פרשת שבוע - פרשת ויצא- רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

הנביא אומר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) יעקב אבינו מסמל את מידת האמת ומתנהג אך ורק על פיה, הן בדיבורו והן במעשיו.

כשלבן משיג אותו לאחר שברח מביתו יעקב אומר לו: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ...הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, לח-מ) הרי לנו שמעשי יעקב אבינו נעשים על פי מידת האמת שכן הוא עומד בנאמנות בהתחייבותו לשמור על צאן לבן למרות שהלה רימה אותו לאורך כל השנים הללו.

לאחר שלבן אילץ את יעקב לעבוד שבע שנים נוספות עבור רחל, נאמר: "וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (שם כט, ל)

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: פסוק זה לכאורה סותר את עצמו מיניה וביה, כיון שמצד אחד כתוב "וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים" משמע שאותן שבע שנים הנוספות שוות לשבע הראשונות; אולם מאידך מתיבת "אֲחֵרוֹת" משמע שהיו שונות לחלוטין משבע הראשונות, שכן הביטוי 'אחר' בתורה מסמל תמיד אי שוויון בין הדברים. דוגמה לכך, התורה אומרת: "וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר" (דברים כד, ב) הפסוק מתייחס לאישה שבעלה גירשה "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר" (שם א) מסביר רש"י: "אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה" אם באמת לא היה הבדל בין שני האנשים הללו התורה הייתה אומרת 'והייתה לאיש שני' כיון שהביטוי 'שני' פירושו שווה לראשון (עיין יומא סב:) הרי לנו שהביטוי 'אחר' מתפרש כדבר שונה לחלוטין. כיצד אם כן מתיישבת הסתירה בין תחילת הפסוק לסופו?

אומר הרב: המילה 'עוד' נאמרה כלפי יעקב, ואילו המילה 'אחרות' כלפי לבן, דהיינו לפי הסיכום שהיה ביניהם יעקב היה צריך לעבוד שבע שנים ובתמורה לבן יתן לו את רחל; נמצא שעבודת שבע שנים אלו מגיע ללבן על פי הדין, מה שאין כן שבע שנים הנוספות, 'אחרות' מהראשונות מבחינת דרך השגתן כיון שהשיג אותן לבן ברמאות. מאידך, אותן שבע שנים נוספות מצד יעקב היו "עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים" כלומר בדיוק כמו הראשונות מבחינת הנאמנות כלפי המעביד "מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו" (רש"י בראשית כט, ל) נמצא שיעקב ממשיך לעבוד באותו מרץ למרות שרימו אותו. ובהמשך, כשמסכמים את תנאי התשלום ויעקב עובד שש שנים נוספות, לבן ממשיך לרמות אותו ומשנה מפעם לפעם את תנאי ההסכם "למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים" (רש"י שם לא, ז) ולמרות הכל יעקב אבינו ממלא את תפקידו באמונה "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי" (שם, לח) ואע"פ שכשפגש יעקב את רחל בפעם הראשונה ליד הבאר אמר לה: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא"  (שם כט, יב) ומסביר רש"י: "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות" דהיינו אם לבן ינהג עמו ברמאות הוא יחזיר לו רמאות, שכן נאמר: "עִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים יח, כז), לא מצינו שום רמאות מצד יעקב, מלבד העובדה שמסר לרחל סימנים כדי שלבן לא יחליף אותה באחותה.

עבודה במסירות נפש ונאמנות שעבד יעקב אבינו משמשת דוגמה לדורות.

חז"ל למדו מיעקב אבינו עד היכן צריך השומר להתאמץ בשמירתו (בבא מציעא צג:) ודבר זה מחייב את כולנו. הרמח"ל מסביר את הפסוק: "ה', עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה" (ירמיהו ה, ג) כלומר הקב"ה מצפה מאיתנו להיות נאמנים, ולא רק בין אדם לבוראו אלא גם בין אדם לחבירו, לנהל משא ומתן ביושר עם הבריות. כמובן שנאמנות נדרשת משני הצדדים - עובד ומעביד, ולא כמו במקרה שלנו שרק יעקב היה נאמן ואילו לבן ניצל אותו ורימהו.

הגמרא אומרת: "אמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קיט:) לא היו בה אנשים נאמנים. שואלת הגמרא: וכי כן הוא? והרי "אפי' בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה" מתרצת הגמרא: "לא קשיא, כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן" כלומר בדברי תורה היו נאמנים, שאם נשאלו על טעמה של הלכה ולא ידעו אמרו 'לא למדתי הלכה זו' ולא היו מתהללים לומר שלמדו אבל שכחו, אולם במשא ומתן לא היו נאמנים.

נמצא שהאדם נדרש להתנהג על פי מידת האמת, כיון שחותמו של השי"ת אמת, הן בדברי תורה והן במלאכה. מוסיף הרב ומלמד סיבה נוספת מדוע חייבים להיות אנשי אמת; הקב"ה אומר לישראל: "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'" (ישעיהו מג, יב) כל אחד מישראל צריך להיות עד על מציאות ה' ואחדותו, כפי שנאמר: "אָנֹכִי אָנֹכִי ה' וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (שם יא) כשיהודי אינו איש אמת איננו יכול למלא תפקיד זה כיון שהחשוד בשקר פסול לעדות, ממילא גם אם יעיד אמת אינו נאמן, וכדברי הגמרא: "כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו" (סנהדרין פט:) אדם ישר אומר משהוא - נאמן; אדם שקרן אומר משהו - אינו נאמן, ממילא אם יאמר שהוא מאמין בהקב"ה, גם אם באמת מאמין, מ"מ עדותו אינה מתקבלת שכן מי ערב לנו שדובר אמת? יוצא אם כן שאם אנחנו צריכים להיות עדי ה' חייבים להיות אנשי אמת על מנת שעדותיונו תתקבלנה.

מעבר לזה מי שרגיל לשקר גם את עצמו הוא לא ישכנע, שכן הוא אינו יודע מתי מדבר זו אמת ומתי לא, ולמרות שיאמר פעמיים ביום "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) לא בהכרח יחדרו דבריו אל לבו שהרי רגיל הוא להוציא מפיו גם דברים שיודע בוודאות שאינם אמת, ובשעת ניסיון לא ימצא בנפשו את כוחות הנפש הנדרשים כדי לעמוד בניסיון והוא עלול להגיע לכפירה ח"ו. האמונה בלב יהודי חייבת להיות איתנה וחזקה , אחרת לא יהיו לו כלים להתמודד במצבי מבחן, לכן חייב לשמור על כל היוצא מפיו שיהיה אמת.

מוסר זה למדנו מאבינו יעקב שכל מעשיו ודיבורו היו על פי מידת האמת, ולא בכדי נאמר עליו:  "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ)