שאלות בעקבות משל המערה האפלטוני

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה – התיאוריות בפוסט הקודם, ראינו כי אין לנו גישה לעולם האמיתי, ואיננו יודעים אם עולם כזה קיים. אנו מוצאים חוקים, אך איננו יודעים אם החוקים הללו משוייכים למשהו רלוונטי מחוץ לכלוב הפנומנולוגי שלנו. אנו מניחים כי יש קשר למשהו בחוץ, שיש לו חוקים, לא בגלל שברור לנו שאכן קשר כזה קיים, אלא כי זאת ההנחה הפשוטה ביותר האפשרית, והיא מקילה עלינו לחקור את העולם מחוץ לכלוב. אנחנו מניחים הנחות פשוטות, עד שהן מופרכות. וכך לאט לאט אנו בונים תיאוריות שיסבירו את כל התופעות שחווינו עד כה. התיאוריות הללו, מבחינה עקרונית פילוסופית אינן יכולות לנבא דבר. הן רק כלי לזכור את כול "החוקיות" שמצאנו בתופעות עד כה. אבל אם אכן קיים שם עולם, ויש לו סט מוגבל של חוקים שאינו משתנה כל הזמן, אזי החוקים הללו יכולים לנבא את התנהגות התופעות. מבחינה פילוסופית אין לזה כמובן שום משמעות. החוקים הללו, שאנו מחפשים הם אינדוקציות. אנו מוצאים קשרים בין תופעות. קשרים חוזרים. אם נסתכל על הדרך שבה פועלים הניורונים (על אף שזו אינה הסתכלות פילוסופית), נראה שגם הניורונים שלנו מבצעים אינדוקציות. תהליך הלמידה הניורנלי, הוא תהליך למידה באינדוקציות. הניורונים יוצרים בינהם קשרים, כאשר שני ארועים ניורונלים מתרחשים בו זמנית. כך אנו מקשרים בין קולה של אמא, כשאנו תינוקות, לבין הדמות שאנו רואים. הארועים הללו חוזרים. תמיד אותו קול, ועם אותו מראה פנים, והניורונים שלנו מקשרים בין הקול למראה. האינדוקציות הללו הן גם התיאוריות שלנו. תיאוריה היא מערכת קשרים אינדוקטיבים שמאפשרים לנו ל"נבא" את התנהגות התופעות. כך לדוגמא, את התפוחים, אנו יוצרים על ידי קישור בין תופעות שחוזרות ביחד כל הזמן, כמו צורה עגלגלה, צבע ירוק או צהוב או אדום, טעם חמצמץ או מתוק, ריח מסויים, מגע מסויים,מילה שנקראת "תפוח", ועוד קלטים חושיים. כיוון, שאנו מיחסים לתיאוריה הזאת ערך של אובייקט (תפוחים נחשבים אוביקטים), אני אכנה זאת "אובייקט מנטלי". כפי שאנו כבר יודעים, איננו יודעים האם באמת קיים שם אובייקט, אלא שאנו יודעים שאצלנו במוח נמצא אובייקט כזה. אוביקטים מנטלים, כמו כל התיאוריות, יכולים לעבור הפרכה. אנו עלולים לראות תפוח יפה, ריחני, במשקל הנכון ובמגע הנכון, ואז לנגוס בו ולגלות שהוא בעל מרקם של שעווה וטעם של שעווה. אבל גם אם קיבלנו, שיכול להיות, שאין שם עולם אמיתי בחוץ עם חוקים קבועים, יכולות התופעות להתנהג בכל דרך שירצו, ולכן אנו נגלה שפתאום לתפוח יש טעם של עגבניה. תיאוריות: עולם הידע שלנו מורכב מרבבות אוביקטים מנטלים. חלקם הם אוביקטים מנטלים שבנויים מקלט חושי (למשל אוטו, אדם, תפוח, מטוס). כל אלו אוביקטים מנטלים שאנו יכולים לחוש אותם, על ידי חושינו. אבל יש אוביקטים מנטליים דימיוניים שאיננו יכולים באמת לראות אותם. למשל סיפור, "תיאוריה", כוח הכבידה, אינרציה, אלוקים. הם אוביקטיים דימיוניים שנבנו אצלנו לאור אוביקטים מנטליים שכבר ידועים לנו, כמו סיפורים שסיפרו לנו, תיאוריות שלימדו אותנו בבית הספר וכיוב'. לאוביקטים אלו אני קורא אוביקטים מנטלים דימיוניים ובאנגלית Imaginary Mental Objects או בקיצור MOi.