מחשבים

טיפים על הדרך

מכבי

מאורסים

חוק וסדר

בית

פורומים

נבואות ואקטואליה באחרית הימים

אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער


שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד

1 2 3 ... 21 22 23

סך הכל 23 דפים.

הצג תגובות לאשכול מהתחלה לסוף

נשלח ב-27/12/2010 11:42

אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער

(שמות תשעא) המחריבים בע''מ

נסים ישעיהו

<*>ישנה מחלקה נוספת, רביעית; זו המחלקה של מתנגדי הגאולה, אלה שנדמה להם כי מהגלות הם מפיקים תועלת רבה יותר מזו שיכולים לקבל מהגאולה. המחלקה הזאת קטנה מאד מספרית, אבל פעילה ביותר ומזיקה מאד.

סיימנו את קריאת ספר בראשית בסיפור של ירידת בני ישראל למצרים והתבססותם בה, והשבוע התחלנו לקרוא את ספר שְׁמוֹת, בפרשת שְׁמוֹת, בה לכאורה מתוארת התחלת השיעבוד של בני ישראל במצרים. שמו של הספר כשמה של הפרשה הראשונה בו, זו שנקרא בשבת הקרובה, ולפי הכלל שבלשון הקודש שמו של דבר מלמד על מהותו, הרי הספר כולו עוסק בשְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. המדרש (רבה, פ' א', פסקה ג') אומר: על שם גאולת ישראל נזכרו כאן שמותיהם של השבטים, ומקשר בין השמות ובין פסוקים של גאולה. לדוגמא: ראובן, שנאמר (שמות ג): רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם. שמעון על שם (שמות ב): וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-נַאֲקָתָם וכן הלאה, כל שם והפסוק המלמד על שייכותו לגאולה.

לפי זה יוצא שתכלית הגלות היא הגאולה שבאה בעקבותיה וזה מתיישב מצויין עם מה שלמדנו בעבר אודות הקשר שבין גלות מצרים ובין מתן תורה שבא אחר כך. מהתהליך הזה משליכים כמובן על מצבנו בגלות הנוכחית, הארוכה מאד, אפילו מדי, ומייחלים לגילויים הגדולים שנזכה להם בגאולה האמיתית והשלמה, גאולה שאין אחריה עוד גלות. אבל בינתיים נמצאים בגלות למרבה הצער והמועקה ועדיין לא רואים כיצד מעומק כזה של שיעבוד תצוץ לה פתאום הגאולה. ומכיוון שלא רואים, מתייחסים למצב הנתון, לגלות, כל אחד בהתאם לנטיותיו הטבעיות או הנרכשות. בכללות, בנושא זה אנחנו נחלקים לארבע מחלקות, אסכולות; במחלקה אחת רואים את הגלות כנתון, אבל מצפים בקוצר רוח לגאולה ופועלים לזרז אותה כמיטב יכולתם. הנחת היסוד של אנשי אותה מחלקה היא שהגלות זה רע גמור וצריכים לעשות כל מאמץ לצאת ממנה אל הגאולה האמיתית והשלמה.

אנשי מחלקה זו מחזיקים בדעה שככל שנשתפר ברמה האישית והבינאישית, כך נזרז את התגלות המשיח והגאולה. המציאות החיצונית, הגלותית לדעתם, מעסיקה אותם ברמה הטכנית בלבד, צריכים איכשהו לשרוד אותה אבל היא אינה עיקר ולכן לא משהו שצריכים להשקיע בו מעבר למינימום ההכרחי לצורך הקיום הבסיסי. עיקר ההשקעה כאמור היא בתיקון האדם ויחסו לזולת, טיפוח יחסי רעות וסיוע הדדי, אהבת ישראל. הנחת היסוד של אנשי מחלקה זו היא שכאשר נצליח להשתחרר מדפוס החשיבה של הגלות, חשיבה שהנחת היסוד שלה היא שאנחנו כפופים להנחות ולאילוצי העולם הזה – נזכה לגאולה וזה לא צריך לקחת הרבה מדי זמן, זה יכול לקרות בכל רגע וזה תלוי אך ורק בנו. לכן הם משקיעים רבות בתחומים אלו בתקווה להטות את הכף לכיוון של גאולה עכשיו.

המחלקה השניה מורכבת מאלה שחיים בהשלמה מלאה עם מצב הגלות בטענה כי גלות וגאולה מכתיב הבורא יתברך ולנו אסור להתערב ולו גם בניסיון לזרז את הגאולה. שהרי איסור מפורש הוא לדחוק את הקץ, טוענים הם, הקב''ה השביע אותנו על כך (מדרש רבה ותנחומא, ועוד) ואסור לנו בשום אופן לעבור על השבועה ולנקוט איזה מהלך שעלול להתפרש כהתערבות בחשבונות של מעלה, כגון לנקוט מהלכים שתכליתם סיום הגלות וזירוז הגאולה. אנחנו, טוענים אנשי אותה מחלקה, צריכים להתרכז בעבודת הבורא ברמה הכי גבוהה שנוכל בנסיבות הקיימות, בלי לפנטז על עניינים שמעבר להשגתנו, כגון משיח וגאולה. שכן עניינים אלה עלולים רק לבלבל אותנו ולהסיט אותנו מעבודת הבורא כאן ועכשיו. ברור לנו שהגאולה עתידה להגיע, אומרים הללו, אבל כנ''ל, אין זה מתפקידנו להתעסק בכך ואולי זה אפילו אסור על פי תורה ר''ל.

