בדיקות הנידה, האם קינוח חיצוני, או קינוח פנימי כפי יכולתה
נושא הדיון שלפנינו, כשכתב הרמב"ם קינוח מה היה בדעתו, האם קינוח חיצוני, או שמא גם לשון קינוח משמעו קינוח פנימי.
והנה הרמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב פרק ג כתב
[ד] הנידה, והזבה, ושומרת יום כנגד יום, והיולדת אף על פי שלא ראת דם--כולן מיטמאות למפרע מעת לעת, או מפקידה לפקידה; וזה הוא הנקרא מעת לעת שבנידה.
כיצד: אישה שהייתה טהורה, ואין לה וסת, ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהור, ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם--הרי כל הטהרות שעשת משעת פקידה ראשונה עד פקידה שנייה, טמאות למפרע.
וכן אם בדקה היום ומצאה טהור, ולאחר שניים או שלושה ימים בדקה ומצאה דם--כל הטהרות שעשת מעת שמצאה דם עד עשרים וארבע שעות, למפרע טמאות. ועד שלאחר התשמיש, הרי הוא כפקידה; ושלפני התשמיש--אינו כפקידה, מפני שאינה בודקת בו יפה.
עוד כתב הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פרק ד
[יד] דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש. כיצד: מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש. ויש לאיש להניח אשתו, שתבדוק במטלית שלו--מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו.
[טז] הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש. ואישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק; לפיכך היא משמשת בשני עידים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עד לפני התשמיש, אלא משום צניעות. אבל אחר תשמיש--הכול צריכין שני עידים, אחד לו ואחד לה.
ההלכות בהל' מטמאי משכב ומושב, מקבילות להל' בהל' איסורי ביאה, והבדיקה שלפני ואחרי תשמיש היא זהה בשניהם, והנה הרמב"ם באיסו"ב כתב, עד שיבדקו עצמן תחילה קודם תשמיש, אם לבעלה די בקינוח, מדוע כתב הרמב"ם שיבדקו עצמן ולא שיקנחו עצמן???
נמשיך להשוות, בהל' משו"מ כתב הרמב"ם שעד שלאחרי תשמיש הבדיקה בו כהוגן, ושלפני תשמיש אינה בודקת בו כהוגן, והנה באיסו"ב העד שלאחר תשמיש נקרא קינוח, והוא כהוגן, מכאן שקינוח הוא בדיקה כהוגן, כלומר שתכניס את העד כפי יכולתה, וזהו בדיקת חורים וסדקים שבש"ס, והוא הנצרך ולא יותר.
***
ראיה פשוטה לכל הנ"ל, פרהמ"ש נידה
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדה פרק א משנה א
אבל הבגד שמקנחת עצמה בו לפני התשמיש כמו שיתבאר שזה רצוי אינו עולה במקום פקידה, לפי שאנו אומרים שמא דם מועט ירד ממנה ומחמת להיטותה לתשמיש לא תדקדק להכניס את הבגד כפי יכלתה.
הרמב"ם משתמש כאן בלשון קינוח, והיא לא תדקדק להכניסו כפי יכולתה, מכאן שבדעת הרמב"ם קינוח אינו בדיקה חיצונית, אלא בדיקה פנימית כפי יכולתה.
מעולם לא עלתה על דעתו של הרמב"ם שקינוח זה הוא חיצוני, היא היתה צריכה להכניס את העד כפי יכולתה, והכניסתו רק קצת, נמצא שבקינוח צריכה להכניס כפי יכולתה.
***
מקורו של הרמב"ם לפרהמ"ש זה, נידה דף ה
תלמוד בבלי מסכת נדה דף ה עמוד א
והמשמשת בעדים כו'. אמר רב יהודה אמר שמואל עד /ע' צרויה/ שלפני תשמיש - אינו ממעט כפקידה. מ"ט? אמר רב קטינא: מתוך שמהומה לביתה. וכי מהומה לביתה מאי הוי? מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת לחורין ולסדקין.
תדקדק להכניס כפי יכולתה היא בדיקת חורים וסדקים, והרמב"ם בפרהמ"ש כינה בדיקה זו כקינוח, כי בעברית של הרמב"ם בקינוח היתה צריכה להכניסו כפי יכולתה, ואינו בדיקה חיצונית.
***
לעומת כל הנ"ל, ראה נודע ביהודה, קמא יו"ד סי' מו ד"ה והנה פשפשתי, שכתב בדעת הרמב"ם, שכל הבדיקות לבעלה אין צריך אלא קינוח, בלי בדיקת חורים וסדקים.