לאוביקטים שאנו יכולים לחוש אני קורא Sensory Mental Objects או בקיצור MOs. הסקת מסקנות: אנו מסיקים מסקנות על בסיס האוביקטים המנטליים. למשל בינתן לנו הסילוגיזםהקלאסי: הנחה ראשית: כל בני האדם הם בני תמותה. הנחה מישנית: סוקרטס הוא בן אדם מסקנה: סוקרטס הוא בן תמותה. אנו בעצם הלכנו על האוביקטים המנטלים שלנו "סוקרטס", ו"בני אדם". על סוקרטס ידוע לנו שהוא היה בן אדם, שהוא חיי בסוף המאה החמישית לפני הספירה, שהיה פילוסוף ומורהו של אפלטון, ועוד. על בן אדם ידוע לנו עוד הרבה דברים, למשל שהוא הולך על שניים (אם לא קרתה לו תאונה), שהוא נולד מאישה, שהוא נושם וכיוב'. אנו גם יודעים על האוביקט המנטלי "אישה" שהיא יולדת בגילאים 13 – 45. כאשר אנו מבצעים הסקת מסקנות (דדוקציה), אנו למעשה עוברים על הקשרים הקיימים בין סוקרטס ואימו - הסקה דדוקטיבית האוביקטים המנטלים הקיימים אצלנו בידיעה. למשל המסקנה של אמו של סוקרטס היתה מבוגרת ממנו ב 13 עד 45 שנים, אנו מסיקים מתוך כך שסוקרטס היה אדם, ובני אדם נולדים מנשים, ואישה יולדת בגיל 13 – 45. אנו מסיקים זאת על אף ששום דבר מזה לא נאמר במשפטי ההנחות. כל ההסקה נובעת מהקשרים הקיימים בין האוביקטים המנטליים שלנו. מבנה הידע הקשרים הללו שמתקיימים בין כל האוביקטים המנטליים (הדימיוניים והחושיים), הם אלו שבונים את עולם הידע שלנו. הקשרים הללו, המורכבים מנסים לתאר בעצם את החוקיות שקיימת בתופעות. הם אמורים לתאר חוקיות מאד מורכבת שמתאימה לכל התופעות שאנו מכירים. אבל לא פעם אנו מגלים כי החוקיות שקיימת אצלנו בידיעה, אינה תואמת את מה שציפינו לו. לא פעם אנו "סומכים" על מישהו, כי חשבנו שניתן לסמוך עליו, אבל מסתבר שטעינו והוא הכזיב אותנו. לא פעם אנו מצפים מהמציאות למשוה, והיא אינה פועלת על פי הקשרים בין האובייקטים שלנו. אין זה מפתיע בהינתן שהעולם שם בחוץ שמייצר את החוקים (או האין-עולם), אינו חיייבו להקשיב לקשרים הקיימים במוחינו. החוקים (או האין-חוקים) יכולים להיות הרבה יותר מורכבים מאלו שנמצאים במוחינו. הבעיה היא שכאשר קשרים מופרכים, זה דורש מאיתנו לנסות למצוא הסברים חדשים שיסבירו את כל המידע הרב שקיים אצלנו. אנו נאלצים לבצע אבדוקציה (בניית התיאוריה המתאימה ביותר). אנו נאלצים להזיז הרבה קשרים, כך שלבסוף יתאימו לתצפיות שלנו. זהו תהליך קשה, הדורש הרבה לימוד, הרבה חקירה, והרבה ניסיונות לפתור את הבעיה, כך ששוב ישבו התצפיות הלתאים לידע הקיים אצלנו. כתוצאה מכך, אנו מתעלמים לעיתים תכופות מתצפיות שלא מתיישבות עם הידע שלנו (TDO), או שאנו ממציאים תיאוריות מתווספות (Auxiliary theories, ע"פ הטרמינולוגיה של קרל פופר). תיאוריות מתווספות, הן מה שאנו מכירים כ"תרוצים". כאשר משהו לא הולך כפי שציפינו לו אנו מתרצים, מדוע הוא נכשל. לדוגמא, "הסכמי אוסלו היו מצויינים, אך הימין הרס אותם", או "מפעל ההתנחלויות היה נהדר ויכול היה לצמוח, אילולא השמאל התנקל להן". כאשר למישהו יש תיאוריות בראש שאמורות להורות לו כיצד להגיע לתוצאות, והתוצאות אינן מתיישבות עם מה שהאדם ציפה, כדאי שיבדוק את התיאוריות שלו, ולא ישתמש ב"תיאוריות מתווספות". מנהיגים טובים, הם בדיוק סוג האנשים שלא מספר על ריצפות עקומות (Auxiliary theories), אלא בודקים מחדש את התיאוריות שלהם, ומתאימים אותן למציאות. עד כאן, על יצירת תיאוריות ואוביקטים מנטלים באופן אישי. אבל כדי להבין מהי נקודת מבט ניטרלית (הדרושה להבנה כיצד מייצרים ידע ניטרלי, והאם ויקפדיה כיום מייצרת ידע ניטרלי), נצטרך להבין כיצד חברה יוצרת השקפת עולם ותיאוריות. על כך בפעם הבאה. מאת טל ירון נושאים פילוסופיה 19 תגובות »