ויש מחלקה המורכבת מאנשים המזהים ניצנים של טוב בתוך הגלות עצמה ולטוב היחסי הזה הם מתפתים לקרוא גאולה. הם מתאמצים מאד לשפר את הקיים, את הגלות, בטענה שהשיפור הוא חלק מתהליך הגאולה, וכשיצליחו לשפר מספיק – זוהי הגאולה. בעצם, הם לא מודים שאנחנו עדיין בגלות, טוענים שכבר נמצאים בתהליך של גאולה. עובדה, אנחנו חיים בארץ ישראל ולא בארצות הגולה. מסתבר שלדעתם, מי שחי בגלות עושה זאת על אחריותו הבלעדית, שכן יש לו הזדמנות להגאל, שיעלה לארץ. יוצא גם שמבחינתם, ההבדל בין גלות וגאולה מתמצה בעניין שהוא טכני בעיקרו, מקום המגורים. אינני יודע כיצד הם מיישבים את הסתירה לכאורה שבין הגאולה הטכנית, החיים בארץ ישראל, עם הגלות הרוחנית, השיעבוד שעדיין קיים כאן לענייני העולם הזה. נראה גם שלדעתה של אסכולה זו, קיומה של מדינה עצמאית ליהודים מהווה מרכיב מרכזי בתודעת הגאולה. שכן לא שמעתי אומרים שיהודים שגרו בארץ בטרם פרצה המדינה, זכו לגאולה, זה נאמר רק על הדור של המדינה.

הגיע זמן הגאולה

האמור לעיל מנוסח בלשון הווה, אבל מתאים כמובן גם לתפיסות ששררו בין בני ישראל בגלות מצרים. גם שם היו אסכולות שונות אלא ששם העניינים היו פשוטים יותר לכאורה, כי הגלות היתה מלווה בשיעבוד קשה, בעבודת פרך, ולא ניתן היה להתכחש לעצם השיעבוד. עם זאת, כידוע, גם שם היו יהודים שלא השתעבדו למצרים, שבט לוי למשל. אמנם רוב העם סבל קשות מקושי השיעבוד אבל לא כל כך עלה בדעתם לייחל לגאולה, חשבו שזו תגיע מתי שתגיע ולהם אין מה לעשות בעניין, אפילו לא להתפלל לקב''ה שיגאל אותם. הם גם ציפו לגאולה ניסית שתתחולל בדיוק כפי שהם מתארים אותה לעצמם בדמיונם, ולא היו מוכנים לקבל שום הצעה אחרת, שום דרך שלא ראו בדמיונם מראש. ומכיוון שדמיונם היה כפוף למשאלות לבם ולכל אחד מהם היה דמיון אחר – הרי שעבורם לא היתה שום דרך שבה יוכלו להגאל.
היו גם כאלה שהכניעה שלהם לשיעבוד התבססה אך ורק על הידיעה שזוהי גזירת עליון שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, עוד בטרם נולד יצחק. לשיעבוד מצרים הם נכנעו מתוך קבלת עול וכזו היתה גם ציפייתם לגאולה, בקבלת עול. הם נאנקו תחת העול המצרי וכל הזמן ייחלו לרגע שבו יתגלה הגואל, בלי לדמיין לעצמם כיצד ובאיזו דרך יתגלה. לא חשבו על מרכבת אש שתרד מן השמים ותסיע אותם לארץ המובטחת וגם לא פינטזו על הטבעת המשעבדים בים. פשוט חיכו שיבוא כבר הגואל. על כן, כשבא משה ואמר להם כי ה' שלח אותו עם המסר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם, לא שאלו יותר מדי שאלות (פרק ד): לא וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כמובן, גם לשבט לוי לא היתה שום בעיה עם המסר הזה, הם ידעו שהוא צפוי והמתינו לו. לקבוצה השניה היתה בעיה, זה לא היה בדיוק כפי שדמינו לעצמם את הגואל ואת הגאולה...

אבל היתה ועדיין ישנה מחלקה נוספת, רביעית; זו המחלקה של מתנגדי הגאולה, אלה שנדמה להם כי מהגלות הם מפיקים תועלת רבה יותר מזו שיכולים לקבל מהגאולה. המחלקה הזאת קטנה מאד מספרית, אבל פעילה ביותר ומזיקה מאד. היא פעילה תמיד, ועוד לפני שמתחיל תהליך הגאולה היא פועלת למנוע או לפחות לעכב אותו. במצרים מיוצגת המחלקה הזאת על ידי שנים בלבד, וחז''ל מזהים אותם עם דתן ואבירם, מראשי עדת קרח. וזה הסיפור (פרק ב): יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.

המחלקה הרביעית במצרים וגם אצלנו, מורכבת מאלה המתכחשים לגמרי למושגים של גלות וגאולה וטוענים ש''זה מה יש''. עולם כמנהגו נוהג וצריכים למצות ממנו את המירב האפשרי. בבקשה, שלא יבלבלו להם את המוח עם סיפורים על ייעודים נפלאים המצפים לנו מעבר לפינה, כי זה עלול להסיח את דעתם מהמאמץ לעצב את העולם, בעיקר את החיים הפרטיים שלהם, בהתאם להשקפת עולמם. והרעיון שבמרכז הגאולה עומד עם ישראל, מוציא אותם מדעתם לגמרי; גזענות, הם זועקים בגרון ניחר. במצרים הם הלשינו על משה שהרג מצרי במהלך של הגנה על יהודי שסבל מהתעללות. טענו שזכויות האדם מחייבות להגיש תלונה מסודרת במשטרה. הגנה על יהודי, בשום אופן אינה מצדיקה רצח של גוי, בטח לא בלי משפט מסודר כדת וכדין.

הם לא הסתפקו בהתרסה כלפי משה: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ; הם עשו הקבלה ישירה בין חיי המצרי הנוגש ובין חייהם שלהם, של היהודים המשועבדים: הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי? בשלב הזה מבין משה מדוע הגלות מתמשכת ומחריפה: וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. (רש''י): נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך. אבל זה לא נגמר כאן. אנשי המחלקה הרביעית אינם מצליחים להירגע כל עוד לא פגעו בבני עמם: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה. (רש''י): הם הלשינו עליו... סביר להניח שהם לא היו משועבדים, נהנו מרמת חיים סבירה פלוס. שאחרת, מאיפה יש להם כח לריב זה עם זה ומהיכן האנרגיות ללכת לפרעה ולהלשין?! אבל לא עזר להם כלום, נגאלנו ממצרים וגם הם, וניגאל גם כעת. כי הגיע זמן הגאולה ושום מלשין לא ישנה עובדה זו.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 27/12/2010 11:46:45

תוקן על ידי mordechay1 ב- 17/11/2012 23:22:08

נשלח ב-31/5/2019 09:58

מתפקדים

נסים ישעיהו

בשבת זו אנחנו מתחילים לקרוא את החומש הרביעי, 'במדבר', שבמקורותינו הוא מכונה 'חומש הפקודים' על שם המפקדים הנזכרים בו. למעשה, כבר בפתיחה יש מפקד: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםלֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָםבְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. במקביל להתחלת הקריאה בחומש הפקודים, המציאות הפוליטית המשיכה להתגלגל לקראת הכרזה על בחירות חדשות עד אשר ביום חמישי התבשרנו שאכן זה מה שהולך לקרות, בחירות חוזרות. ועלה בדעתי שהכרזה כזאת, דוקא מתאים שתישמע בשבוע שבו קוראים על מפקד, שכן יש מכנה משותף בולט לשניהם, למפקד ולבחירות.