נשלח ב-6/12/2010 14:07
דרום_חוקר כתב:
ומכלל הדברים למדנו, כי בדיקת מוך דחוק היא במקרים נדירים, כשראתה רק יום אחד, כשרוצה לטהר את עצמה משני ימי ספק, אבל סתם אישה, סתם בדיקה, אין לה צורך במוך דחוק, ולא חששו חכמים לזה כלל, ואין לנו להמציא חומרות מדעתינו, כי אין לדבר סוף.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 06/12/2010 11:08:46
מסכים עם דבריך הרשב"א בתורת הבית כתב ד"ז כחומרא ומנהג טוב אשה שזה לא נח לה ( רוב הנשים היום ) או שלא רוצה, לא חייבת בזה גם לדעת הרשב"א עצמו. עוד יש לציין שגם מי שרוצה להחמיר על עצמה אינה רשאית אם יש חשש שע"י המוך היא עלולה להפצע ולקלקל את הבדיקות. עוד יש לקחת בחשבון שלדעת הרמ"א אי"צ כ"ז גם ביום הראשון לראייתה ובלבד שתפסוק סמוך לשקיעה וכמו שכתבת מתחילה, אמנם לדבריו צריך לעשות כן כל פעם שהיא פוסקת ביום שראתה בו, ולא נהגו כן
חנוכה שמח
נשלח ב-6/12/2010 11:09
חי_רגעים
צדקת בדבריך ממני, אכן כדבריך, ברואה רק יום אחד, אי אפשר להתירה מבלי שתבדוק כל בין השמשות, וכך כתב המ"מ בהלכה זו בשם הרמב"ן.
ובלשון הרמב"ן ז"ל כך היא בודקת עצמה יפה יפה, ואם פסק הדם יפה מתחלת לספור מיום המחרת אפילו ראתה בשחרית ואח"כ בדקה עצמה והרי פסק, אינה צריכה בדיקה אחרת כל היום, ואין חוששין שמא חזרה וראתה בלילה או בין השמשות, אלא למחר מתחלת לספור שבעה ימים נקיים, ראתה בזמן הזה יום ראשון בשחרית ופסקה בו ביום, אינה מונה מיום המחרת עד שתחזור לבדוק ויהיו ידיה בין שיניה כל ביה"ש שחזקת היום הראשון כולו טמא שהוחזקה מעיין פתוח ודמיה חוזרין לה אע"פ שפסקה בשחרית.
למרות שלא נתבארו הדברים ברמב"ם, אבל דרכו לקצר, להעתיק רק את התלמוד, ואם יום ראשון בחזקת טמא, רק בדיקת כל בין השמשות תתירה. ונלמד מפרק ט הל' יג' על בדיקה זו, למרות שאין לה שום רמז בפרק ו', כי כך הוא דרך הפסק הקצר של הרמב"ם, שנצטרך ללמוד ולהשוות ולדמות, שלא יצא פסק שאינו נכון.
ומכלל הדברים למדנו, כי בדיקת מוך דחוק היא במקרים נדירים, כשראתה רק יום אחד, כשרוצה לטהר את עצמה משני ימי ספק, אבל סתם אישה, סתם בדיקה, אין לה צורך במוך דחוק, ולא חששו חכמים לזה כלל, ואין לנו להמציא חומרות מדעתינו, כי אין לדבר סוף.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 06/12/2010 11:08:46
נשלח ב-6/12/2010 10:50
דרום חוקר
סליחה על הטעות הייתי עייף ולא ממש שמתי לב
מכ"מ הדין כן שצריכה דווקא מו"ד מדין הגמ', כיון שביה"ש בכל הש"ס הוא ספק מן היום ספק מן הלילה ולכן לא תועיל בדיקה בסוף היום קודם ביה"ש כיון שהוחזק מעיין פתוח כל אותו היום, הרי גם ביה"ש הוא בחזקת פתוח על הצד שעדין יום הוא, לכן אי"כ חידוש לפרש כן בדעת הרמב"ם שהרי דין ביה"ש וספיקו ידוע.
ולשיטתך יש להקשות מדוע לא הזהיר הרמב"ם שתדאג שלא לסיים את הבדיקה קודם השקיעה, שהרי אם הלך לפי חזקתה הרי ע"כ לומר שמיד עם סילוק ידיה חזרה לה חזקת מעיין פתוח ואם יש זמן מספיק ( אפילו רגע אחד ) הרי היא חוזרת לחזקת רואה, וע"כ גם לשיטתך צריך שהיה העד באו"מ עד אחרי השקיעה קצת ולמה לא הוזכר זה בראשונים?
נשלח ב-6/12/2010 10:43
הוכחה למה שכתבנו, שבהלכות איסורי ביאה ו,כ לא נזכר בדברי הרמב"ם שתבדוק כל בין השמשות, דברי הרמב"ם עצמו בהלכות איסורי ביאה ט,יג.
