פרשת שבוע - פרשת וישב - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

ממעשה יהודה ותמר המובא בפרשתנו ניתן ללמוד מוסר על התנהגות נאותה בין אדם לחבירו. יהודה מתבשר שקלקלה תמר כלתו: "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד) מיד מוציאים לפועל את הפקודה: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (שם כה) דהיינו אף על פי שהוציאוה להישרף לא גילתה שהרתה מיהודה כדי לא להלבין את פניו.

הגמרא לומדת מכאן: "אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (סוטה י:) נחלקו הראשונים האם כוונת מאמר זה היא כפשוטם של דברים, דהיינו היות והלבנת פנים דומה לרציחה, והיות ורציחה היא אחת משלושת העבירות החמורות שנאמר עליהן 'ייהרג ואל יעבור', ממילא על האדם להימנע מהלבנת פנים גם במחיר חייו (עיין תוספות שם), או שמא אין בדברים אלו אלא מליצה בלבד (עיין המאירי שם).

אומר הרב (ציטוט מדבריו) 'לולי דמסתפינא הייתי אומר הכרעה בזה': נראה לכאורה שהדין תלוי באיזה הלבנת פנים מדובר; הלבנת פנים קשה, שהנעלב היה מוכן למות ובלבד שלא להתבייש בצורה כזו - עליה נאמר 'ייהרג ואל יעבור' שכן כמוה כרציחה, אבל הלבנת פנים שפוגעת באדם, אולם הנפגע לא היה רוצה 'לקבור את עצמו' כדי לא להיעלב - על כך אין חיוב למסור את הנפש אלא - יעבור ואל ייהרג.

הרב סיפר שלפני כמה עשרות שנים היה יהודי כשר, שומר תורה ומצוות שהיה רגיל להתפלל בשבתות בישיבת 'קול תורה'. יום אחד יצא עליו שם שהיה מעורב בשערורייה כספית ומרוב בושה לא העז לצאת מפתח ביתו ולהיראות ברבים. כעבור זמן מועט באחת השבתות הלך לביתו בין שחרית למוסף ואיבד את עצמו לדעת ר"ל בגלל הבושה הנוראה. כמובן שלא פעל נכון שכן אפשר היה להוכיח את חפותו ולברר שהחשד אינו נכון, וגם אם היה אשם היה יושב כמה שנים בבית הסוהר ובסוף היה משתחרר, אבל המציאות היא שהחרפה אכלה אותו ולא הצליח לשאת את הבושה. על הלבנת פנים מסוג זה אפשר להגיד ש'ייהרג ואל יעבור', אבל על הלבנת פנים שפוגעת אך לא עד כדי שהנעלב היה מעדיף למות, אין הדין כך למסור את הנפש. 'כך הייתי אומר מסברה דנפשאי' (ציטוט מדברי הרב) אולם, מוסיף הרב עדיין צריך עיון גדול שכן הגמרא לא חילקה בין הסוגים השונים של הלבנת פנים, ומשתמע מדברי הגמרא שדין זה 'נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים' נאמר על כל סוגי הלבנת פנים, ממילא צריך להיזהר מאוד שלא להיכשל בעבירה חמורה זו לא בצנעה וכל שכן לא ברבים.

הרב סיפר על בחור שלמד בישיבת 'קול תורה' ושמו וייס, וכנראה לא היה חכם כל כך. בפורים הגבאי קרא לו לעלות לתורה ואמר: 'יעמוד פלוני בן פלוני וייסָתָא...' (על משקל וייזתא) הבחור הנעלב לקח את זה קשה מאוד ופרץ בבכי נורא. מעשה זה מוכיח שהרבה פעמים איננו יודעים להעריך נכון עד כמה המילים פוגעות גם אם נאמרו בנימה של צחוק וללא כוונה להעליב. אין ספק שהגבאי לא התכוון לפגוע בו אלא רק להוסיף על אוירה טובה של פורים, אולם צריכם להיזהר שלא להיכשל בעבירה חמורה כזו שכבר אמרו חז"ל על המכנה שם לחבירו שהוא נמנה בין אותם שלושה שיורדים לגהינום ולא עולים (בבא מציעא נח:)

חז"ל לימדונו שהאדם עתיד לתת את הדין על דברים שאפילו לא עלה בדעתו גודל חומרתם, כגון אדם שרוצה לקיים מצוות צדקה ונותן לעני בפרהסיה הרי שבייש אותו ועל כך יתבעו אותו. כמובן שאם העני מבקש בפרהסיה אין איסור לתת לו, אבל אם לאו - צריך להיזהר שלא לביישו.