במפקד נמנו כל בני ישראל בשווה; בעלי המעמד הגבוה עם אנשי המעמד הנמוך, נשיאי השבטים עם אחרון בעלי המלאכה, כל אחד נספר. היהודי הכי פשוט נחשב לא פחות מאחד ונשיא שבטו נחשב לא יותר מאחד. המסר הוא שרק כך מגיעים לאחדות אמיתית, כי בשורש, במקור הנשמות כולנו מאוחדים. ההבדלים שישנם בין אנשים קיימים במופע החיצוני, לא ברובד המהותי. ולכאורה זה גם הרעיון בבחירות דמוקרטיות, כל קול אמור להיספר ואין אדם שהקול שלו שווה יותר מקולו של אדם אחר. לכן נראה לי מתאים שמכריזים על בחירות בשבוע שבו קוראים בתורה פרשה שעיקרה הוא מפקד בני ישראל. אמנם חבל שמדובר בבחירות חוזרות, אבל אולי גם בזה טמון עבורנו מסר. צריך לחפש.

למעשה, יש בפרשה כמה מפקדים; קודם פוקדים כל שבט לחוד, אחר כך סיכום כללי, אחרי זה מפקד בני לוי: (פרק ב'): לג וְהַלְוִיִּםלֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה. הלויים הוחרגו מהמפקד הכללי כי היו מיועדים לתפקיד מיוחד (פרק ג'): יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. ז וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת כָּל-הָעֵדָה, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵדלַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. ח וְשָׁמְרוּ, אֶת-כָּל-כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵללַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. להם יועד התפקיד להיות אליטה משרתת, לכן הם נמנו לבדם, בנפרד מיתר השבטים. וגם אצלם, היו שלוש משפחות שנמנו כל אחת בנפרד בהתאם לתפקיד.

גם בחירות הן מפקד

בני ישראל חולקו לארבעה מחנות של שלושה שבטים כל אחד ונערכו בריבוע מדויק מסביב למשכן. בסמוך למשכן התמקם שבט לוי שתפקידו הוגדר כשמירה על המקדש ועל כליו. זה היה השירות שלהם לכלל ישראל, לחצוץ ולתווך בינם ובין המקדש. והנה ההכרזה על בחירות חדשות, שפירושן שמפקידים בידינו את הזכות להחליט מי יזכה בשליחות לשרת אותנו, את עם ישראל, הושמעה ביום חמישי, שבחלק הפרשה שלו קראנו על המפקד של הלויים. לכאורה לכך אמנם נועדו הבחירות, כל בחירות, לבחור במי שישרתו אותנו. כדאי מאד להתפלל שבבחירות הבאות נבחר נכון, כי על פניו נראה שבבחירות הקודמות זה לא בדיוק הצליח לנו. עובדה, מאבקי אגו הובילו אותנו לבחירות חוזרות.

עם כל אי הנעימות מעצם העובדה ששוב הולכים לבחירות, הנה כשבדקתי את הנתונים בנוגע לבחירות הצפויות התגנבה לליבי אופטימיות זהירה. כאן המקום להודות כי לקראת הבחירות הקודמות די העלמתי את החששות שלי, לא פרסמתי אותן בכתב. הבחירות ההן נערכו ביום ג' לפרשת מצורע והקריאה של אותו יום מתחילה בפסוק (ויקרא י''ד): כא וְאִם-דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת... מדובר בהליך הטהרה של המצורע. אין כאן המקום להאריך אבל חששתי שיש כאן רמז שמהבחירות שנערכו באותו יום לא תהיה הצלחה. לא כתבתי על זה כי אינני אוהב לפתוח פה... תמיד אני מעדיף ראיה אופטימית. אם רק אפשר. אבל עובדה שהחששות הכמוסים התגשמו וזה לא נעים.

לקראת הבחירות הבאות אני דוקא אופטימי. הן צפויות להיערך ביום ג' לפרשת 'כי תבוא' והפרשה של אותו יום כולה חיוב; זו פרשיה קצרה, אז תסלחו לי אם אביא פה את כולה (דברים כ''ו): טזהַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּהוְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. יז אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיווְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. יח וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. אז עם כל אי הנוחות מהרעיון של בחירות חוזרות, אולי זה מה שצריך כדי שסוף סוף נבחר נכון.

נשלח ב-24/5/2019 17:39

פרשת הברכות

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הברכות אינן מותנות, הן יתקיימו וכבר מתקיימות לגמרי בגלוי. וכדי ליהנות מהן באמת צריכים להתחבר לדרכו של ר' שמעון בר יוחאיהשבת אנחנו קוראים את פרשת בחקותי, האחרונה בספר ויקרא. מקריאה שטחית של הפרשה, קל להבין מדוע היא מכונה בשם 'פרשת הקללות', מנויות בה ארבעים ותשע מכות נוראות שעלולות להתרגש עלינו כתוצאה מזניחת הקשר שלנו לבורא עולם, וזה מאוד לא נעים בלשון המעטה. הקורא (בשטחיות) תוהה על האכזריות שבאותן מכות צפויות ושואל כיצד זה יתכן? איך הקב''ה מרשה שיקרו כאלה דברים נוראים? על זה נשיב בקצרה שאמנם הקב''ה משגיח מקרוב על כל הנבראים ועל עם ישראל בפרט, אבל הוא העניק לנו בחירה חופשית וכאשר בוחרים בדרך עקומה, התוצאות עלולות להיות קשות. במלים אחרות, המכות הצפויות ר''ל נגזרות מהדרך שבה בחרנו ללכת.

