יצחק מאיר הלפגוט ועזי שוורץ = אשר בדברו

אני מסכים עם דבריו של איש_ילד_בה אכן זו לא יצירה תפילתית וגם כקונצרטנטית זה לא הטופ , ציפיתי למצוא ביצירה קו מסוים שעליו עומדת היצירה ,ומה שמצאתי זה גיבוב של יצירות אופרה וחזנות.
עם המקהלה ישנה בעיה די קבועה של סיומים גולשים ומשאירים סימני דרך בסוף קטעי מקהלה, לתשומת לב המנצח.
עזי שוורץ לא זמר אופרה ולא חזן עדיין. הוא צריך לבנות אופי וזה יגיע לו עם הנסיון במהלך השנים,
והלפגוט כמו תמיד מפיק את המירב מחומר הגלם שהוא מקבל.
כשהיצירה הזו בוצעה בבית הכנסת הגדול בירושלים בשבת הנוראית זה שיעמם ועייף וגרם לפיהוקים רבים, ככל הנראה העיבוד והתיזמור נתנו הרבה נופך ליצירה.

אני שמח לראות שיש אנשי מקצוע נוספים בפורום.
אשמח לקרוא את תגובותיך בהמשך!

_________________

חושבטוב, כתבתי ששוורץ אמר את המילים במצו-פיאנו ובעדינות, בבחינת ציון-עובדה; לא אמרתי שזה צריך להיות במצו-פורטה ובחוזקה. יש דרכים רבות להדגיש מילים הדורשות הדגשה. חזן טוב יוכל לעשות זאת אפילו בפיאניסימו. שוורץ לא הדגיש את המילים בשום צורה שיש בה ייחודיות. אתה צודק גם בדבריך, כי ״עפר״ לא בהכרח צריך להיות ׳נמוך׳. ההדגשה היא ברגש שנותנים למילים, לאו דוקא בעוצמה בה משמיעין אותן.

איש ילד בה
קודם כל יישר כח על דבריך, נדיר לקרוא פה תגובה עניינית מקצועית, גם אם היא בקורתית ולא לקקנית.
הערה אחת טענתך כי "ד' צבאות שמו" שאמורה להדגיש את גדלותו של הבורא ומכאן אתה מסיק כי הדרך לעשות זאת היא ע"י מצו פורטה בקול מלא וחזק. אני חולק עליך (אם יורשה לי) אכן תפקידו של החזן הוא גם לתת פרוש מוזקלי וקולי למילים, אך בהחלט ניתן ליצור דרמה ולהדגיש משפט או מילים מסויימות בצורות שונות, כולל מצו פיאנו, לפעמים דיי בהדגשת דיקציה נכונה ודרמטית כדי לתת ביטוי הולם ונכון למילים.
וכאן המקום להביע את דעתי, גם כשמתפללים "מרום אם עצמו פשעי קהליך" לא מחייב צעקה או שימוש בטון גבוה במיוחד, וכן "בתהומות טיבע" (וכל כיוצא בזה) לא מחייבת את הזן להפגין את יכולותיו וכישוריו בצליליו הנמוכים במנעד..
יש לי עוד הרבה מה לומר (או לכתוב בנושא) כולל נימוקים מלומדים. אך אעשה זאת בהמשך..(תשארו קצת במתח מה יש..)

לפרומער,
אם אינני טועה, לפני שנים הוציאו יובל קונצרט אחד או שניים, ומכרו לקהל הרחב.
יכול להיות שזה עוד היה בקלטות אודיו, לפני עידן הדיסקים. אח"כ הפסיקו.
אולי כדאי לקרוא מכאן לחבר הפורום, אביעלי, לחדש את הרעיון ולהוציא למכירה דיסקים של כל הקונצרטים.
אין לי ספק שיהיו מאות רבות של קונים.
אני למשל אעדיף להוציא 50 שקל על דיסק, ולשבת בקונצרט רגוע ונינוח,
במקום להיות עסוק בהקלטות ולהתעצבן מהרעשים שעושה הקהל מסביבי...
לעתים קרובות אני מקליט יותר פטפוטים ושיעולים מאשר מוסיקה וחזנות...
פעם היתה בדיחה. לאן הולכים אנשים שמשתעלים? לקונצרט...
ואני מוסיף. לאיזה קונצרט? של יובל. והיכן הם יושבים? ממש לידי...
בקיצור, זה יכול להיות רעיון נהדר!!!