תוקן על ידי הגוילם ב- 12/12/2010 13:56:24

הפילוסופים הקדם- סוקראטיים

רגע - אני לא מבין - שאלותיך אלה האחרונות נוגעות לפשט באפלטון או הם על אודות העולם האמיתי? אני מלכתחילה אמרתי שאני מתייחס בתשובותיי רק לתורתו של אפלטון - כי לדעתי העולם האמיתי רחוק מאד מזה אותו דמיין אפלטון..

_________________

כן. זה מה שהוא אומר. הוא כותב משל להסביר את הנקודה הזו. אני שואל על המשל. (כלומר על מי שיצא מן המערה). כפי שכתבתי, אפשר לחשוב על האסיר המשוחרר מן המערה כאסיר במערה אחרת (והנמשל ממשיך את המשל, לא נפרד ממנו), וכו'. כך זה באמת, הרי, ובעצם התייחסותו של האסיר המשוחרר (שאינו יודע עדיין את הטוב) אל המציאות שגויה עדיין ומכאן השאלה. כתבתי גם תשובה כי כאמור, אינני מתכוון לקושיות ותירוצים אלא לדרך מסויימת לגשת לטקסט.

אגב, עניין קשור שלא דובר בו בינתיים בכלל הוא איך אתה מבחין בין מי שיודע שהוא יודע למי שנדמה לו (באותה רמת וודאות) שהוא יודע, ואתה כמי שאין לו מושג בעניין אמור להכריע (רלוונטי לשאלת השליט הפילוסוף או איש הזהב במדינה שלא יצוקה מתחילה בתבנית האפלטונית הקשיחה).

נראה לי שלא הבנת את התשובה שסיפקתי לשאלתך מהנחת סגור הידיעה: 

החברים במערה, אין להם ידיעה אלא רק סברא - שאין הם יודעים אם היא נכונה או לא. היא בבחינת השערה גרידא. ניחוש מוצלח במקרה הטוב. במקרה שלהם, שייך לשאול את השאלה שלך: האם לא יכול להיות ש..? האם אתם בטוחים ש..?

אבל מי שיש לו ידיעה ממש - לדעת אפלטון - הלה, לא רק שהוא יודע שכך וכך אלא הוא גם יודע שהוא יודע - כלומר, שהמידע שיש בידיו הוא אמת מוחלטת. 

_________________

רדף,
זה 'סוקרטס', כזכור. תוך כדי דיאלוג, הוא אומר ''הם דומים לנו''. לא נראה לי שהוא משתמש בלשון רבים בדרך שפירשת.

השאלה על הספקנות הבלתי ניתנת לפתרון של האסיר המשוחרר פשוטה. משהשתחרר מן המערה ונוכח לדעת שכל תפיסותיו הישנות אשר האמין בהן אמונה מוחלטת אינן אלא טעות, ושטעות זו נבעה ממציאות גבוהה יותר אשר על עוד לא נחשף אליה לא היה לו דרך לדמיין אותה אפילו, על מה תיסמך וודאותו החדשה, הפירוש המחודש שהוא מפרש את הקיים והידוע, הרי עדיין ייתכנו מציאויות אחרות, גבוהות יותר, וזה הלקח האחד שעליו ללמוד ממה שעבר.