אבל האם באמת זו פרשה של קללות? ואולי דוקא להיפך? הפרשה פותחת בסידרה, לכאורה קצרה, של ברכות (ויקרא כ''ו): ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... יג אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. עשרה פסוקים של ברכות, אומר בעל הטורים, והוא מאיר את עינינו בהצביעו על עובדה משמעותית, הברכות נפתחות בא' של אִם ונחתמות בת' של קוֹמְמִיּוּת. לומר לנו שבעשרה פסוקים אלו כלולות כל הברכות גם אם לא נכתבו כאן בפירוש. אחרי הברכות המובטחות לנו כאשר נבחר בדרך של בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, באה אזהרה מפני הדרך השלילית.

יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. ומכאן ואילך סידרה של קללות נוראות, כאלה שקשה מאוד להעמיק בהן מפני חומרתן. התיאורים נראים סופניים לגמרי, מחרידים. והכל גם קרה לנו באמת כידוע. אמנם במהלך ההיסטוריה, כולל בשנים האחרונות שמענו על תופעות נוראות כאלו שהיכו בעמים שונים במקומות שונים, ואותם עמים לא שרדו. וכידוע, גם בימים אלו ממש יש מי שחולמים להחריב את העולם ובמיוחד אותנו, רוצים מאוד להביא עלינו את המכות הכתובות בפרשת השבוע ועוד יותר, אז איך למרות הכל שרדנו ואנחנו ממשיכים לפרוח, מה הסוד?

מה שנדרש זה אהבת ישראל

התשובה נתונה בפרשת השבוע. סידרת הקללות נחתמת בפסוקים של הבטחה: מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָםלְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיהֶם.כאן יש הבטחה מפורשת שלא משנה לאיזה שפל נגיע, לא משנה מה עוצמת המכות שנספוג ר''ל, הקב''ה מבטיח: לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. מבטיח שנמשיך לשרוד. ובמה אנחנו שונים מעמים אחרים שלא שרדו אסונות דומים? כלומר באיזו זכות אנחנו כן נשרוד? בזכות הזכרון: מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִיםאֲנִי ה'. זו הברית שה' כרת עימנו בהר סיני. בברית הזאת נקבע היעוד שלנו לייצג את הקב''ה, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

עצם הקיום היהודי מעיד על קיומה של השגחה עליונה. וכאשר יהודי גם הולך בדרך שמתווה לו אותה השגחה, הרי בכך הוא כמו מגלה את נוכחות ה' בעולם, הוא מעיד שאכן ה' אחד ושמו אחד. ועל זה הקב''ה אינו מוותר, שהרי לתכלית זו הוא הוציא אותנו ממצרים. כי בלי יהודים אין מי שיכיר ויעיד על קיומו של אלוקים, זו השליחות של יהודי והיא מתקיימת בכל מקום שאליו הוא נקלע. והרי אין מקום שלא הגענו אליו, כאמור בפרשת השבוע שנתפזר בכל העולם. ויש ברית קודמת לברית הזאת, ברית האבות שגם מקבעת לחלוטין את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל: מבוְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּרוְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

ואכן, אחרי מאות רבות של גלות במקומות שונים בעולם, זכינו והקב''ה משיב אותנו לארץ אבותינו כי השליחות העיקרית שלנו היא כאן בארץ ישראל. מסתבר אם כן שהמסר המרכזי של פרשת השבוע הן הברכות שעתידות להתקיים בכל מצב ובכל תנאי. יש אמנם אזהרה חמורה מפני קללות אפשריות לא עלינו, אבל הקללות הן על תנאי, אפשר בהחלט להימנע מהן. לעומתן הברכות אינן מותנות, הן יתקיימו וכבר מתקיימות לגמרי בגלוי. וכדי ליהנות מהן באמת צריכים להתחבר לדרכו של ר' שמעון בר יוחאי, הרבי של כלל ישראל שהיום היה יום ההילולא שלו; להעמיק עוד ועוד בקשר שלנו לבורא עולם ומנהיגו מתוך שמירת תורה ומצוות בכלל ואהבת ישראל בפרט.

נשלח ב-17/5/2019 10:28

ארץ ישראל, זכויות או חובות?

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">טבעי שיש עשירים, שהם גם ממולחים וכו' ויש פחות עשירים. העשיר רוצה להיות יותר עשיר וגם זה טבעי. אומרת התורה שזה בסדר, אבל ביושר, ... אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיושיח הזכויות בולט מאד במרחב הציבורי שלנו ולמען האמת הוא חדר בעוצמה גם למרחב הפרטי; הרי זה די שכיח לשמוע ילד או ילדה מתריסים כלפי הוריהם, המנסים למנוע פריצת גבול חינוכי כלשהו: ''זכותי''. זכויות הילד/ה קוראים לזה. ויש עוד כמובן, הזכות לשוויון, הזכות להורוּת, הזכות להגדרה עצמית, זכויות לאומיות ולא נמשיך, מוזמנים להוסיף מה שנראה לכם. אנחנו נתמקד במה שעולה מפרשת השבוע שלנו, הזכויות והחובות שלנו בארץ ישראל. הזכות שלנו על הארץ נאמרת כבר בפסוק השני של הפרשה, ליתר דיוק בחלקו הראשון של הפסוק (יקרא כ''ה): ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶםוְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'.

בחלק הראשון של הפסוק אמנם נאמר שהקב''ה נותן לנו את הארץ ולכן היא שלנו, אבל בחלקו השני כבר לא מדובר בזכויות אלא בהתחלה של חובות, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ומכאן ואילך, לאורך כל הפרשה התורה מפרטת מהם החובות המוטלות עלינו מכוח זכותנו על הארץ. כאמור, זה מתחיל בשביתה, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, לא שביתה של בטלה חלילה, אלא שַׁבָּת לַה'. שביתה שנועדה לחדד אצלנו את התודעה שהבעלות שלנו על הארץ נובעת מהרצון העליון וממנו בלבד. כמובן, לא מתחילים בשביתה, לפני השביתה יש שנים של פעילות: ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ורק אחר כך: ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץשַׁבָּת, לַה'...

