סיפור אישי

וואוו באמת סיפור אישי מרגש ומעצים....
ממש מזכיר לי את אותה התחושה שעברה עלי לאחר שעברתי קורס אימון אישי שעורר אצלי את תחושת ההעצמה האישית וההתפתחות הרוחנית והנפשית.

יישר כח!

ריבוי כוונה בברכת המזון

בשכונתו של הרב שלי, כך היה נוהג לספר, היה יהודי מבוגר שבכל התנהלותו התנהג בצורה מאוד פשוטה, אולם כשהגיע לברכת המזון, הוא בירך כאחד החסידים אשר בארץ, בצורה שלא תאמה להנהגת חייו במהלך היום יום, אותו מנהל שלא כבש סקרנותו, ניגש אליו ושאלו. מהו סוד ההנהגה שלך שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך לאדם אחר.
סיפר לו אותו יהודי:
"הייתי ילד כבן שתיים עשרה בחיידר בפולניה, יום אחד בא לחזק אותנו הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין מייסד הדף היומי, וכך הוא אמר לנו: "ילדים יקרים, האם אתם יודעים איזה אות לא מופיעה בברכת המזון?"
וכאן הוא הקריא מה שכתוב ב"באר היטב" (או"ח הלכות ברכת המזון סימן קפ"ה אות א')
וז"ל: "מצאתי למה אין אות פ"א סופית (ף) בברכת המזון!
 
לפי שכל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אף ולא שצף, ולא קצף, ומזונותיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל ימיו. (מובא ג"כ בהקדמה לברכת המזון בסידור וילנא, גם בשם התשב"ץ ישן סימן שס"ו)
אמר לנו המהר"ם שפירא זצ"ל שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה. ותראו מה אתם מרוויחים, צ'ק חתום מה"באר היטב" - לא צרות. ועוד - פרנסה ברווח לכל החיים.
עברו שנים ויום אחד מצאתי את עצמי בשערי אושוויץ, במסדר הידוע לצד ימין ושמאל... מול הצורר הנאצי ימ"ש, לפתע נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא בחיידר, ואמרתי לעצמי, זהו הגיע הזמן של פירעון הצ'ק. וכך מצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם: "רבונו של עולם יש לי הבטחה מה"תשב"ץ" ומה"באר היטב" שמי שמברך ברכת המזון בכוונה לא יהא לו צרות ופה בשערי אושוויץ אני מתחנן לפניך ריבונו של עולם תציל אותי מכל צרה וצוקה, ותוך כדי תפילה מראים לי עם האצבע לצד ימין.

לאחר מכן הכריזו שכל אחד צריך לומר בפני הקצין באיזה תחום הוא מבין כדי לשבץ אותו בעבודה, ואני שהייתי בחור ישיבה בלא ידע באיזה מקצוע לא ידעתי מה לומר, וכך בעמדי בתור נשאתי תפילה נרגשת לבורא העולם " ריבונו של עולם יש לי הבטחה על הפרנסה, ואני צריך לאכול כאן באושוויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להגיד לקצין , ותוך כדי תפילה זה שעמד בתור מאחרי פונה אליי ואומר לי: תגיד לקצין שאתה טבח ואני עוזר שלך, וכך מצאתי את עצמי כטבח במטבח של אושוויץ, בשעה שהאחרים נמקו ברעב אני הייתי במטבח של אושוויץ עם כל האוכל. וכך הוא מספר לאותו מנהל ראיתי בחוש איך שההבטחות של התשב"ץ והבאר היטב התקיימו גם בתוך התופת של אושוויץ הנאצית...

נו, אז שלא אברך ברכת המזון עם כל הכוח והכוונה?!

סיפור מקסים. אכן, ה' פועל בדרכים נסתרות.
 
