קל וחומר של בן עזאי: ניתוח ישיבתי ואקדמי (זבחים יג)

(ניתוח סוגיה שיכול גם להאיר את ההבדלים בין גישה ישיבתית לגישה אקדמית)

מסכת זבחים היא קשה. קשה מפני שהיא עוסקת בתחום רחוק מאיתנו: המקדש והקרבנות. אמנם, יש מקראות מרובים. אבל גם זו בעיה בזמננו, כאשר אנו ניגשים אל התלמוד בלי ללמוד את הפסוקים כראוי ובלי ללמוד את המדרשים שעליהם. (אני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים, ואני יודע כי אני ודאי נכשל בכך). בלית ברירה, אנו לומדים את הגמרא כפי שלמדו אותה רבים עד היום. מנסים לדייק ולהבין מתוך ההקשר, נסמכים על הסברים שמספקים המפרשים (וכאן עלי לציין את התרומה שאינה לה ערוך שמספקת התלמוד של שוטנשטיין). כמובן, המטרה היא, בין במודע בין לא במודע, לזהות את הנחות היסוד שעליהן בנוי הכל. להשלים את מבנה הטיעונים הקצרצר שהגמרא נוהגת להשתמש בו, מה שמשאיר מקום רב לפרשנות ולפעמים ממש לניחוש (כמובן, ניחוש אינטליגנטי).

שאלה היסטורית חשובה שעומדת ברקע הדיון שלנו היא: כיצד התפתחו דיני קרבנות המורכבים מתוך המקראות? כאן אני מבקש להעיר שתי הערות, שאכן מתאימות יותר לאקדמיה מאשר לישיבה, לפחות זו המקובלת היום.

ראשית, דיני הקרבנות אינם בהכרח מתארים את המקדש כפי שהיה, אלא לפעמים כפי שראוי היה להיות.

שנית, יתכן ואף מסתבר שעלינו לייחס את צורת הפרשנות היוצרת והמדייקת הזו לרבן של כל ישראל, רבי עקיבא. כולנו תלמידיו, מן התנאים שאחריו ועד היום. הוא היה האיש, החכם התלמודי שכפה את הסברה ומידות הדרש המסתברות על המקראות ועל המקורות כדי לבנות מערכת שיטתית. כך הציב את הדגם האידיאלי של מערכת שיטתית מושלמת, וכך גם היה מסוגל לדחות מסורות מפני שלא עלו בקנה אחד עם המערכת שזיהה וניסח.

אמנם, רבי עקיבא היה כמסתבר המשכלל והמפתח ולא היוזם המקורי. רבי עקיבא הביא לידי פיתוח ושיכלול מגמה שאנו יכולים לזהות אצל חז"ל, כלומר מימי הזוגות ואילך, שהרי אודותיהם יש לנו מידע. ההלכה שהיתה לקט של כללים ופסקים פרטיים מפוזרים, כפי שהם מצטיירים מפסוקי התורה ודיניה ומן האיזכורים בתנ"ך, הופכת למערכת. לאוסף של כללים שיש ביניהם קשרים לוגיים.

כמה מן המערכת הזו היתה מודעת לעצמה, כלומר מנוסחת בכללים, וכמה ממנה התנהלה באותם תהליכים המוכרים גם לנו של הבזקי מחשבה, שיכולה לדייק או לא, בהסתמכה על תהליכי דימוי שאינם תמיד מנוסחים לפי כללי הלוגיקה? בזה נחלקו בני הישיבה ובני האוניברסיטה. בישיבה אנו מורגלים לראות את חז"ל כבעלי ידע מושלם. וזו הסברה היסודית שביסוד גישתנו זו בעולם הישיבות: אם אנו, בזמננו, יודעים לחפש ייצוג מנוסח היטב של מערכת כללים, הגדרות יסוד, עקרונות יסוד, וכללי היסק, היוצרים יחד מערכת משפטים שאמורה להיות חפה מסתירה, האם חז"ל לא ידעו זאת?

זו שאלה שעלינו לשאול את עצמנו, והתשובה עליה, בעולם הישיבות, היא "כן" מוחלט. כמדומה שלהעז ולהטיל ספק בכך הופך את התלמיד מבן ישיבה לבן אקדמיה, ואולי זו כבר אפיקורסות? מצד שני, יש סוגיות שמתבארות ברור יותר אם נרשה לעצמנו להניח שחכמים ניגשו לדון בסוגיות מתוך הנחות יסוד שלא תמיד עלו כולן בקנה אחד, ולפעמים היה מן החסר בדיוק הלוגי שלהם. כמובן, הנחה כזו צריכה להיות מסקנה אחרונה לאחר שנדחו כל נסיונות השיחזור האחרים של מהלכי המחשבה והדיון של חכמים.

אך בזה שוים הישיבה והאקדמיה. בשניהם אנו משתדלים לשחזר במלואו את מה שקיים לפנינו רק בחלקו. הסוגיות משקפות לנו חלק מדיון הלכתי, שרובו נשאר עלום מן העין. יתכן שחלקו לא נאמר כלל במילים. אנו חייבים לנסות להשלים את החסר, אולם פעמים רבות אינן בידינו אלא השערות.

הניתוח הבא מתייחס לסוגיה אחת במסכת זבחים, שאנו מגיעים אליה במסגרת הדף היומי. הדיון על הדף חלקי ביותר, אך דומה שניתן לעסוק בו כפי שהוא.

עברנו דרך ארוכה שבה:

היכרנו מהו קל וחומר.

ראינו כיצד הגמרא עוסקת בבירור טעמים גם אם אפשר לשאול מתי אנו משחזרים הנחות יסוד ומתי אנו מוסיפים פרשנות יוצרת.

פגשנו דוגמאות לשאלות ישיבתיות, שמתחילות מימי התלמוד והן עדיין חלק מן המתודולוגיה הישיבתית בת זמננו. וראינו מה הלימוד האקדמי יכול להוסיף לנו (או לקלקל?).

אך לסוגיה עצמה לא נמצא פתרון. מה באמת, למסקנה כפי שאומרים בעולם הישיבות, הטעם של בן עזאי לפסול את העולה שלא לשמה?

לי ייראה: שהוא למד קל וחומר מחטאת.

ומה שחטאת באה לכפרה לא נראה לו נימוק מספיק שרק בגללו חטאת תהיה פסולה בדיעבד שלא לשמה.

האם יש דרך אחרת לבאר את שיטתו? אני מחכה להצעות הסבר שיגלו מה שנעלם מעיני.