שם כתב הרמב"ם
[יג] מצאה כתם אחד [כשהיתה לובשת חלוק אחד שלושה ימים] שאין בו כדי שלושה כתמים--אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצאה טהור, ולא בדקה חלוקה, וביום השלישי מצאה זה הכתם שאינו כשלושה כתמים--אינה חוששת לזיבות; ואם לא בדקה עצמה כל בין השמשות--הואיל ולא בדקה חלוקה, ושהה עליה שלושה ימים בימי זיבתה--חוששת לזיבות, אף על פי שאין בכתם כדי שלושה כתמים.
מקור דברי הרמב"ם נידה נג. מהביטוי "כשנתנה ידיה בעיניה כל בין השמשות".
בפרק ט ביאר הרמב"ם שבכדי להוציאה מטומאה צריכה לבדוק כל בין השמשות, אבל בפרק ו לא ביאר זאת הרמב"ם, מכאן שמספיק שתבדוק בסוף היום, קודם שקיעת החמה במעט, אבל כל בין השמשות אין לו צורך, כי אינה צריכה להוציא את עצמה מחזקת טומאה של שני ימים כמו בפרק ט, ודי לה שתיכנס ליום השני בטהרה, ותתחיל למנות ממנו ואילך, אבל לזמן מועט שבין השקיעה לבין השמשות, לא מצאנו חשש בדברי חכמים, וגם לר' יהודה המחמיר מספיק שתבדוק מהמנחה ולמעלה, ואין צורך לדקדק שתבדוק אף אח"כ במשך כל בין השמשות.
נשלח ב-6/12/2010 00:22
חי_רגעים
מה שכתבת שלשיטתי צהרים הוא בין השמשות, לא ידעתי היכן כתבתי זאת, צהרים הוא משש שעות זמניות ואילך, ובין השמשות הוא משקיעת החמה.
ומה שכתבת, שבכדי שנדע שלא ראתה בסוף היום, הדרך היחידה לעשות זאת במוך דחוק, שישהה מלפני בין השמשות, וכל בין השמשות, זאת בדיוק נקודת הדיון, די לעשות בדיקה קודם שקיעת החמה במעט, ואין צורך להשאיר את המוך במשך כל בין השמשות, כי חז"ל לא חייבו זאת, אפילו לא בדרך עצה טובה להינצל מטומאת היום הראשון, ואין לנו להמציא עצות מדעתינו ללא צורך.
גם מה שדייקת מהרמב"ם "שיום ראשון כולו הוחזק המעיין פתוח", ובכדי להינצל מכולו צריך מוך דחוק, מלפני השקיעה עד סוף בין השמשות, כל ההלכות עוסקות בבודקת באמצע היום ולא בין השמשות, וגם כשכתב הרמב"ם יום ראשון כולו הוא ממעט כמו התלמוד ורש"י בבודקת בצהרים (הובאו דברי רש"י למעלה), ומנין לנו להעמיס על ספרו דברי נביאות, שננחש שלדעת הרמב"ם אם תבדוק במוך דחוק כל בין השמשות ניצלנו מכולו, אם תבדוק בסוף היום קודם שקיעת החמה במעט, אם כן נמצא שנכנסת ליום השני בטהרה, אבל מוך דחוק כל בין השמשות, שיועיל בדעת הרמב"ם, זה דברי נביאות, כי לא נזכר בדבריו אפילו לא ברמז.
נשלח ב-5/12/2010 23:47
דרום חוקר
עיין מש"כ למעלה הראשונים לומדים פשוט שבדיקת מו"ד מועילה לחזקת מעיין פתוח, הם לא מחייבים בדיקה זו, אם היא רוצה היא יכולה להמתין יום אחד ( בכל מקרה זה לא מצוי בוסת רק בכתמים וכיו"ב ) אבל אין שום רמז בדבריהם שמועיל בדיקה אחה"צ ואדרבה מלשונם מוכח שלא מועיל וכמו שכתב הרמב"ם ועו"ר "שיום ראשון כולו הוחזק המעיין פתוח", ואיך נבוא אנחנו לומר בזה לאו דווקא ?
