סיפור אמיתי, שסיפר לי ידידי חיים כ.
מקומות של ילדות, מקומות מיוחדים הם. נזכר אני בעיר ילדותי, והרי כל חושי נזכרים בה.
צלילים של ספרדית מתגלגלת מתערבים בערבית המוגרבית. קולות של ילדים שבשוק, שמכריזים על סחורה הנמכרת מיד ליד. ויותר רחוק מהם, קולות של נמל, צופר של אוניה המבקשת נתיב או קריאות החיילים שאינם זזים מהרציפים, שעדיין היו חוששים מהמלחמה, אפילו ששלום היה.
מראות שאין כמותן אלא בעירי. בתים מסוידים לבן בוהק, שאין אדם יכול לתת בהם את עינו בשעת צהרים מפני הסנוורים, ובמקום אחר בתים צבועים כעין אבני המשחק, כחול ואדום וירוק ותכלת וכרתי וססגונא. וסוחרים ממדבר סהרה שלבושם לבן ועורם שחור, ובדוים מלוב שעורם לבן ועוטים מעיל שחור של צמר גמלים. וחול צהוב ושמים מאירים וים כחול, ואין דבר יותר עמוק מהצבע הכחול של הים שבעירי.
ריחות שאיני יכול לשכוח, שמאז שעזבתי את עירי בקטנותי לא הרחתי כמותן, אלא בשעה שהעזתי ונכנסתי למטבח של סבתי, שהיה שם מעין בבואה לריחה של עירי. ריח התבשילים, שכל בית ובית היה מיוחד בריח משלו, וביום השישי היו ריחות תבשילי השבת בשכונת היהודים יוצאים לרחוב, ומתערבים זה בזה, ומרחוב לרחוב, עד שהיתה העיר מריחה כריח שדה אשר ברכו אלקים. וריח החמוצים שנעשו ביד אומן ולא היה אדם רשאי לפותחן אלא בשעה שהיתה מסוגלת, לא לפניה ולא לאחריה.
ואין צריך לומר טעמים שמיוחדת בהם עירי, שאין מאכלים ערבים לחיך וטובים לאצטומכא ובריאים לגוף כמאכלי עירי.
ספרדית היינו מדברים. לא כאותם יהודים שהיו באים מהדרום, מקזבלנקה וממקנש, ששפתם ערבית, ואת הספרדית למדו כאן. אנחנו, ספרדית שבפינו מאבותינו למדנו. אמי בשעה שהיתה משכיבה אותי לישון, בספרדית היתה שרה לי. אבי בשעה שהיה מתדיין עם שאר יהודים נכבדים בבית הכנסת לאחר ערבית, בספרדית היה דן עמם. זקנים, בלשון חכתיה היו מדברים. לשון ספרדית שיהודים שבמרוקו מדברים אותה, והם בלבד. צעירים, בלשון ספרדית היו מדברים, והם רהוטים בלשונם יותר מבני ספרד. שבני ספרד שבאים למרוקו, קצינים שבצבא היו, וחיילים, וסוחרים, ולשונם גסה. יהודים אנשי ספר הם, ומשכילים, ולשונם לשון אצילים ושועים. לשון שבפינו, לשון ספרד. מילים שבפינו, מהם לשון ערבי ומהם לשון עברי. שעם שהיינו מדברים לשון ספרדית, היו מלים עבריות וערביות מוצאות אף הן מקום בפינו.
מובדלים היינו מהנוכרים. גויי הארץ הברברים בשכונה שלהם, ערביים בשכונה שלהם, וספרדים בשכונה שלהם. הראשונים היינו קורין אותם מורוס, לפי שהיו שחורים. הספרדים היינו קורין אותם סכינים, היינו שכנים שבעברית.
גם בלבוש היינו מובדלים מהנוכרים, שאין דומה לבוש ערביים ללבוש ברברים ולבוש ספרדים ללבוש יהודים. לא היו הדורים בלבושם יותר מהאדונים הספרדים, שהיו באים אצלנו מספרד לטייל ולסחור ולראות את הארץ. היו תושבי עירי רואים אותם, מייד היו באים אצל החייט ומבקשים שיעשה להם מלבוש כמותם.
סניורה אלמנה אחת היתה בשכונתנו, שהיתה גרה בדיוטא עליונה ובלקון שלה רחב ומשקיף. דומה שלא היה יודע אדם מתי מת בעלה, ששנים הרבה היתה יושבת בבלקון, בגדיה שחורים ואין לה דבר עם הבריות. שמעתי שהיו מכנים אותה נגרו ויודו, אלא שהייתי קטן ולא דעתי מהי ויודו, והייתי קורא אותה נגרו סכינה, שכנה שחורה.
מאמינים היו בני עירי. בית הכנסת לא היה עומד ריק, לא בשעת התפילות ולא בשעות אחרות. וצדקנים היו, ונתנו בעין יפה לקופת הצדקה ולהכנסת כלה ולתלמוד תורה. ולמדנים היו, בהם יושבים בישיבה, בהם שומעים שיעור משניות, בהם אומרים זוהר ותיקונים. ושם שמים שגור על פיהם, שכל דבר היו אומרים בעזרת השם, בעזרת השם, קון לה איודה דה דיוס. ואם היתה עוולה נעשית אצלנו היו אומרים, אלוקים רואה הכל.
לכבוד יום שהייתי בן ארבע, לקח אותי אבי איתו לעסקיו כאילו הייתי גדול ומבין. ערבו של יום ירד, נתן לי ידו ולקחני עמו לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית. לא הייתי רגיל ללכת עמו לבית הכנסת. אמרתי לו לאבא, מה הוא שאנחנו הולכים לבית הכנסת. אמר לי זה בית האלוקים, בלשון ספרדית אמר לי, קסה דה דיוס. אמרתי לו לאבא, כל דבר שאתה אומר אתה אומר לי בעזרת השם, קון לה איודה דה דיוס, עכשיו נלך לבית שלו, של דיוס זה? אמר לי, לא, אין האלוקים נמצא שם. אמרתי לו אבא, היכן הוא אלוקים שרואה הכל וכל דבר הוא עוזר. הצביע אבא לשמים ואמר, שם הוא האלוקים.
נשאתי עיני וראיתי השכנה השחורה יושבת ומביטה בי. אמרתי, עכשיו אני יודע.
קישורים לסיפורים קודמים שלי ניתן למצוא במפתחות הפורום כאן:
