בגיל 74 הלך לעולמו אחד מתלמידי החכמים אשר בינינו. מן הראוי היה להקדיש לדמותו כמה מילים.
יש להתחיל במשפחתו. אביו עלה לארץ לפני השואה והיה לאחד מראשי ישיבת "קול תורה". אברהם היה ילד כשרוני ביותר ולפי מה שמספרים עליו, בעל מידות טובות ויראת שמים.
הוא למד בפוניבז', ולפי השמועה כבר אז לקה בבעיות רפואיות שעתידות היה לייסר אותו וליטול ממנו את רוב כוחותיו.
בעולם התורה, שבו יש גאונים הרבה, כשרוניים, למדנים, מתמידים, יראי שמים בהתנהגותם ובפנימיותם, בעלי מידות, עדיין היה ר' אברהם יוצא דופן. לפי המסופר, היה מתמיד עצום וכשרונותיו איפשרו לו להשיג יותר מאחרים, גם בין מוכשרים וגאונים "רגילים".
כמה מילים על כשרון וידיעה: יש שני סוגים מרכזיים של למדנות. יש למדנות שמבוססת על בקיאות עצומה. כל מושג מעורר השוואה למקומות רבים אחרים שדנים בו. והכל לפי ידיעותיו של הלמדן. יש שיביא מן המפרשים הקבועים, רש"י ותוס'. יש שיביא מראשונים, מן השו"ע והפוסקים. יש שיגלה בקיאות גם במסכתות שנלמדות פחות, או, וזה נדיר עוד יותר, בסדרים מרוחקים, כמו קדשים, זרעים וטהרות. יש שאפילו יהיה בקיא במדרשי הלכה.
יש שנחן בכושר אנליטי. הוא לא יקיים בעצמו "ממרחק תביא לחמה" (פסוק שנדרש בגמרא על הבקיא שיכול לבאר ולהקיש, להקשות ולתרץ, בהסתמך על הידע הרב שלו בברייתות ובמקורות). אבל הוא יהיה מסוגל להסיק הרבה מאד מתוך הלשון המועטה של הסוגיה שלפניו.
ויש שזכו לשני שולחנות. וכזה היה הרב אברהם.
לתלמיד חכם כזה, כל המקורות זמינים לפניו לדון בהם, לנתח אותם, להשוות אותם. יש סברות מוכנות לפניו שכבר ראה והקיף. ויש סברות שעולות אצלו מעומק לימודו, מכשרון הניתוח וההשוואה שלו.
ככל שאדם למדן גדול יותר, כך קשה לו יותר למצוא חברותות. הוא יתקשה למצוא חברותות שיוכלו להשתתף איתו בעומקים שאליהם הוא חודר ובגבהים שאליהם הוא מעפיל. איני יודע מה עשה אברהם בצעירותו, בישיבה (והרי בפוניבז' היו וישנם הרבה גאונים), אבל המידות שלו בוודאי הועילו לו.
ענו ואינו מחזיק טובה לעצמו. אינו כופה את דעתו. אבל, לפי השמועה, גם מי שמסוגל להיות קנאי ותקיף לפי ההלכה. בפרק זה בתולדותיו ובאישיותו איני יודע אפילו את המעט שנדרש כדי לכתוב את השורות הקודמות.
עם נתונים אלו אין זה מפליא שעמד בראש מוסדות, שנקבצו אליו תלמידים, שתלמידיו היו והפכו לתלמידי חכמים ונושאי תפקידים בעולם הישיבות. אבל גם המוכשרים שבהם, ודווקא המוכשרים שבהם, מצאו בו תלמיד חכם שככל שיתעלו, עדיין הוא יודע יותר מהם, וממנו יש תמיד מה לקבל. וכמובן, כל אחד מקבל לפי יכולתו שלו.
ואז, באמצע חייו, הוכה מכה קשה עם בעיות רפואיות שפגעו לא רק בבריאותו ותיפקודו והקשו עליו ועל משפחתו וסביבתו את חייו, אלא גם סיכנו את חייו ונטלו ממנו את אור כשרונותיו העצומים.
והוא המשיך ללמוד. המשיך, ככל שהתאפשר לו בשנים הבאות, ללמד. אבל לאט לאט נסתגר בפינה משלו שממנה לא יכול היה לצאת. הלוחות הפכו לשברי לוחות.
בשנים האלו – ומדובר בשנים – לא נטש את בית המדרש, שהיה לו נחמתו בעניו. עדיין היתה שיחתו רק בדברי תורה.
והיה מצדיק עליו את הדין. והיה אומר שכנגד מה שאיבד ביכולת הלימוד, קיבל ביראת שמים, בבטחון בה', באהבת ה'.
מתוך הסיפורים שסופרו עליו, מתוך השבחים שנחלקו לו, יש לצטט משפט אחד ששמעתי. אמר עליו הרב דב לנדא, מגאוני הדור, בערך בלשון זו: "קרוב לומר שכמעט לא הניח תלמיד חכם שכמוהו".
וזה מדוייק מאד.
בוודאי שאין מקום לראות בו תלמיד חכם שקרוב לפילוסופיה. (אם היה כזה, לא ידוע לי על כך). גדלותו אשר בשלה ראוי לדעתי לפתוח לזכרו אשכול היא זו שאפשר ללמוד ממנה. מהי גדלות בלימוד, מהי התמדה, מה הם כשרונות ואיך משתמשים בהם. והשיעור ביראת שמים. לקבל ייסורים, לקבלם באהבה, לעשות בהם שימוש כדי להתעלות.
ברוך זכרו, וברוך מי שילמד מדרכו.
***
נכתב ונערך על ידי אחד מחברינו בסיוע מ'. לפי מה שנמסר, כדאי מאד להזכיר כאן מתורותיו ומעשים שהיו בו.