מדבריך משמע שאתה מפרש שבין השמשות היינו צהרים וזה ממש לא הפשטות, ועי' בגמ' נג ע"א ( מחמת עיפותי אין לי כח לפרש כעת את כל הגמ' שם, אולי מחר ) עכ"פ מבואר שם שהפרשת ביה"ש ומו"ד כל ביה"ש היינו ביה"ש דווקא דהוא ספק יום ספק לילה, והעקרון פשוט כיון דיום ראשון בחזקת מע"פ א"א לה ליטהר אא"כ יש בירור שלא ראתה בסוף היום ממש, ולכן אין לה ברירה אלא להכניס מוך לאו"מ זמן קצר לפני ביה"ש ולהשאירו שם כל ביה"ש ואז מתברר שכל סופו של יום לא ראתה, לפ"ז אין שום טעם לפרש שיועיל כאן בדיקת צהרים. אמנם יש פירוש כזה בתוס' הנז"ל וכמדומני שגם רש"י במקום אחד מפרש כן אבל זה ודאי לא הפשטות. וכיון שאין כאן חיוב, רק עיצה כיצד ליטהר אפילו בראשון לראיתה, אין כאן פליאה על הגמ' שלא כתבה ד"ז זה בפירוש. אין כאן מכשול בכרת כיון שכל שלא הפרישה ביה"ש אין היא רשאית לטבול וכל אחת יודעת את זה. ובלא"ה אחרי תקנת רבי בשדות שתשב שישה והוא הרי יש לה מספיק זמן לצאת מידי חזקת מעיין פתוח דיום ראשון ואי"כ שום מכשול.
נשלח ב-5/12/2010 23:09
חי_רגעים
השיטות ידועות, והשמות מפורסמים, אבל צריך מקור בתלמוד. בכדי למצוא טעויות, או טעויות חמורות, לא די לצטט שמות, כך אמרו, אלא צריך להביא הוכחות מהתלמוד, ובינתיים לא נמצא מקור ברור.
נידה, איסור כרת, מוך דחוק, לא נמצא לו מקור ברור בתלמוד, שאלו את ר' יהודה, נכנסו לפולמוס על יום ראשון, אבל אף חכם מחכמי התלמוד לא קם ללמד דעת את העם, להצילם מאיסור כרת, להורות להם ברור. חייבים לעשות מוך דחוק ביום הראשון. אתמהה.
להלן ציטוט הסוגיה, והבוחר יבחר
תלמוד בבלי מסכת נדה דף סח עמוד ב
רבי יהודה אומר [כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה - הרי זו בחזקת טמאה]. תניא, אמרו לו לר' יהודה: אלמלי ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות - יפה אתה אומר, עכשיו - אימר עם סלוק ידיה ראתה, מה לי הפרישה בטהרה בז' מן המנחה ולמעלה - מה לי הפרישה בטהרה בראשון. [לשיטתך שאתה חושש שמא מיד בהוצאת העד תראה דם, ולפיכך לא תועיל בדיקה באמצע היום, אם היו ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות, כלומר אם עד הבדיקה היה מונח כל בין השמשות, מובן מדוע מועילה הבדיקה לדעתך, אבל אם רק בדקה בעד והוציאה, מה הפרש שבין יום שביעי ליום ראשון, והרי בשניהם יש לחשוש שתראה דם מיד עם סילוק העד?]בראשון - מי איכא למאן דאמר? [רש"י. והא אפילו רבנן בתראי בשני שלה הוא דקאמרי אבל בראשון דהוי פתיחת מעיינה ליכא למאן דאמר דאם בדקה בצהרים ומצאה טהור דתהוי הפרשה.] אין, והתניא אמר רבי: שאלתי את רבי יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכים בדרך נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר הימים בדקה ומצאה טמאה, מהו? אמרו לו הרי זו בחזקת טהרה. ששי, חמישי, רביעי, שלישי, שני, מאי? א"ל לא שנא. בראשון לא שאלתי, וטעיתי שלא שאלתי. [רש"י. שאילו שאלתי היו מטהרים] אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי? וכיון דפסק - פסק, ראשון נמי, כיון דפסק - פסק. [מכאן שאף בראשון אם בדקה בצהרים ומצאה טהורה, ולא בדקה בין השמשות, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי היא בחזקת טהרה] ומעיקרא מאי סבר? הואיל והוחזק מעין פתוח. [מדוע מלכתחילה לא שאל רבי על היום הראשון, מכיון שסבר ששם גם אם בדקה בצהרים ומצאה טהור, ולא בדקה בין השמשות, עדין אין עליה חזקת טהורה, כי ביום הראשון הוחזק המעין פתוח, ולא מועילה בדיקת צהרים למעט זאת].
להלכה פוסקים כסברת רבי מלכתחילה, שלא שאל על היום הראשון, כיון שכך הוא פשט המשנה לרבנן בתראי, שכתבו אפילו בדקה בשני לנידתה ומצאה טהור יש עליה חזקת טהרה, דוקא בשני לנידתה אבל לא בראשון, כי בראשון יש עליה חזקת מעין פתוח, ואף אם בדקה בצהרים ומצאה טהור עדין אין עליה חזקת טהרה.
היוצא מכל הנ"ל, האם חכמי התלמוד הורו להלכה לבדוק בשיטת מוך דחוק? לא.