זה אומר שהפעילות החקלאית באותן שש שנים צריכה להיות מלווה בתודעה של שביתה בשנה השביעית. שש שנים החקלאי עמל לפרנסתו והתוצרת כולה שלו, ובהגיע השנה השביעית עליו לשמוט את אחיזתו בקרקע ולהפסיק להיות הבעלים, אסור לחרוש, לזרוע וכו'. והתורה אומרת שהשנה הזאת אמורה ללוות אותו, לחיות בתודעתו גם לאורך שש שנות העבודה, שעל כן התורה מתחילה בשביתה ורק אחר כך מדברת על העבודה. וזה מתכתב בשלמות עם תודעת השבת השבועית. בעשרת הדברות נאמר (שמות כ'): ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ורק אחר כך ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. בדיוק אותו רעיון, שתודעת השבת תלווה אותנו גם בששת ימי המעשה.

אחים אנחנו

השבת נועדה להעניק לנו הפוגה מהמירוץ היומיומי אחרי פרנסה ולהתחבר לקדושה, והשמיטה נועדה לאותו רעיון בדיוק רק במדרגה נעלית יותר, שגם בענייני החולין לכאורה, תתגלה הקדושה. ומשם ממשיכים למדרגה נעלית עוד יותר, שנת היובל אחת לחמישים שנה. לא נוכל להאריך כאן בכל הפרטים, אבל נזכיר שאחרי שמתחברים ליסוד הרעיוני הנ''ל, של מודעות לנוכחות האלקית המתמדת בחיינו ובכלל, ממשיכה פרשת השבוע בהוראות מפורטות לכינון חברה צודקת ושיוויונית בארץ ישראל ובכלל. ויושם לב, השוויוניות מבוססת כולה על חובות, לא על זכויות. הנה כמה דוגמאות: ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָהלְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ.

בדרך הטבע, בשדה חקלאית נטושה צומחים פירות וספיחי ירקות, וצפוי שזה יקרה בשנת השמיטה. בעל השדה מנוע מהפגנת בעלות על שדהו, הוא נדרש להפקיר את אותם גידולים כך שכל אחד יוכל לקטוף לעצמו ולאכול. ומכאן להוראות נוספות לכינון חברה צודקת: יד וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָאַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. טבעי שיש עשירים, שהם גם ממולחים וכו' ויש פחות עשירים. העשיר רוצה להיות יותר עשיר וגם זה טבעי. אומרת התורה שזה בסדר, אבל ביושר, אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. דומה שאחווה היא מילת מפתח בפרשה, היא מופיעה בעוד כמה הוראות בהמשך: כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹוּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

אז המודעות הבסיסית שנדרשת מאיתנו היא שהחומר זה לא הכל, שכדי שתתקיים הצלחה חומרית צריכים להתחבר חזק לרוחניות, לקדושה, ולזה יש את השבת, השמיטה והיובל. והמודעות החברתית שנדרשת מאיתנו היא שיהודי שני הוא לא רק עמית, שותף או מתחרה, הוא אח. וכשמדובר באחים, כאשר חווים אחווה, גם עיסקאות כלכליות מתנהלות אחרת: לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְוְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. זו ההוראה הכי קיצונית, חייבים להלוות ליהודי נזקק אבל בשום אופן לא לקחת ריבית. לגמרי הפוך מכל תורה כלכלית מוכרת. אבל ככה זה בין אחים, עוזרים כדי לעזור, לא רק כדי להרוויח.

נשלח ב-10/5/2019 16:45

http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif">

לאן אנחנו חותרים?

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כאשר יתקיים חידון כזה בכל בית ספר, כולל כמובן פרסי עידוד לכל משתתף ומשתתפת כך שכולם, לא רק אלה שנולדו עם אהבה לתנ''ך ירצו להשתתף, סביר להניח שבתוך זמן קצר נראה את השינוי באיכות החינוך והמחונכיםבאופן חריג צפיתי השנה בחידון התנ''ך מתחילתו ועד סופו. המתמודדים הפגינו בקיאות מרשימה והתרגשתי לא מעט מתשובותיהם הרהוטות. חשבתי לעצמי: כמה חבל שאלה החריגים, האלופים, כמה חבל שלא לומדים תנ''ך בבתי הספר. אני לא מכיר אף אחד מהמתמודדים אבל רואים עליהם שהם אוהבים את התנ''ך והוא נוכח בחייהם, ומאהבת התנ''ך לאהבת העם והארץ אין מרחק, מי שאוהב תנ''ך אוהב בהכרח את עם ישראל ואת ארץ ישראל. לכן כל כך חשוב להשיב את לימוד התנ''ך לתכנית הלימודים. לא לימוד ספרותי ובטח לא מחקרי, לימוד התנ''ך כפי שהוא, השורשים הרוחניים (וגם ההיסטוריים) שלנו, של עם ישראל, כי זו הדרך היחידה לטפח אצל הדור הבא את האהבות האלה.

האירוע הזה מתקיים ביום העצמאות והשנה, בהשגחה פרטית זה קורה בשבוע שבסיומו אנחנו קוראים את פרשת אמור, הפרשה שעניינה בפירוש הוא חינוך (ויקרא כ''א): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. מיד רואים שיש פה כפל לשון: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, מה הרעיון? רש''י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. הפשט הוא שמזהירים את הגדולים להקפיד על חינוך הקטנים, שמגיל צעיר ינחו אותם בדרך הנכונה. ומהו הנושא החינוכי הראשון עבור הקטנים, ליתר דיוק מהו הקו החינוכי שבו מנחה התורה ללכת - לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וזה לגמרי לא הגיוני, מה הילד מבין בטומאה וטהרה? מה אנחנו מבינים בעניין הזה? כלום ושום דבר.

