צום העשרה בטבת, הוא אחד מארבעה ימים בשנה, המציינים לנו תקופות חשוכות בהיסטוריה היהודית. שלושת הימים האחרים הנם: תשעה באב (יום חורבנם של בית ראשון ובית שני), י"ז בתמוז (היום בו פרצו טיטוס ולגיונות הרומאים את חומות ירושלים, בשנת 70 לספירה), וג' בתשרי (יום המציין את הירצחו של גדליה בן אחיקם, המושל היהודי ביהודה, מטעם בבל).

עשרה בטבת, מציין את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר, מלך בבל על ירושלים ואת תחילתו של הקרב, שבסופו נחרבו ירושלים ובית המקדש ועם ישראל הוגלה לבבל למשך 70 שנה. אנו מוצאים תיעוד לעשרה בטבת, כבר בדבריו של הנביא יחזקאל, שהוגלה לבבל, כחלק מקבוצת הגולים הראשונה שנשלחה לשם בידי נבוכדנצר, 11 שנים לפני חורבן בית המקדש עצמו.

בשל חומרתו של צום זה, נוהגים לקיימו גם כאשר הוא חל בערב שבת (יום שישי), לעומת שאר ימי הצום, שמועדיהם עשויים להשתנות בהתאם לשבת.

"תרגום השבעים"

מלבד האירועים שהזכרנו, התרחשו אירועים קשים נוספים בסמוך ליום זה. בשמונה בטבת, כינס המלך המצרי פתולמיי, 70 חכמים יהודים ואילץ אותם בעל כרחם, לתרגם את התנ"ך לשפה היוונית. על אף שהתלמוד מספר לנו על נס שאירע במהלכו של התרגום - כל שבעים החכמים, שישבו בתאים נפרדים, תרגמו את התנ"ך בצורה זהה לחלוטין - ראו החכמים, בני התקופה, את התרגום באור שלילי ביותר. התלמוד מציין כי כאשר יצא תרגום זה לאור, "כיסתה חשיכה את העולם".

תרגום התנ"ך ליוונית, יצר מעין "הכשר" לשפה זו והשפיע רבות על החברה היהודית.

תרגומו של התנ"ך ליוונית, סייע ליהודים "ההלניסטים" לקדם את תוכניתם, לקרב את תרבות יוון לחיי היהודים ולנסות לשלב את ערכי יוון ואת אורח החיים היווני ביהדות. תרגום התנ"ך ליוונית, יצר מעין "הכשר" לשפה זו והשפיע רבות על החברה היהודית, כשהוא תורם להתבוללות ולהתקרבות "חלקה" ומהירה יותר לתרבות היוונית.

פטירתו של עזרא הסופר

בתשעה בטבת נפטר עזרא הסופר. חכם זה, היה ענק שבענקים, כשהתלמוד אף משווה אותו למשה רבנו! "אילולא ניתנה התורה למשה, היא היתה מועברת לבני ישראל דרך עזרא". תחת שרביטו והשראתו של עזרא הסופר, הונהגה "שיבת ציון" מגלות בבל ובסיועו של נחמיה - נבנה הבית השני, אם כי בגרסה צנועה יותר מזו של מקדש שלמה המפואר.

עזרא היה זה שחידש את בריתו של משה רבנו, בין ישראל לאלוקים והוא זה שעצר את תופעת נשואי התערובת שפשתה בקרב העולים לירושלים.

עזרא היה זה שחידש את בריתו של משה רבנו, בין ישראל לאלוקים והוא זה שעצר את תופעת נשואי התערובת, שפשתה בקרב העולים לירושלים. הוא חיזק את שמירת השבת מבית ומחוץ ובנה מערך לימודי, הסברתי ואינטלקטואלי להעמקת הידע ולפיתוח התורה שבעל פה, שניתנה למשה בסיני.

עזרא הסופר, שהיה אדם ללא רבב, רחום וחנון, בעל מעוף, ידע רב וכריזמה סוחפת, הוא השליח, שבזכותו שרדו היהדות והעם היהודי עד היום. משום כך, אין כל פלא, שאנו מציינים את יום פטירתו כיום אבל. מכיוון שאין הגיון בקיום שלושה ימי צום רצופים, אוחדו מועדי השמונה והתשעה בטבת, ליום צום אחד - העשרה בטבת.

איחוד מועדי אבלות

חכמי ישראל, שלא היו מעונינים למלא את לוח השנה בימי אבל, דגלו בצירוף ימי זיכרון וימי צום זה לזה. לכן מציין תשעה באב גם את יום הזיכרון לחורבן קהילות שו"ם (שפיירא, וורמייזא ומגנצא שבגרמניה, היום שפייר, וורמס ומיינץ) במסע הצלב של 1096, על אף שקהילות אלה נחרבו בחודש אחר.

מדיניות זו, של איחוד ימי זיכרון, הייתה מקובלת בעולם היהודי עד לשואה, שהשתוותה בגודלה, לכל מה שקדם לה בהיסטוריה היהודית בגולה. על אף כל זאת, גם לשואה הוקצה יום הזיכרון דווקא לעשרה בטבת, מתוך התחשבות בחלקים גדולים באוכלוסייה הישראלית.

מי ייתן ובעתיד נוסיף רק ימי שמחה ללוח השנה שלנו.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. הרבנות קבעה גם את העשרה בטבת, כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע.

המצור החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל).

במהלך המאה הראשונה לפנה"ס, נכבשה ירושלים פעמיים ביום זה; פעם בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, ופעם בידי הורדוס, בשנת 36 לפנה"ס.