איסור כרת, נידה החמורה, וחכמי התלמוד כתבו "ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות" רק דרך אגב, כשאלה על רבי יהודה, אבל לרבנן, אנו ממעטים רק בדיקת צהרים של היום הראשון, לא מועילה בדיקה בצהרים, צריכה לבדוק בסוף היום, ואז תועיל בדיקה אף ביום הראשון, אבל "ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות" לרבנן ביום הראשון, לא נזכר לא ברמז, ולא באסמכתא.
גם לר' יהודה לא נזכר "ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות", כי גם ר' יהודה לא חשב על סוג בדיקה כזה, אלא על בדיקה מן המנחה ולמעלה. תלמוד בבלי מסכת נדה משנה דף סח עמוד א ור' יהודה אומר: כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה - הרי זו בחזקת טמאה.
אין שום רמז בתלמוד, שיש מישהו הסובר בדיקה זו, לא ר' יהודה ולא רבנן. ולא היו חכמי התלמוד שותקים באיסור כרת, מללמד את העם דבר ברור, כיצד לבדוק להינצל מאיסור כרת, כי לא עלתה על דעתם שצריך לקבוע שאלה זו להלכה.
גם הרמב"ם, בא למעט בדיקה בצהרים ביום הראשון, אלא צריכה לבדוק בסוף היום, אבל מוך דחוק לא הזכיר, ומנין לנו להעלות על דעתינו זאת, והיאך לא פירש זאת הרמב"ם להפרישנו מאיסור כרת???
סוף דבר
פשוטה של סוגיה מלמד, ששאלה זו ששאלו את ר' יהודה לא נקבעה להלכה, אפילו לא בדעת ר' יהודה, ולא היו חכמי התלמוד מונעים להפריש את העם מאיסור כרת, ומלמדים אותם בבירור אימתי צריכים לבדוק בשיטת מוך דחוק.
והבוחר יבחר.
נשלח ב-5/12/2010 22:28
טעות חמורה
התוס' הם היחידים שלומדים כן שמספיק בדיקה קודם ביה"ש בראשון לראייתה כיון דהם סוברים דעיקר החידוש דראשון הוא כיון שזהו יום שראתה בו ולדבריהם מצאנו חומרה גדולה דכל יום שראתה בו גם בשביעי לראייתה חייבת בדיקה מן המנחה ולמעלה דווקא לעיכובא וכן דעת מקצת האחרונים
לעומת זאת הרמב"ן בהלכות נדה ועוד שורה של ראשונים מלבד הרשב"א כולם לומדים שאע"פ שרבנן לדברי ר"י אמרו, מכ"מ נלמד כאן קולא דאע"ג דראשון לראיתה הוחזקה רואה ואינה יכולה ליטהר כל יום ראשון אפי' מצאה טהורה, מכ"מ אם הפסיקה בו סמוך לשקיעה ומיד הניחה מו"ד כל ביה"ש מהני לה
החידוש היחיד של הרשב"א בענין הוא דלעולם יהא אדם רגיל ללמד בביתו שתניח מו"ד שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק והיינו אפי' לא בראשון לראייתה
דעת הרמב"ם ג"כ דא"א לטהר ביום ראשון לראייתה
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה כ
"...ויום ראשון של נדה אע"פ שמצאה בו טהורה ה"ז כמי שמצאה טמאה שיום ראשון כולו הוחזק המעין פתוח."
א"כ גם לדעת הרמב"ם יש לומר שפיר שמהני מו"ד לזה ולא מצאנו חולק אלא התוס' הנז"ל, והדברים פשוטים לכל מי שקצת רגיל בסוגייא
תוקן על ידי חי_רגעים ב- 05/12/2010 22:30:58
נשלח ב-4/12/2010 22:07
נדון במוך דחוק, האם נזכר בתלמוד או לא.
להלן תימצות הסוגיה בנידה דף סח עמוד א עמוד ב
במשנה הובאו שלש שיטות. נחלקו חכמים האם תועיל בדיקת שחרית או דוקא בדיקה בבין השמשות, ובאיזה יום תבדוק האם דוקא יום שביעי או אפילו בשאר ימים. לתנא קמא שביעי הוא דמטהרתה בדיקת שחרית אבל שני לא. ולר' יהודה אפילו בדיקת שביעי שחרית לא מטהרה עד שתפריש בין השמשות. ולרבנן בתראי אפילו בשני בשחרית.
הלכה כרבנן בתראי, ואפילו בדקה בשני בשחרית ומצאה טהור, ולא בדקה עד לאחר ימים ומצאה בהם טמא, וכגון שטבלה בליל שמיני לנדתה (רש"י במשנה שם, מ"מ אסו"ב ו,כ) כל הימים שלאחר נידתה טהורים, ומטמאה מהבדיקה האחרונה רק מעת לעת.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה כ
נידה שבדקה עצמה בתוך ימי נידתה, ומצאה שפסק הדם, ואפילו פסק בשני לנידתה, ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נידתה בימים רבים, וכשבדקה מצאה טמא--אין אומרים שמא כל אותן הימים הייתה טמאה, אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה.