אז מדוע מכתיבה לנו התורה קו חינוכי שנקודת המוצא שלו היא הבלתי מובן? מפני שבתחום ההבנה האנושית לכל אחד יש את ההבנה שלו, מה שמבין פלוני - עבור אלמוני הוא עניין סתום ונעלם והתוצאה עלולה להיות איש לנפשו. כי כל אחד יבחר לחנך לפי יכולת הבנתו ולמעשה לא יהיה שום קו חינוכי, יהיו קוים שונים בהתאם לשוֹנוּת ביכולת השכלית והרעיונית שבין בני אדם. אמנם זה עשוי להצליח עד גבול מסוים אבל מחינוך כזה לא יצמח עם מאוחד, כי לא יהיה בסיס רעיוני משותף וממילא גם לא יעד שמוסכם על כולם. ואם מישהו מזהה בדברים אלו את המציאות אצלנו במה שמכונה מערכת החינוך, מן הסתם הוא לא רחוק מהאמת. ואת זה צריך לתקן.

מעבר להשגה האנושית

וזו יכולה להיות הבשורה הגדולה של חידון התנ''ך לנוער; כאשר יתקיים חידון כזה בכל בית ספר, כולל כמובן פרסי עידוד לכל משתתף ומשתתפת כך שכולם, לא רק אלה שנולדו עם אהבה לתנ''ך ירצו להשתתף, סביר להניח שבתוך זמן קצר נראה את השינוי באיכות החינוך והמחונכים. כי אז לא נצטרך לדבר על אהבת ישראל ואחדות ישראל שכן זה יהיה המצב הטבעי, התוצאה הטבעית של לימוד התנ''ך. בדיוק כמו שראינו אצל המתמודדים בחידון העולמי, שלמרות היותם בתחרות זה מול זה שמחו באמת בהצלחה של זולתם מתחריהם. ואם תשאלו מה הקשר בין לימוד התנ''ך ובין אהבה ואחדות - על פי שכל קשה למצוא קשר. אבל הוא אשר אמרנו, החינוך מתחיל בחיבור לעל שכלי.

וכמובן לא רק הפתיחה, הפרשה כולה עניינה בגלוי הוא חינוך. זה מתחיל בצורת הפניה שהיא בדיבור רך, וַיֹּאמֶר, אֱמֹר, וְאָמַרְתָּ. וכמו שאומרים לנו חז''ל על הפסוק ''כה תאמר לבית יעקב'' (שמות י''ט) ''בית יעקב אלו הנשים, להן תאמר בלשון רכה''. בשונה מדיבור שהוא תקיף יותר. ואחרי כל זה גם צריך לתרגל כמובן. כי חינוך הוא פעולה נמשכת, האדם נדרש להמשיך את התהליך החינוכי לאורך כל ימיו בעולם הזה. הרעיון הזה מתבטא בפרשה במימדים שונים של המציאות כגון שבתות ומועדים, במעמדות שונים בעם כגון כהנים וכו' אבל בעיקר במצווה המיוחדת לימים אלו שבין פסח לשבועות (פרק כ''ג): טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם... הספירה נמשכת ארבעים ותשעה ימים, ממוצאי יום טוב ראשון של פסח עד ערב חג השבועות. אז מדוע אומרת התורה תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם? וגם מדוע היא אומרת שמתחילים מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, כאשר ההתחלה היא ממוצאי יום טוב? תשובה אחת לשתי השאלות, היעד הוא להגיע אל מה שמעבר להשגת השכל האנושי, לקבלת התורה ביום החמישים, וכדי להצליח בכך נקודת המוצא צריכה להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מעבר לקדושה שאנחנו מסוגלים לחוות וגם חווים בשבת. זהו החינוך העצמי הנדרש מאיתנו, להתחיל בנקודת מוצא שמעבר ליכולת החווייה העכשווית ולחתור אל מה שמעבר ליכולת ההשגה שלנו בכלל. ואת זה מתרגלים בכל שנה מחדש.

http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif" valign="bottom">

נשלח ב-3/5/2019 10:19

מה זוכרים מהשואה

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">הוא לא אהב את התכנים שבהם ממלאים אצלנו את היום הזה. אינני יודע מה היתה דעתו על יום מיוחד לזכרון אבל ברור שהוא ביקש שנזכור בכל יום את לקחי השואה, שבכל יום נכריז לפחות פעם אחת: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָדבהשגחה פרטית שורות אלו נכתבות במוצאי כ''ז בניסן שנקבע על ידי הכנסת ליום הזכרון לשואה ולגבורה. ואכן כ''ז בניסן חל תמיד בשבוע השני של ספירת העומר, השבוע של ספירת הגבורה ובאופן פרטי הוא היום של הוד שבגבורה. הוד זה מלשון יופי, 'הוד והדר' וזה גם מלשון להודות על... וגם להודות ב... אז במה וגם על מה עלינו להודות ביום הזכרון לשואה ולגבורה? האמת היא שכאשר מאזינים לדבריהם של דוברים מטעם עצמם, וגם לדברי אלה שמתוקף תפקידם או מעמדם הציבורי או הממלכתי מדברים על השואה הנוראה, קצת קשה להבין מה בדיוק הם רוצים מאתנו. ובכל מקרה לא שמעתי בדבריהם שום רמז על הודאה בהקשר של הזכרון המדובר.

פרשת השבוע פותחת בהוראה (ויקרא י''ט): ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםקְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אנחנו זוכרים שלקראת קבלת התורה במעמד הר סיני הקב''ה הטיל עלינו את היעוד הזה (שמות י''ט): ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ... שם מדובר בקדושה שהקב''ה משפיע לנו אבל בפרשת השבוע מדובר במשימת התקדשות המוטלת עלינו, והשאלה היא מהו המרשם, כיצד ניתן לעמוד במשימה הזאת להיות קדושים? בפרשת השבוע יש רשימה מפורטת יחסית של משימות-מצוות שבקיומן זוכים להתעלות בקדושה, אבל הכל מתחיל בהודאה, באימוץ הנחת יסוד שלהתקדש זה אפשרי. ועל מה נסמכת הנחת יסוד זו? על הנימוק: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

השבוע, ימים ספורים לפני יום הזכרון הסתלק מאתנו אחד ומיוחד משורדי השואה הנוראה, כ''ק האדמו''ר מקאליב. הרבה נאמר ונכתב על פועלו הבלתי נלאה להנצחת זכר קדושי השואה וגם שודרו קטעים מדבריו בנושא. והנה ברור לגמרי שהזכרון שלו, ההנצחה שביקש אינה דומה כלל לזו ששודרה ונכתבה אצלנו ביממה שבה חל יום הזכרון. כי כל מה שביקש ולכך הוא הקדיש את חייו הוא שיהודים יכריזו בקול גדול את הפסוק שמבטא את האמונה המוחלטת בקב''ה (דברים ו'): ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. בהכרזה הזאת שלו ועוד יותר בכך שהניע רבים אחרים להכריז אותה, הוא ביטא את תודתו לה' על נס ההצלה שלו עצמו ועל עצם המשך הקיום של עם ישראל. וכמובן, הודאה בכך שאין עוד מלבדו.