רב חדש ואשתו נשלחו למשרתם הראשונה לשרת בקהילה, ולפתוח מחדש בית כנסת בפרברי ברוקלין.
הם הגיעו לשם בתחילת פברואר, כשהם נרגשים מן ההזדמנות שנפלה בחלקם.
כאשר ראו לראשונה את בית הכנסת, הוא היה מוזנח ונזקק לעבודת שיפוץ רבה. הם הציבו להם למטרה לסיים את כל העבודות, כך שיוכלו להיכנס ולקיים בו את התפילה הראשונה בליל פורים. הם עמלו קשה בתיקון הספסלים הישנים, בסיוד הקירות, בצביעה וכד', ובעוד מועד, ביום ח' באדר (17 בפברואר) הם עמדו לסיים. ב-19 בפברואר פקדה את האזור סערת שלגים איומה, שנמשכה יומיים. ב-21 בפברואר הלך הרב לבית הכנסת, וליבו נפל בקרבו כשראה שהגג דלף וגרם לנפילת הטיח משטח גדול של הקיר המזרחי בדיוק מאחורי הבמה. הוא ניקה את הלכלוך מן הרצפה, ולא נותר לו אלא להחליט לדחות את תפילת הפתיחה שתכנן לליל פורים, וללכת הביתה.
בדרכו הביתה, הוא הבחין בבאזר לצרכי צדקה שהתקיים בבית עסק מקומי, ונכנס לשם. אחד הפריטים שעמדו למכירה הייתה מפת שולחן יפהפייה בצבע שנהב, רקומה בעבודה יוצאת מן הכלל ובצבעים נאים, כשמגן דוד רקום במרכזה. היא הייתה בדיוק בגודל הנדרש לכיסוי החור בקיר הקדמי של בית הכנסת. הוא קנה אותה ופנה לחזור לבית הכנסת. בינתיים החל לרדת שלג. הוא הבחין באישה מבוגרת שרצה מן הכיוון הנגדי כשהיא מנסה להגיע לאוטובוס שעמד בתחנה, אך לא הספיקה. הרב הזמין אותה להמתין בתוך בית הכנסת המחומם לאוטובוס הבא שאמור היה להגיע 45 דקות מאוחר יותר. היא ישבה על הספסל מבלי לשים לב למעשיו של הרב, אשר בינתיים הביא סולם וציוד כדי לתלות את המפה ולכסות את הקיר. הרב התקשה להאמין כמה יפה הקיר נראה עתה, כשהמפה כיסתה את כל השטח הבעייתי.
 
עתה הבחין הרב באשה שהיא יורדת במעבר המרכזי בין הספסלים. פניה היו חיוורים. והיא שאלה "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת ?". כשהרב הסביר לה, בקשה ממנו האישה לבדוק בפינה הימנית התחתונה של המפה, אם רקומות שם האותיות  EBG. ואכן כך היה. אילו היו אותיות ראשי התיבות של שמה של האישה, והיא עשתה את המפה, 35 שנים קודם לכן, בפולין. האישה התקשתה להאמין כשהרב סיפר לה כיצד השיג את ה"מפה" אך לפני זמן קצר.
האישה הסבירה שלפני המלחמה היא ובעלה היו אנשים אמידים בפולין. כאשר הגיעו הנאצים, היא אולצה לעזוב. בעלה היה אמור לבוא אחריה כעבור שבוע. הוא נתפס, נשלח למחנה ומאז היא לא ראתה עוד את בעלה או את ביתה. הרב רצה לתת לה את המפה, אבל היא שכנעה אותו להשאיר אותה למען בית הכנסת.
הרב עמד על כך שהוא יסיע אותה הביתה – הדבר המינימאלי שהוא יכול היה לעשות. היא גרה בצידו האחר של 'סטאטן-אילנד' ורק הגיעה לברוקלין למשך היום כדי לעסוק בעבודות ניקיון.
 
בליל פורים הייתה להם תפילה מקסימה. בית הכנסת היה כמעט מלא. התפילה הייתה נהדרת. בסיום התפילה, ברכו הרב ואשתו את כולם ליד דלת היציאה, ורבים אמרו שיש בכוונתם לבוא שוב.
אדם זקן אחד, שאותו הכיר הרב מן הסביבה, המשיך לשבת על אחד הספסלים, ולהביט, והרב לא הבין מדוע הוא אינו עוזב. האיש שאל אותו היכן השיג את המפה שתלויה על קיר המזרח, מפני שהיא זהה לזו שאשתו עשתה שנים קודם לכן כשהם גרו בפולין לפני המלחמה, וכיצד זה ייתכן שתהיינה שתי מפות כל כך דומות?! . הוא סיפר לרב כיצד הנאצים הגיעו, כיצד הוא אילץ את אשתו לברוח למען בטחונה וכי הוא היה אמור לבוא אחריה, אבל נעצר והושם במחנה. הוא לא ראה את אשתו או את ביתו מאז, זה 35 שנה.
 
הרב שאל אותו אם הוא מוכן להצטרף אליו לסיור קצר. הם נסעו ל'סטאטן-אילנד', לבית שאליו הביא הרב את האישה שלושה ימים לפני כן. הוא עזר לו לטפס במעלה המדרגות אל דירתה של האישה, הקיש בדלת וראה איחוד משפחה של ליל פורים, גדול מכל דבר שיכול היה לדמיין.
 
 
סיפור אמיתי. ה' אכן עושה את מלאכתו בדרכים נסתרות.
 
קח לעצמך 60 שניות ואמור תפילה קצרה:
"אנא ה', ברך נא את כל משפחתי וחברי בכל מה שידוע לפניך שהם זקוקים לו. יהי רצון מלפניך שחייהם יהיו מלאים בשלום, בהצלחה ובכוח בדרכם לדרוש את קרבתך. ועזור לכולנו לשוב אליך בלב שלם בקרוב אמן."
 