בדקה עצמה ומצאה טמא, אפילו בדקה בשביעי לנידתה, ובין השמשות לא בדקה עצמה, כדי לפרוש מטומאת נידה, אלא המתינה ימים, ואחר כך בדקה ומצאה טהור--הרי זו ספק זבה; ואם מצאה טמא, הרי זו זבה ודאית--שכיון שבתחילה מצאה טמא ובסוף טמא, הרי זו בחזקת שלא פסק הדם. ויום ראשון של נידה--אף על פי שמצאה בו טהור--הרי זה כמו שמצאה טמא, שיום ראשון כולו הוחזק המעיין פתוח.
בסוף הלכה זו נאמר, שאם מצאה באמצע יום הראשון לנידתה טהור, הרי זה כמי שמצאה טמא, כי חזקת המעין פתוח ביום ראשון, ובכדי להיטהר צריכה לבדוק שוב.
כבר ביארנו שלר' יהודה לא תועיל בדיקה באמצע היום אפילו לא ביום השביעי לנידתה, ובתלמוד נידה סח: שאלוהו, לשיטתך שאתה חושש שמא מיד בהוצאת העד תראה דם, ולפיכך לא תועיל בדיקה באמצע היום, אם היו ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות, כלומר אם עד הבדיקה היה מונח כל בין השמשות, מובן מדוע מועילה הבדיקה לדעתך, אבל אם רק בדקה בעד והוציאה, מה הפרש שבין יום שביעי ליום ראשון, והרי בשניהם יש לחשוש שתראה דם מיד עם סילוק העד? והתלמוד ממשיך לדון...
אם נדקדק, מעולם לא עלתה על דעתם של חכמי התלמוד לחייב שיהיה העד מונח כל בין השמשות, והם שאלו זאת רק לר' יהודה, אבל לרבנן בתראי, כל שמיעטנו מדבריהם זה אם מצאה טהור בבדקה באמצע היום הראשון, אבל לשיטתם אם תבדוק בסוף היום הראשון ותמצא טהור יכולה להתחיל לספור, אבל מוך דחוק, לחייב את האישה בצורה מכאיבה כזו, לא מצאנו בכל דברי חז"ל, ורק הרשב"א קבע דבר זה כהנהגה טובה.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 04/12/2010 22:14:34
נשלח ב-3/12/2010 07:59
מיימוני
מוך דחוק הוא דין פשוט בגמ' לרוב הראשונים בפוסקת ביום ראשון לראייתה והוא מעכב להלכה תוס' הם היחידים שמפרשים שם שסגי בהפרשה סמוך לשקיעה ( והרמ"א מיקל בזה וכבר חלקו עליו האחרונים ) כולם לומדים את זה מלשון חכמים אם היו ידיה בין עיניה כל ביה"ש, והיינו למאי דמחמירינן כרבי בילדותו שסבר שפוסקת ביום ראשון חמור משום שהוחזק מעיין פתוח, הראשונים לומדים שכשם שחכמים טוענים לר"י שלטעמו שא"א לפסוק בטהרה עד סוף השביעי כיון שהוחזקה רואה לכל שיבעת הימים רק מוך דחוק כל ביה"ש דשביעי יהני כדי להוציאה לחזקת טהרה וא"כ לדידן נמי סגי נגד חזקת מעין פתוח דראשון
הרשב"א הוא הראשון שהזכיר שראוי לעשות מוך דחוק בה"ט גם שלא בראשון לראייתה ואני לא זוכר כעת אם גם דעת הראש כן
תוקן על ידי חי_רגעים ב- 03/12/2010 08:01:18
נשלח ב-3/12/2010 07:47
מיימוני
נברר את מניין הפעמים שבהם צריכה לבדוק, ואתהזמן, האם קודם השקיעה או אף קודם לכן.
כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה ו,כא-כב "זבה שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור, ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה, וכאילו בדקה כל שבעה ומצאה טהור.
וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור, וביום השמיני ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה [1].
בדקה ביום שלישי לזיבתה, ומצאה שפסק הדם, ולא בדקה ביום ראשון מימי הספירה, ובשביעי בדקה [2] ומצאה טהור--הרי זו בחזקת טהרה. והוא הדין לזב בכל אלו הבדיקות שהוא טהור, ועלו לו ימי הספירה [3]"
כתב המ"מ "... ולכתחילה כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כל ז' הימים צריכה בדיקה בכל יום.
