם אומר מתגשם בסוף, אולם הקב"ה טָבַע טֶבַע בדרכי הנהגת עולמו שהדיבור יפעל בעולם, וישנן גזירות שלא תצאנה אל הפועל ללא דיבורו של האדם; הדבר דומה לפרנסה ובריאות הנגזרות על האדם מן השמים ולמרות זאת נדרש מהאדם השתדלות טבעית על מנת לזכות בהן. הוא הדין בנידון דידן - על ידי הדיבור מתקיימות הגזרות הן לטוב והן להפך, ממילא על האדם להיזהר מאוד בדיבור, להוציא מהפה דברים טובים בלבד כדי שיתקיימו רק גזרות טובות. נכון שהקב"ה יכול לגזור על דיבור רע שלא יתקיים אבל כשם שעל האדם להימנע ממעשים העלולים לפגוע בבריאותו או בפרנסתו ולא לסמוך על כך שהקב"ה יכול לבטל את השפעת אותם מעשים - כך הוא צריך להימנע מדיבורים העלולים להוציא אל הפועל גזרות רעות . עד היכן כח הדיבור? הגמרא אומרת: "אמר ר' יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתיים? שנאמר: 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו" (מועד קטן יח.) דהיינו בזכות דבור טוב של אברהם אבינו העניין הסתיים בכי טוב וחזרו שניהם. במילים אחרות הניסוח "ונשובה אליכם" גרם שיצחק אבינו לא יִשָּׁחֵט; אילו היה אומר אברהם לנערים "ואשובה אליכם" יצחק אכן היה נשחט. הרי לנו שדיבורו של אברהם השפיע על גורלו של יצחק שיחיה ולא ימות. גם מפרשת בלעם ניתן ללמוד את כוח השפעת הדיבור. בלעם הרשע מתאווה הרי לקלל את ישראל וה' מונע זאת ומכריח אותו לברכם. והשאלה מדוע? הרי כבר אמר נעים זמירות ישראל: "יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ" (תהילים קט, כח) מה כל כך מפריע שאיזה רשע מרושע יקלל? התשובה היא על פי דברי חז"ל האומרים שאלמלי הקב"ה כעס באותם ימים "לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט" (ברכות ז.) הווה אומר שבַּטֶּבע שקבע הקב"ה בעולם אכן קיימת סכנה של ממש על לישראל אם בלעם יצליח לקללם, ולכן הקב"ה הופך את הקללה לברכה ובכך מציל את עמו. הוא מה שאמר ה' על ידי יהושע: "וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ" (יהושע כד, י) אם נדרשת הצלה "וָאַצִּל אֶתְכֶם" משמע שאכן הייתה סכנה. הרי לנו ראייה שדיבור מסוגל לגרום נזק בלתי הפיך, ושוב רואים עד כמה גדול כוחו. ראינו אם כן שדיבור יכול לגרום לשחיטת יצחק ח"ו וכליה של שונאיהם של ישראל ח"ו. אולם מאידך מרובה מידה טובה ממידת פורענות, דיבור נכון מסוגל לברוא עולמות. הנביא אומר: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא, טז) דרשו חז"ל כל העוסק בתורה "כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה" (סנהדרין צט:) אומנם איננו מסוגלים לראות היכן נמצאים אותם עלמות שנבראו מכוח לימוד התורה שלנו אבל הם אכן נבראים וקיימים, וככל שהלימוד יותר איכותי כך העולמות יותר טובים. יוצא מכאן שיש לאדם כוח שליטה על העולם על ידי הדיבור. אולם כוח זה הוא מרחיק לכת עד שיש על לאדם שליטה כביכול על הקב"ה. הכיצד? על ידי הברכות שהוא מברך והמצוות שהוא מקיים. אנחנו מברכים מאה ברכות ביום. מה עניינם של אותם ברכות? הרה"ג ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל מסביר (ב"נפש החיים" שער ב' פ"ב) שכשאומרים 'ברוך אתה' אין פירושו 'תודה רבה לך ה' אלא שבמילים אלו אנו נותנים כביכול כוח להקב"ה לפעול בעולם, באותה מידה שברכת יצחק ליעקב היא פעולה של הענקת כוחות רוחניים אליו. הוא מה שאומר דוד המלך: "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקים" (תהילים סח, לה) הגר"ח מוולוז'ין מביא ראייה לדבריו מהגמרא שאומרת על המלווה שמחזיר את המשכון ללווה כשהלה זקוק לו: "וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ" (דברים כד, יג) "יצא הקדש שאין צריך ברכה" (ב"מ קיד.) הגמרא שואלת: וכי הקדש אינו זקוק לברכה? והרי כתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה'" (שם ח, י) כלומר הגמרא הבינה שברכה לה' עניינה כברכה שהלווה מברך את המלווה, כמו ברכה לבשר ודם שעניינה מסירת כוח. כמובן שלפי האמת הקב"ה אינו זקוק לברכותינו אלא שכך הוא קבע הנהגת עולמו, שהוא פועל על פי התורה והמצוות שאנו מקיימים. ובמה אנו יכולים לברך אותו? שיתמלא רצונו בעולם ונהיה ראויים לקבל את ברכתו. |