בתנ"ך

י' בטבת (החודש העשירי, על פי הספירה מניסן) מוזכר כבר בתנ"ך כיום תחילת המצור על ירושלים:

"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב כה, א; בירמיהו נב, ד)

הנביא יחזקאל ששהה בבבל באותה תקופה, יחד עם גלות יכניה, התנבא ביום בו החל המצור:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב (כְּתָב) לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:" (יחזקאל כד, א-ב)

הנביא ממשיל את ירושלים לסיר הנמצא על האש, ותושבי העיר נמשלים לנתחי בשר שיתבשלו בתוך הסיר. הנמשל הוא חרונו של הקב"ה על ירושלים, שמשתמש במלך בבל כדי להיפרע מאנשי העיר על חטאיהם.

הנביא זכריה מזכיר בנבואתו את צום העשירי (ח, יט) אשר יהפך עם שאר הצומות על חורבן ירושלים לששון ושמחה.

על פי דעתו של רבי עקיבא (שנפסקה להלכה ונהוגה כיום), צום העשירי הוא עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר על ירושלים. (מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב)

דעתו של רבי שמעון היא שצום העשירי מכוון לחמישה בטבת (טבת הוא החודש העשירי למניין החודשים מניסן), היום שבו הגיעה השמועה על חורבן ירושלים לגולים בבבל. וכך כתוב בספר יחזקאל "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ; בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר, הֻכְּתָה הָעִיר. (כא-כב). ועל כך אומר רבי שמעון: ועשו יום שמועה כיום שריפה.

ח' וט' בטבת

עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית - תרגום השבעים ובט' בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה (אורח חיים תק"פ). לדעת המפרש למגילת תענית (דפוס וילנא): בט' טבת נולד "אותו האיש". ומובא בהגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום זה".

במסכת סופרים כתוב: "מעשה בחמישה (אין כאן טעות) זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ביוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

וכך כתוב ב"מסכת מגילה" :

	דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו אלהים ברא בראשית (בראשית א) אעשה אדם בצלם ובדמות (בראשית ב) ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי (בראשית ה) זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם (בראשית יא) הבה ארדה ואבלה שם שפתם (בראשית יח) ותצחק שרה בקרוביה (בראשית מט) כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס (שמות ד) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה (שמות כד) וישלח את זאטוטי בני ישראל (שמות כד) ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו. לא חמור אחד מהם נשאתי. (במדבר ט"ז) אשר חלק ה' עמו אלהיך אתם להאיר לכל העמים. (דברים ט') וכתבו, ביו החיות הטמאות "את צעירת הרגלים" ולא "את הארנבת" ( ויקרא י"א) שהיה שמה של אשתו של תלמי.
– דף ט' עמ' א

ובגמרא מבואר מדוע נעשה כל שינוי ושינוי.

הרב החיד"א ב"כיסא רחמים" מביא הסבר לשני האירועים. מדובר בשני מעשים שהיו בימי תלמי. "ואפשר דהחמישה זקנים לא עלתה בידם לכותבה כהוגן, והם אמרו לו שלא יכלו לתרגמה כהוגן ומזה אחר כך נתעורר להביא אסיפת זקנים והניח כל אחד בפני עצמו לעמוד על אמיתה של תורה.

הלכות הצום

כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, הצומות האחרים על תקופת החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים.

צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ הוא קצר יחסית.

על פי האבודרהם (שמתבסס על תשובות הגאונים), אם עשרה בטבת חל בשבת הוא דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקורו הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה". על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת, ולכן דינו של האבודרהם אינו נוהג למעשה. עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אסור להיכנס לתוך השבת בצום. עשרה בטבת חל בשנים חסרות יום לפני היום בו חל ראש השנה, בשנים כסדרן ביום בו חל ראש השנה, ובשנים שלמות ביום שאחרי ראש השנה. על כן, עשרה בטבת חל ביום שישי בשנים מסוג השג, השא, זחא וזחג, המהווים יחד קצת מעל 19% מהשנים.

בניגוד לצומות של יחיד, צום עשרה בטבת דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו) (ריטב"א סוף מסכת תענית).

דיני תענית עשרה בטבת הם כמו שאר הצומות הקלים על ירושלים: צום גדליה ושבעה עשר בתמוז. בתפילת שחרית של עשרה בטבת אומרים סליחות (האשכנזים מוסיפים גם "אבינו מלכנו"), וקוראים בתורה (בפרשת כי תשא) "ויחל משה". במנחה קוראים בתורה ולמנהג האשכנזים קוראים הפטרת דרשו. הספרדים אינם קוראים הפטרה, למעט חלק קטן מיהודי צפון אפריקה (ליתר פירוט ראו בערך תפילת מנחה).

חולים, נשים בהריון ונשים מניקות אינם צריכים לצום.

יום הקדיש הכללי

יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים, להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים.

ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:

יש גם שו"תים בנושא:

קישורים חיצוניים

• עשרה בטבת באתר כיפה
• בין יום הקדיש הכללי לעשרה בטבת, באתר "ישיבת נהר דעה"
• הלכות עשרה בטבת, באתר "הגיגים"
• מאמרים על "עשרה בטבת" וחורבן בית המקדש, באתר "אש התורה"
• תעניות ציבור,באתר "חג שמח"
• עשרה בטבת, באתר אמי"ת
• שיעורים ושאלות לעשרה בטבת, באתר Yeshiva.org.il
• הערך צום עשרה בטבת, באתר "ויקישיבה"
• יום הקדיש הכללי, שעורים (וידאו), מתוך אתר מכון מאיר.