עוד כתבו ישבה לה כל ז' ולא בדקה וביום ח' בדקה, אע"פ שכבר הפסיקה בטהרה קודם שתספור, אין לה אלא יום אחד ומשלמת עליו ששה וטבלת ע"כ. והטעם בזה משום דליכא בדיקה לא בתחלתן ולא בסופן לפיכך אין עולים לה וזה ברור.
כתב הרשב"א ז"ל בדקה באמצע ולא בדקה לא בתחילתן ולא בסופן טהורה, שהרי היתה לה בדיקה בימי הספירה, ולא תהיה בדיקת אמצע גרועה מבדיקת תחילה ובדיקת הסוף, ויש מורים בזה להחמיר עכ"ל.
ובדיקות אלו הסכימו הם ז"ל שצריכות לבדוק בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקות ימי הספירה בכל חורין וסדקין יפה יפה, ואם לא בדקה בחורין וסדקין אינו אלא קינוח [4], וצריכות לבדוק כמ"ש רבינו פרק ד' (הט"ו) בבגד פשתן לבן שחוק אבל לא חדש, מתוך שהוא קשה מעט (עותה) [שמא יעוותנה], ובודקת ג"כ בצמר לבן נקי ורך או בצמר גפן נקי, ע"כ דבריהם לקוחים מסוגיית הגמרא" (ע"כ לשון המ"מ)
נראה שדעת הרמב"ם היא כמו הרמב"ן והרשב"א [הובאו דבריהם במ"מ שציטטנו] שלכתחילה צריכה לבדוק בכל יום משבעת ימי נקיים, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכה כא' "... ולא בדקה עד יום שביעי ... וכאילו בדקה כל שבעה ..." מלשון זה משתמע שלכתחילה צריכה לבדוק כל שבעה.
וראה עוד בהלכות מחוסרי כפרה ג,ג "זב שבדק ביום ראשון מימי הספירה, ומצא טהור, ולא בדק כל שבעה, וביום השביעי בדק ומצא טהור--הרי זה בחזקת טהור. אפילו בדק ביום הטומאה עצמו, ומצא טהור, ופסק הזוב, ולא בדק למחר בתחילת ימי הספירה, ובדק בשביעי או בשמיני, ומצא טהור--עלו לו ימי הספירה, והרי זה בחזקת טהרה"
הלכה זו עוסקת בטהרת הזב והזבה בשבעה ימים נקיים, ומהלשון "ולא בדק כל שבעה" משתמע שלכתחילה צריך לבדוק בכל יום משבעת ימים נקיים.
ונראה שדי בבדיקה אחת ואין צורך בשתי בדיקות בבוקר ולפני השקיעה, ובדיעבד אם בדקה בזמן הפסק טהרה ובסוף היום השביעי די לה בזה.
***
כתב הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב ד,ז "חכמים תיקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום בשחרית, מפני טהרות של ערבית, ובערבית, מפני טהרות של שחרית; וכל אוכלת תרומה, בודקת בשעה שאוכלת בתרומה. וכל אישה בודקת בשעה שעוברת לשמש מיטתה, מפני הטהרות; אבל אם לא הייתה עוסקת בטהרות, אינה צריכה בדיקה לבעלה--שכל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בעניין נידה"
והטעם שבודקת בשחרית ובערבית הוא, בכדי להוציא מידי ספק את הטהרות שעשת קודם לכן, ובודקת בשחרית לוודא שהטהרות שעשת בלילה טהורים, וכן בערבית. ושתי בדיקות אלה נעשות בזמן שהיא טהורה לבעלה חומרא בטהרות. אבל לא כתב הרמב"ם בשום מקום שבשבעת ימים נקיים צריכה לבדוק פעמיים ביום בשחרית ובערבית, בכדי לוודא שאכן לא ראת דם.
***
היוצא מכל הנ"ל, לכתחילה צריכה לבדוק בכל יום משבעת ימים נקיים פעם אחת, ואם החסירה יום או יומיים עלתה לה ספירה, ועוד למדנו שרק בטהרות חייבו חכמים לבדוק בבוקר ובערב משום טהרות שעשתה בלילה וביום, אבל לבעלה לא נזכר דבר זה בדברי חז"ל, והעיקר שתעשה בדיקה בכל יום משבעת ימים נקיים.
למה הדברים מכוונים, בימינו שדרכם של בנות ישראל לעבוד לפרנסתם, ולפעמים קודם השקיעה נמצאת האישה במשרד עם אנשים, ולפעמים היא מלמדת מול קהל, אינה צריכה לדחוק את עצמה, תעשה את הבדיקה לפנ"כ או לאחר מכן, ובלבד שתשתדל לבדוק בכל יום משבעת ימים נקיים.
זאת היא שיטת הרמב"ם בעקבות חז"ל.