להתקדש

והרי זהו הביטוי האמיתי של קביעת יום הזכרון לשואה ולגבורה בתאריך שבו אנחנו נדרשים להתבונן במידת ההוד שבגבורה ולתקן אותה; להודות שה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו ולהודות לו על כל הטוב שהוא גומל עימנו. כמו למשל על עצם שרידותנו למרות כל הרדיפות והשמדות ונגד כל הסיכויים. כאמור, זה היה תוכן חייו של כ''ק אדמו''ר מקאליב זצ''ל וכבר עמדו על הסמליות בכך שהסתלק בתחילת השבוע שבהמשכו חל יום הזכרון. שהרי, בלשון המעטה, הוא לא אהב את התכנים שבהם ממלאים אצלנו את היום הזה. אינני יודע מה היתה דעתו על יום מיוחד לזכרון אבל ברור שהוא ביקש שנזכור בכל יום את לקחי השואה, שבכל יום נכריז לפחות פעם אחת: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד.

כידוע, הפסוק הזה נאמר על ידי יהודים בכל בוקר וערב בסדר התפילה, האדמו''ר מקאליב ביקש שיאמרו זאת לפחות פעם אחת נוספת ביום לזכותם של קדושי השואה. בנוסף הוא הקים מפעל שנקרא 'בר בי רב דחד יומא' שבו כינס יהודים ליום של לימוד תורה. ושלא לדבר על מפעלות החסד שהקים לסיוע לנזקקים. בכך קיים בגופו, אותו אחד ומיוחד משורדי השואה הנוראה, את ההוראה המשתמעת מדברי שמעון הצדיק בתחילת פרקי אבות שגם אותן אנחנו מתחילים לקרוא בשבת זו: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.עצם קיומו של העולם תלוי בכך שיהודי יעסוק בקביעות בשלושה דברים אלו: בלימוד תורה, בתפילה ובגמילות חסדים.

וכמובן, זו גם הדרך לקיום ההוראה של פרשת השבוע, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. התוכן של הפרשה אומר בפירוש שאת הקדושה לא צריכים לחפש בעולמות העליונים, צריכים למצוא אותה בחיי היומיום; במערכת היחסים שבין אדם להוריו, בין אדם לחברו ובכלל, בכל העיסוקים השגרתיים של יגיעה לצורך פרנסה וכדומה. כאשר כל מעשי האדם במשך היום חוסים תחת הכותרת אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוא מחדיר את הקדושה בכל מה שהוא עושה. שעל כן התזכורת הזאת, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, או אֲנִי ה' וגם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם חוזרת שוב ושוב בפרשה. כאמור, הקב''ה משפיע לנו קדושה מלמעלה, זו עובדה וזה סוד השרידות שלנו, אנחנו נצחיים כמו שהוא נצחי. אבל יש לנו תפקיד, להחדיר את הקדושה בענייני העולם הזה.

נשלח ב-25/4/2019 16:37

הנס והטבע

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">בפרשה (פרק י”ח) באות גם הנחיות ואזהרות ברורות מפני התנתקות בכיוון ההפוך ר''ל, סוגים של התנתקות שלאחרונה קיבלו אצלנו הכשר ה' ישמורבחודשים האחרונים ראיתי בחדשות הרבה כותרות שמתייחסות לעליית מפלס המים בכנרת. לחלק מהכתבות גם נכנסתי וראיתי שאחרי הבעת השמחה על שפע המים שקיבלנו פתאום ועל השיפור הניכר במראה הכנרת, כמעט בכול הכתבות נוספו הערות אזהרה: תזכורת בדבר ההתאדות הצפויה, מיעוט הגשמים בשנים קודמות והמחזוריות של שנות הבצורת. אמירות שכמעט משביתות שמחות. ככה זה כשמסתכלים על הכל בעיניים של עולם הטבע; יש שנים טובות, כמו השנה, אבל יש הרבה יותר שנים פחות טובות. כמובן, גם השוו את כמויות הגשם ואת עליית מפלס הכנרת השנה לאותן שנים טובות, בעיקר לשנים תשנ''ב/ג. מה ששכחו להזכיר זה את תחזיותיהם מאז ואת ההבדלים.

בשנת תשנ''ב ירדו גשמי ברכה רבים שהיו מלווים בברד כבד וממילא גם הנזקים היו ניכרים. נתיבי איילון הוצפו ונסגרו לתנועה, דיברו אז על תופעה שמתרחשת אחת לחמישים שנה, חכמים שכמותם. והנה בשנת תשנ''ג הסיפור חזר על עצמו ושוב הוצפו נתיבי איילון, שנתיים ברציפות מתוך חמישים שנה. סכר דגניה נפתח אז ומים רבים הוזרמו לירדן כדי למנוע הצפות בטבריה. אותן שנים המחישו לנו את פירוש הביטוי ''גבורות גשמים'' של חז''ל במשנה (ברכות ה', ב): מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים... בברכה המתחילה במלים ''אתה גִּבּוֹר''. השנה זכינו לגשמי ברכה שירדו במתינות יחסית ובפיזור מעולה, כך שהיו אלה גשמים של חסד גלוי בלא שנתלוו להם גבורות קשות.