דוד המלך אומר: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהילים עט, י) וכן אנחנו מבקשים 'אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך' על איזה נקמה אנו מבקשים? שימותו ששה מליון גרמנים, או שישים מיליון? אומר הרה"ג ר' חיים שמואלביץ זצ"ל הנקמה שאנחנו מבקשים היא שכל אותם רשעים שרצו לעקור את עם ישראל, בין על ידי המיסיון בין על ידי החרב, יכירו בגודל טעותם ויכלמו ויבושו על מה שעשו, שיגיעו להכרה שתורת משה אמת, ועם ישראל אמת, ואילו הם ואמונתם הבל וריק; זהו העונש האמיתי שלהם, הבושה הנוראה על מה שעשו. ואם נשאל: האם עונש זה הינו מספיק חמור לעומת הזוועות שעשו לנו במשך כל ההיסטוריה? התשובה היא: אכן כן, הבושה היא עונש נורא ואיום, חמור יותר ממות. וכשמדברים על בושה בעולם הזה עוד איכשהו אפשר להתגבר עליה לאחר זמן מה. אולם בעולם האמת הבושה היא נצחית ואינה פוסקת לעולם, וככל שיכירו פושעי אומות העולם יותר ויותר את האמת, וככל שיבינו את כבודם של הצדיקים - בפרט אותם צדיקים שהם בעצמם קיפחו את חייהם - הבושה תִבער בקרבם עוד יותר וזה שורף וכואב יותר מכל היסורים האחרים; זוהי האש האמיתית של גהינום שחז"ל אמרו עליה שהאש המוכרת לנו מהעוה"ז היא אחד משישים ממנה; כמובן שבעולם האמת מדובר על מושגים רוחניים אבל מהרגשת הכאב שמרגישים כשמכניסים את היד לאש אפשר להבין את גודל הכאב בעוה"ב; זו למעשה הנקמה שאנו מבקשים על שונאינו. אומנם חז"ל אמרו שמשפט רשעים בגהינום י"ב חודש (עדויות פ"ב מ"י) אולם כלל זה אינו שווה לכולם, שכן נאמר: "כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה" (ישעיהו סו, כד) "גהינם כלה והם אינם כלים" (ר"ה יז.)

הגמרא אומרת שכל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חבירו (ב"ב עה.) ומדוע? משום שכל צדיק רואה את ההשגות של חבירו, ולמרות שגם לו יש השגות מכובדות ומקבל עליהן שכר, הוא מתבייש מדוע לא הגיע גם לזכויות של חבירו. למשל: צדיק שהצטיין בעמל התורה יקבל שכר עצום בעולם האמת, אבל כשיראה שם צדיק אחר שהצטיין למשל בגמילות חסדים ומקבל שכרו על כך, הרי שהראשון יתבייש מדוע לא התאמץ יותר בעשיית חסד כמו חבירו וכן הלאה. יוצא מכאן שכל אחד ואחד מאיתנו ראוי לו להתאמץ בכל כוחו על מנת לזכות בהשגות בכל מילי דקדושה: לימוד תורה, גמילות חסדים, יראת שמים, תפילה, צדקה, וכו' על מנת שלא נבוש ולא נכווה בחופתם של אחרים. ואם עדיין ישאל השואל: איזה מין עוה"ב הוא שמקבלים כוויה משכרם של אחרים? התשובה היא שכשם שלמשל בליל פסח כל אחד שמח במצוות הרבות שבליל הסדר ובכל זאת כואב לנו שאין בית המקדש בשביל להקריב את קורבן פסח ושלמי חגיגה ועולת ראייה, כך בעוה"ב כל אחד יהנה מכל המצוות שעשה אך יחד עם זאת ירגיש את החיסרון של מה שלא עשה.