מרדכי סובול חיבר לחן מעניין מאוד לפרק "אשר בדברו מעריב ערבים", והרושם הכללי שעושה היצירה הוא של עבודה מרשימה ויפה. כל זאת - אם מתעלמים מהעובדה שזה אמור להיות פרק-חזנות, המבוצע על-ידי חזנים. הנה ונעיף מבט מקרוב על פרטי-היצירה:     1. היצירה נפתחת ברוח-סערה ובמקצב עירני ביותר, וזהו סגנון שאינו מתאים לתפילת-מעריב - לא של חול, לא של שבת ולא של מועד. זוהי יצירה קונצרטאנטית, שכדי להתאים אותה לבית-הכנסת יש לעשות בה שינויים רבים במקצבים ובעיבוד. כמו-כן, השימוש בתוף-מרים ובתופי "ספלאש" או "טם טמים" כחלק מן התזמורת המלווה - לא ממש מתאים לרוח-החזנות.     2. בכמה מקומות נשמעת חוסר-אחידות בשירת המקהלה: בדקה 35 ובשתי-דקות 47 שניות הם לא שרים באחידות. בדקה 3:24 - על המילים "בחכמה פותח..." המקהלה נכנסת בהיסוס-רב. יש מקומת רבים נוספים בהם אין אחידות בין המקהלה והתזמורת. כל הנ"ל הוא תולדה של ניצוח בלתי-ברור. חבל מאוד, כי העיבוד המוסיקאלי מעניין מאוד.     3. הסולם שנבחר הוא סי-במול מאזור. סולם קשה לרוב הטנורים, אפילו לאלו שיש להם שליטה קולית-מצויינת. הבחירה בסולם זה היא מגמתית, ואפשר רק לנחש שסובול כתב את היצירה עבור הלפגוט ושכדוגמתו. (היא עשה את זה בעבר, לפני יותר מעשרים שנה, עם בן-ציון מילר) כבר בהתחלה, במילים "ומסדר את הכוכבים" הלפגוט שר רצף של סי-בסול/לה/סול - שהם חלק מחציו-העליון של מנעד-טנור נורמאלי. לשם מה זה נחוץ??? רק כדי לצור את הרושם שחזנות היא ענין של שירת-צלילים גבוהים??? אין זו אלא הטעיית-הבריות...  אכן, חזן אחר שירצה לבצע את הפרק תמיד יכול להתחיל 'יותר נמוך', אבל זה לא יהיה אותו דבר. זוהי יצירה שנכתבה לקול-מסויים, וזהו. הלכה למעשה - זהו לחן שלא יונחל לדורות רבים, אלא רק לקולות מסויימים. זה לכשל עצמו אולי לא כל-כך נורא, אבל הבעיה היא שיהיו הרבה 'מתחזנים' בעתיד אשר ינסו לשיר את הפרק מתוך ניסיון לחקות את הלפגוט, והתוצאה תהיה מגוכחת.     4. עם כל הכבוד לעזי שוורץ - פעם אחר פעם הוא מוכיח שכישרונו מתאים בעיקר לעולם-האופרה. קולו אכן מקסים, אך אין בו את ה'צבע' והרגש הנחוצים לחזנות. האופן בו הוא שר את היצירה בה אנו דנים - מוכיח את הדבר. למשל, במילים "ומחליף את הזמנים" ו"גולל אור מפני חושך" שוורץ שר ב'בל קאנטו' נהדר, אבל המילים הולכות לאיבוד. הוא גם חוזר על אותה טעות שעושים כל-כך הרבה 'חזנים' שלא למדו די: הוא שר את "ה' צבאות שמו" במצו-פיאנו ובעדינות, במקום להדגיש את גדולתו של הבורא, כפי שהיא אמורה לבוא לידי-ביטוי במילים "ה' צבאות שמו!!"     5. האזנות חוזרות, עוד אחת ועוד אחת... אינן מגלות את הנושא-המוסיקאלי של היצירה. למרות יופיה, אין בה קו-מוביל והיא בעצם אוסף של מנגינות שונות שמרדכי סובול פשוט הדביק יחד, כאשר רצ'יצאטיבים 'ותנועות-חזניות' משמשים כדבק בין החלקים השונים. בדקה השישית ו-28 שניות שומעים מוטיב מן הנוסח של שלש-רגלים, אבל במקום לפתח את זה - סובול בורח מן הנוסח. ממה נפשך: אם זהו לחן 'לכל ארוע' - מדוע לצטט מן הנוסח של החגים? ואם זהו לחן 'חגיגי' - מדוע לא להשתמש בנוסח המקובל, לפתח אותו ולבנות סביבו??? ולבסוף: אחרי יותר מתשע וחצי דקות של מוסיקה - האם לא היה ראוי לסיים את הפרק כולו בברכת "המעריב ערבים"? מדוע לסיים דוקא ב"צבאות שמו"? אם תאמרו - כדי לתת לכל חזן לסיים כרצונו, הרי שהניסיון מלמד שרוב החזנים אינם יודעים כיצד לסיים פרק מפואר בכוחות עצמם, ומטיב היה מרדכי סובול אילו "האכיל אותם בכפית" גם את הברכה...     אכן, יצירה מרשימה ומעניינת, שיש בה גם יופי, גם אופרה, גם רעיונות-מוסיקליים למכביר. אתגר לחזן-המבצע. יצירה שיש בה הרבה מאוד דברים אחרים, ומעט-מאוד חזנות של ממש.

לקולני,
התכוונת לשבת ההיסטורית או ההיסטרית?