[1] אף על פי שלא בדקה בשביעי בסוף ימי הספירה, אלא בדקה רק בתחילתם. (רמ' לעם)
[2] שהבדיקה היתה בסוף ימי הספירה ולא בתחילתם. (רמ' לעם)
[3] לסיכום- בין אם בדקה בראשון ובשביעי מימי הספירה, בין אם בדקה רק ביום הראשון, ובין אם בדקה רק ביום השביעי, הרי זו בחזקת טהורה.
[4] כבר ביארנו מהי בדיקת חורים וסדקים, שתבדוק ותכניס את הבד כפי יכולתה.
נשלח ב-2/12/2010 22:23
(לצערי לא יכולתי לשלוח קודם תגובה בגלל איזה באג מסתורי.)
מוך דחוק הוא כמדומה המצאתו של הרא"ש. והוא מביא אותו כהמלצה בלבד. "טוב שילמד אדם בתוך ביתו". בוודאי שאין זו תקנה של חז"ל ובוודאי שאין העדר מוך דחוק פוסל בדיעבד.
יש לצרף לכך עוד נושא, מספר הבדיקות הדרושות במהלך ימי הספירה. מרחק רב מאד יש בין הדרישה לכתחילה היום לבצע שתי בדיקות ליום לבין הדרישה המקורית במשנה ובגמרא. ואף זה נושא הראוי לעיון. מכאן נראה שאנו מגיעים לידי דיון רחב הרבה יותר, על התפתחות דיני וחומרות הפסק הטהרה של הנידה והזבה. אבל זה נושא שודאי חשוב לעסוק בו ולבררו. ואולי, אם נזכה לסייעתא דשמיא, נוכל לברר הלכה למעשה נושא זה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-2/12/2010 17:11
מיימוני
נראה כי אנחנו מסכימים, רק צריך לבאר את המושגים.
בתלמוד נידה דף ה עמוד א נאמר "אמר רב יהודה אמר שמואל עד /ע' צרויה/ שלפני תשמיש - אינו ממעט כפקידה. מ"ט? אמר רב קטינא: מתוך שמהומה לביתה. וכי מהומה לביתה מאי הוי? מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת לחורין ולסדקין".
הרמב"ם בפרהמ"ש נידה א,א כתב "אבל הבגד שמקנחת עצמה בו לפני התשמיש ...אינו עולה במקום פקידה, לפי שאנו אומרים שמא דם מועט ירד ממנה ומחמת להיטותה לתשמיש לא תדקדק להכניס את הבגד כפי יכלתה."
אם נתבונן בפרהמ"ש, הרמב"ם ביאר חורין וסדקין של הגמרא, שתכניס את הבגד כפי יכולתה. בשום מקום לא נזכר בדברי הרמב"ם מוך דחוק כל בין השמשות, בשום מקום לא נזכר בדברי הרמב"ם שתסובב את העד עם מכחול וכל כיוצא בכך. מה שנזכר בדבריו זה שתכניס כפי יכולתה, דרכיה דרכי נועם, לא בדיקה חיצונית על השפתיים כי אינה כלום, אבל גם לא פלישה וצער ללא צורך.
למרות שלכאורה משתמע מדברי כי איני סובר כמו הנודע ביהודה, אבל הדברים נכתבו רק להוציא מבדיקה חיצונית, אבל עד בדיקות פולשניות לא הגענו, וחכמים לא חייבו זאת, לא לבעלה ולא לטהרות.
לסיכום: לפי הרמב"ם בדיקת חורים וסדקים, שתכניס את הבגד כפי יכולתה. ודיו.
נשלח ב-2/12/2010 16:58
[צאינה (MTHBV במקלדת עברית),
אני דוקא מעדיפה דיונים במקומות כגון אלה בו גם אני (ואת) יכולה לקרוא, לשאול ולהגיב. כשדיונים כאלה נעשים בין גברים בלבד (לעיתים כאלה שלא ראו אישה בשר ודם בימי חייהם...) ובמקומות שסגורים בפני נשים (כמו שזה נעשה בד"כ) הם עלולים להיגרר למיני פנטזיות ו/או שטויות המוצגות כעובדות רח"ל.]
נשלח ב-2/12/2010 16:20
מיימוני
דעת החזו"א שחיוב חורים וסדקים הוא בעצם דרך לגרום שני דברים א. להאריך את זמן הבדיקה כיון שדרך הרחם להוציא דם מעט מעט וע"י הארכת הבדיקה יש חלון הזדמנויות גדול למצוא את הדם ב. הבדיקה עצמה כשהיא בעומק ובחו"ס גורמת לדם הכנוס סמוך לפי המקור לצאת
כלומר לפירושו אין מטרת החו"ס בירור לגבי דם בחו"ס כיון שזה דם ישן, רק דיש כאן גדר שגורם בעקיפין לבירור טוב יותר של מציאות של וסת
