מדוע לא חששה התורה?

  מצד אחד אנו יודעים שאסור חלילה לחשוב שהקב"ה הוא משתנה או בעל גוף ותמונה וכו', ולא עוד, אלא מי שיחשוב כך, הרי הוא בעינינו [- כמעט ?? ] כעובד עבודה זרה ממש, שזה עוון חמור מאין כמוהו.

 מאידך כל התורה עצמה נכתבה באופן כזה שאתה לא יכול להימנע מלחשוב [-לפחות בעייון ראשוני] שאכן הוא משתנה ובעל גוף וצורה.

 ואומנם, כל התשב"ר מקבלים בתחילת דרכם הסברים כנ"ל, כאילו הם חלילה עובדי ע"ז, כגון: "ה' היה עצוב.." " או "..ה' כעס" וכיוצ"ב בלי לחשוש [- ובמקרה הטוב, רק בגיל מאוחר יותר הפירוש יהיה מעודן יותר, אם כי לא לגמרי] מספיחי ע"ז.

כמו כן, פסוקי התורה לא נכתבו באופן חד משמעי בעניין ייחוד ה' [- והנצרות אומנם עשתה מזה מטעמים] וכשהתורה אומרת למשל : לא לפנות אחרי אלהים אחרים, או אחרי אלוהי נכר הארץ וכיו"ב , היא פותחת פתח נסבל, להבין, כאילו יש בהם ממש - אלא שלכם, בנ"י, אסור לפנות אחריהם.

ואפילו מלים כגון : "כי אני ה' אלהיכם " סובלות בנחת ביאור, כמו : " דעו שאתם צריכים לעבוד אך ורק אותי, ולא את האלהים אחרים של שאר העמים.. כי אף אחד מהם לא מגיע לרמה שלי.." וכיוצ"ב

 א- מדוע לא חששה התורה מכך שנשים [- ומחילה מחכמות הפורום ] וקטנים וכל מי שאינו בעל עיון ייחסו לא-להים

 תכונות אנוש ?

ב- מדוע לא חששה התורה מכך שיחשבו שיש עוד אלהים אחרים, ומדוע אינה חד משמעית בעניין זה ?

ג- מדוע ללמד ע"ז ואח"כ להסתייג ממנה ? ושמא לא יספיק האדם לעבור את שלב ההסתייגות מכל סיבה שהיא ? מדוע להכשיל ביודעין את הלומד / הקורא / תשב"ר ?  [- ומכאן ההצדקה לכותרת האשכול ]

 האם יש למישהו הסבר מתקבל על הדעת, מה קורה כאן ?  מדוע זה חייב להיות כך ? האומנם זה שלב הכרחי במסלול התפתחותו הרוחנית של רוב עמך בית ישראל לעבור מסלול מאסיבי כזה של לימוד והפנמה 'עכו"מים' ואח"כ של הסתייגות והכחשה [- השמורה לתלמודיים בלבד ] ?

 אשמח אם תעזרו לי להבין מה קורה כאן

 [-באשכול של בוגי בעניין השקרים הקדושים, וכן באשכולות על הקבלה נידונו עניינים הנושקים לענייננו, אך עם דגשים אחרים ]

יד ה'
עיני ה'
ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר
וראית את אחורי

יושל

"ישות שמציאותה מוחלטת", אינה מושג בר-הכרה יותר מ"ישות קונטינגנטית", כשמדובר על האונטולגיה של מציאות.
אין בהכרתינו מושג כל שהוא על "מציאות" או "ישות" איזו שתהיה,
 כלל כל המוכר לנו הוא מה שמופיע בתופעות הכרה חושיות ותודעתיות אצלינו, ומכונה ע"י כ"ישים ריאליים" או "ישים לוגיים". כך שעצם המונח "ישות" כלפיו היא כבר הגשמה- כי "ישות" הוא מושג המושאל מעולם התודעה האנושית.

תאר לך, שאומר לך שאלוהים הוא "הההה". אינך יודע מה זה, כי אין זה מושג מעולם ההכרה האנושי. כלומר "מצוי" הוא סה"כ עוד מונח מעולמינו.
א"כ לומר עליו "מצוי" הוא הגשמה. [במונח "הגשמה" אינני מתכוון להגשמה-ריאלית, אין אצלי הבדל בין ישויות ריאליות לשאינם כאלו, כי אין לנו מושג כלשהו על מהות שניהם, את שניהם אנו מכנים ומסווגים עפ"י חילוק תכונות. במונח הגשמה אני מתכוון כינוי-הכרה השאול מעולם ההכרה האנושי] .

לכן אני סבור שמי שמערכת-מושגיו מכילה אמונה בדבר ישות החפצה שהוא יכיר בהמצאותה. מה שהוא ירצה להכיר בה גם שיש לו אברים רוחניים וכדו' יהיה שווה להכרה ב"ישות-על". שתיהם מושגים אנושיים-מקומיים.

הרי הרמב"ם בעצמו, גדול הנלחמים באנתרופומורפיזם [אפילו אנתרופומורפיה-מידותית], ייחס לו בכל זאת מושגי שכילה וחשיבה ואפילו רצון. (המהר"ל (הקדמה שניה לגבורות ה') הוא הראשון שתקף אותו על-כך שהוא עדיין אנתרופורמורפי, כי הוא מתייחס אליו במונחים אנושיים אם-כי תודעתיים).

[ סליחה, אבל בגלל תעלולי המחשב שלי אני עונה לכולם בצרורות ]

התורה חפיצה בקשר בין האדם לבורא , ולכן היא התירה הגשמה (או נכתבה בלשון בני אדם כפי הביטוי בו משתמש הרמב"ם) כפי שכבר אמרו קודמי אין בכך איסור אלא מדריגה נמוכה של אמונה אך דומני שהיא הכרחית כדי להגיע למדריגה הגבוהה ממנה. (הגם שנראה שהרמב"ם סבר אחרת, וצ"ע אבל זה כבר נושא בפ"ע)

מרק שפירא בספרו של העיקרים

יושל.

למה בכלל איכפת לתורה (אתה כנראה מתכוון לנותנה) שידעו מי הוא הבורא.
 הרי בין כה הוא נטול אישיות או תכונות או תוארים, ולא שייך באמת להכירו.
 כל הכרה בו, היא בעצם הגשמה במידת מה.

ההכרה היחידה אם שייכת, היא שישנה סיבת-חוץ ליקום.
זה לא נקרא "הכרת הבורא" באמת. זו היא הכרה על דרך השלילה.

ממילא, אם אתה סבור שישנה ישות שחפיצה שתכיר במציאותה. אין כל הבדל מה תסבור עליה. ובלבד שתחשוב שהיא עילאית.