אלא שספקנות שניה זו סותרת את עצמה (היא נשענת על ההבחנה בין העולם הישן והחדש ומקבלת את החדש כאמיתי יותר מן הישן), כמו הביקורת שציטטתי על הספקנות של דיקרט (ספציפית על עניין החלום). אם אכן מציאות גבוהה יותר 'תבטל' את זו החדשה (ובכלל זה את הפירוש המחודש שהוא מעניק לראשונה, שבמערה, אולי אף תחזיר אותו למערה). בעצם השאלה היא אם הוא יכול להניח בהכרח התקדמות. נדמה לי שאפלטון חשב שכן, וזה קשור גם לשאלה השניה הנוגעת ליכולתו להעריך את תפיסותיו ומקומו המוסרי כגבוהים מאלה של חבריו למרות ההסבר השלם שהם נותנים לא רק למציאותם אלא גם לזו שלו (כמשוגע).

אולי לא כתבתי בצורה ברורה בהודעה הראשונה.

לא התכוונתי לשאלות על משל המערה, אלא לשאלות בעקבותיו ומתוך מטרה לקרוא בו לאט ובשימת לב רבה יותר (או במילים אחרות רציתי לדבר על אספקטים מסויימים במשל ומשמעותם. לא ציפיתי לתשובות 'נכונות' על קושיותיי אלא לדיון במשל עצמו).


רדף השיג,
תודה על תגובתך הארוכה. אני מסכים לרוב מה שכתבת.

כמה הערות.
מ''ש בהתחלה על כך שאפלטון הוא אדם, ושלא ברור למה התכוון ואם כל פרט במשל מדוקדק וכו' נכון (או שגוי, ואכמ''ל) בנוגע לכל פרשנות של כל טקסט משמעותי שהוא.

לא הבנתי מה שכתבת על תיאוריה ופראקסיס.
אני חושב שהמשל מעניין גם כשלעצמו, במנותק מהנמשל. עובדה שאפלטון מצייר אותו לאט כל כך ועם פרטים רבים כל כך. מעניין לדמיין את התמונה. הוא גם מבקש לעשות זאת, וכפי שכתבתי באחת ההודעות הקודמות, האפשרות לדמיין היא כנראה המפתח.

כתבתי שהם תופסים את הצללים כאמת שאין בלתה ושאלתי למה. אתה עונה ''כי הם לא מכירים שום דבר אחר?". זה לא עונה על השאלה, לדעתי. אי אפשר להסיק מהמוכר על גבולות הקיים.

מה שכתבת על תורת ההיזכרות בוודאי מדוייק. התייחסתי לזה בהודעה שעסקה ביציאה מהמערה.

כתבת שאפלטון ריאליסט ומאמין במציאות אובייקטיבית. זה לא עונה על שאלתי הנוגעת להבחנה בין מציאות וחלום. את הספק זורע אפלטון במשל, אני שואל איך הוא נעצר, אחרי שנזרע.

הנחת סגור הידיעה שהבאת לא עונה על בעיית ההערכה, בוודאי לא בין שני משוכנעים ואני חושב שגם לא לכל אחד מהם. ניתן להטיל ספק, כשאתה יודע לא רק שאתה יודע אלא גם שחברך יודע (ויודע שהוא יודע וכו').

שאלתי על אפשרות הלימוד כיוונה לדברים שכתבתי בהמשך על הדגמה וקשורים למיילדות ולהיזכרות, ולשימוש במשל ובמתודות הויכוח הידועות של סוקרטס/אפלטון. אפלטון חשב שאי אפשר ללמד, במובן הפשוט של המילה.

אפלטון הוא איש מערה על פי הגדרתו בתחילת המשל (במענה לגלואוקון).



שוב, תודה על דבריך המחכימים.



דפל,

באמת לא כל כך הבנתי מה אתה אומר, כי אתה מתחיל בזה שלדעתך השאלה אם אנו אנשי מערה חסרת משמעות ואחר כך כותב בארוכה בכיוון ההפוך. חלק ממה שאתה מתאר הוא פשוט מידע שעדיין לא קיים, שניתן לדמיון ולתיאור בפרדיגמה הקיימת. זה ממש לא המקרה של המערה. איכשהו אתה מכניס את מעברי המערה (אם אפשר לקרוא לזה כך) הקודמים לסיסטם, אתה אומר שאנחנו יכולים לצפות להם. לא בזה מדובר.

לא הבנתי איך הקפצת לדיון השקט הזה מוכרי מים וחטופי חייזרים, ולמה.

שתי הערות אגב על הסוגריים (''... כנציגה של תרבות שלא עומדת במבחן הביקורת הרציונלית'').

אינני נציג של שום תרבות.
התרבות שנדמה לך שאני נציג שלה עומדת בהחלט ב''מבחן הביקורת הרציונלית'', מה שזה לא אומר.

תוקן על ידי bt77 ב- 11/11/2010 17:20:09