עתה, שלח לאנשים נוספים., ובתוך שעה תביא ש יתפללו למענך, ושמספר רב של אנשים יתפללו למען אחרים. וכולנו נתברך נחזה בפעולתו של ה' בחיינו.
 
תורגם מאנגלית.

_________________

את אדון שלמה לוי ז"ל הכרתי עוד כשהייתי ילד. הוא היה קונה לחם למשפחה הגדולה
שלו במאפייה של אבא שלי בנחלת שבעה ותמיד כשהיה רואה אותי היה מוציא סוכריית
במבליק מהכיס ונותן לי.



אדון לוי, יצרן קלסרים משרדיים, עבד לפרנסתו מבוקר ועד ערב. כולם התפעלו
מחריצותו ועוד יותר ממסירותו הבלתי רגילה לשבעת צאצאיו, כולם בנים. בשבתות
ראינו אותו פוסע לבית הכנסת כשהוא מוקף בילדיו וחיוך של קורת רוח על פניו.
בחלוף השנים, בן הזקונים שלו התגייס איתי ביחד לצבא ואדון לוי, שהתאלמן
בינתיים, ליווה אותו ללשכת הגיוס. גם שם קיבלתי ממנו סוכריית במבליק.

עם הזמן הוא התפוגג מזכרוני. לפני כמה שנים הבחנתי בו מתנהל לאטו עם מקל ליד
בית הכנסת ישורון. אדון לוי לא זיהה אותי, אבל כשהזכרתי לו מי אני, אורו עיניו.
"אבא שלך היה איש יקר", העיר. כששאלתי על שבעת ילדיו, פניו נפלו. במרירות של
אדם שאיבד את כל עולמו, הוא תיאר איך עבר מנחלת שבעה לשכונת בית וגן, איך סייע
לבניו בלימודיהם באוניברסיטה ואיך הוציא את כל כספו על הדירות שקנו בעת
שהתחתנו.

"אז יש לך הרבה נחת", קטעתי אותו.

"איזה נחת", הוא המשיך, "היום הילדים שלי מהנדסים, רואי חשבון ודוקטורים, אבל
מי רואה אותם. אני יושב לבד בבית כמו כלב ואני כל כך אוהב אנשים. פעם הייתי
מתקשר אליהם לפני כניסת השבת ואחד היה אומר שהוא בצפון, השני בדרום, השלישי
אשתו חולה והרביעי צועק שאני נשמע מקוטע וטורק לי. ככה גם כל השאר".

הסיפור שלו נגע ללבי. "בוא איתי ותראה איך שהכל מסתדר", אמרתי לו. לקחתי אותו
לחנות העתיקות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים, שמוכר פלקטים ישנים,
גלויות היסטוריות, כתבי יד וגם קושאנים טורקיים ומנדטוריים. קניתי לו שבעה
קושאנים שזמנם עבר והסברתי: "תן לבנים שלך להבין שיש לך בעלות על אדמות ששוות
הרבה כסף. אתה בן אדם פיקח, תדע כבר איך לגלגל את זה". אדון לוי קלט אותי מיד
וחייך. כשנפרדנו, הושיט לי סוכריית במבליק.

כשחזר לביתו, הוא הניח את הקושאנים על השולחן במטבח. כעבור שבועיים בן הזקונים
הגיע לכמה דקות כדי לבדוק אם הוא עוד חי ואז הבחין במסמכים. כששאל את אביו מה
זה, אדון לוי הניח מיד את ידו על הקושאנים, הטמין אותם בכיס הז'קט ואמר ביובש:
"אלה קושאנים של אדמות".

הבן ניסה ללחוץ על אביו שיסביר את עצמו ואדון לוי אמר שהוא ממהר לכספת שלו
בבנק. באופן מפתיע הבן התנדב להסיע אותו. הוא ירד עם אביו לחדר הכספות וראה
אותו מטמין שם את הקושאנים. אחר כך החזיר אותו במכונית הביתה.

מאז אותו יום החיים של אדון לוי השתנו. פתאום כל הבנים מבקרים אותו עם הכלות
והנכדים, לוקחים אותו למסעדות ורבים על הזכות לארח אותו בליל הסדר. מדי פעם הם
מתעניינים איפה נמצאות הקרקעות שבבעלותו, אבל הוא תמיד עונה: "כשלא אהיה, כל
אחד יקבל את המגיע לו".

כשאדון לוי נפטר והבנים קמו מהשבעה, הם פתחו את הכספת ומצאו בה שבעה קושאנים
שלכל אחד מהם מוצמדים סוכריית במבליק ומכתב: "מאוד שימחתם את לבי באחרית ימי.
לכו עם הניירות לחנות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים ותקבלו את המגיע
לכם".



סיפור ישן, ומעניין שחיים ולדר באחד מספריו מביא את זה בשינוי פרטים...

אויי!! מי אמר שהיא מסכימה שיפרסמו?!
אני גם כתבתי סיפור אישי אוי למי שיפרסם את זה!