כמובן, המומחים שצוטטו דיברו מידיעה שנסמכת על ניסיון מצטבר ואנחנו נוטים להאמין להם. עד כדי כך שראיתי גם אזהרה שהשיפור הנוכחי במקורות המים טומן בחובו סכנות קשות להמשך, כי נסמוך על הגשמים ונפסיק לתכנן כיצד לחסוך במשק המים. אבל כל דבריהם מבוססים על חכמת הטבע בעוד שבארץ ישראל הטבע מושעה כמצב של קבע. כמובן, אנחנו חייבים להמשיך ואף להגביר את הפעולות הטבעיות לשיפור משק המים, אבל ביחד עם זה צריכים להזכיר לעצמנו שיש לעולם בעל הבית והוא מנהל את הכל. ירידת גשמים אם ומתי וממילא גם אספקה סדירה של מים, זו החלטה בלעדית שלו. כמאמר חז''ל (סנהדרין קי”ג/א): שלושה מפתחות השאיר הקב''ה בידיו, של חיה (יולדת) וגשמים ותחית המתים.

חסדים גלויים

הזכרת ''גבורות גשמים'' זה מה שאומרים בחודשי החורף: ''משיב הרוח ומוריד הגשם''. הנוסח הזה אומר שהרוחניות קודמת ואף יוצרת את הגשמיות. כאשר אנחנו עושים מה שצריך במימד הרוחני, הקב''ה מתרגם את זה לגשמי ברכה, שזה כל ענייני הפרנסה כמובן. והרי אנחנו מזכירים את זה לעצמנו בכל יום, בפרשה שניה של קריאת שמע (דברים י''א): יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם... יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ... רק שלא שמים לב מה בדיוק אומרים וגם לא תמיד ברור לנו מהי ההנהגה הרצויה בעיני הקב''ה. לכן משתלטת החשיבה הטבעית ועד כדי כך שלא מבחינים בנסים המתחוללים לנגד עינינו אף שהם גלויים לגמרי ואין להם שום הסבר טבעי.

לא חסרות דוגמאות לנסים כאלה מהשנים האחרונות ובכלל, אבל אנחנו ישנים וממילא לא רואים כי העינים עצומות. חג הפסח מזכיר לנו את הנסים שעשה לנו הקב''ה בתהליך של יציאת מצרים ומכריז שהנסים האלה מתחוללים בכל דור ואף בכל יום. והנה הגענו לשביעי של פסח שבו נבקע ים סוף בפני יוצאי מצרים וזה מזכיר לנו כי גם אם הגענו למכשול שנראה בלתי עביר, הרי זה נכון רק כשחושבים במסגרת חוקי הטבע. אבל הקב''ה אינו כפוף לחוקי הטבע ואם רק נתעקש לחתור לקבלת התורה, הוא יסלק מלפנינו כל מכשול. זו הסיבה שאנחנו מזכירים לעצמנו - לא רק בפסח אלא בכל יום - את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף, כדי לשאוב כוחות ליציאה האישית ממצרים.

והשנה, כבר למחרת שביעי של פסח אנחנו קוראים בתורה את פרשת ''אחרי מות'' (ויקרא ט''ז): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹןבְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. להזכיר לנו שגם אם משתוקקים מאד - כמו בני אהרן - להתעלות רוחנית, אסור לעשות זאת תוך התנתקות מהעולם הזה. צריכים לחיות במסגרת הטבע ולשאוף לפרוץ את גבולותיו כלפי מעלה, אבל בשום אופן לא להתנתק. בהמשך הפרשה (פרק י”ח) באות גם הנחיות ואזהרות ברורות מפני התנתקות בכיוון ההפוך ר''ל, סוגים של התנתקות שלאחרונה קיבלו אצלנו הכשר ה' ישמור. החסדים שהקב''ה משפיע עלינו השנה יותר בגלוי מבשנים קודמות, מלמדים כי הגענו כבר לישורת האחרונה של הגלות ומיד מגיעה הגאולה השלמה.

נשלח ב-19/4/2019 12:05

החרות לעשות הפוך ממה שבא לי

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">חתירה, בהגדרה, היא נגד הזרם. לעומת זאת, כשזורמים לא חותרים, פשוט נסחפים עם הזרם והזרם הוא שקובע לאן מגיעים. וכבר אמר יהודי חכם: דגים חיים שוחים נגד הזרם, דגים מתים נסחפים בזרםהתלבטתי אם ועל מה לכתוב בפעם ה-לא זוכר כמה על פסח ומלמעלה סייעו לי, בחדשות סיפרו על תבהלה שאחזה בבכירי שלטון החוק מהאפשרות שפלוני או אלמוני יתמנה לשר המשפטים. הם טוענים שמינוי כזה יביא לכך שבשנה הבאה יאפשרו להקריב את זבח הפסח בהר הבית ר''ל. ניסיתי להבין קצת יותר טוב על מה הם מדברים, תהיתי אם הם באמת מאמינים במה שאמרו, והנה נתקלתי בציוץ של אחד מהמועמדים המפחידים. וכך הוא כתב: ''אל תדאגו. חפשו את הכותרות לפני ארבע שנים כשאיילת שקד מונתה. היום הם מתגעגעים אליה. מבטיח שגם אלי יתגעגעו כשאעזוב אחרי ביצוע רפורמות העומק הנדרשות שיחזירו את אמון הציבור למערכת. טוב, אולי בעצם יהיו כאלה שלא''.

כעת נדמה לי שהבנתי; עשרות שנים התרגלנו למציאות שבה המערכת שאמורה לשלוט, כלומר האנשים שמאיישים אותה, מיישרים קו עם הציפיות של אלה שלא בחרו בהם ואפילו השקיעו כל מאמץ למנוע את בחירתם. כמו רבים אחרים, בזמן אמת הבנתי שהנבחרים נלחצים מהביקורת המוטחת בהם וכדי לצמצם את הביקורת הלא נעימה הם מתאימים את התנהלותם לציפיות המבקרים. בהמשך הם מאמצים לעצמם את הנחות היסוד ואת הדעות של מבקריהם, זו הופכת להיות האידיאולוגיה שלהם, וכך התרגלנו למציאות שבה אנחנו בוחרים ימין ומקבלים שמאל. והנה קם דור חדש של פוליטיקאים שמתייחס לביקורת לפי ערכה האמיתי. קרי, עניינית או לא עניינית.

וכל זה קורה בערב פסח, חג החרות משיעבוד מצרים ובכלל. במצרים היינו משועבדים בגוף וזה השפיע במידה רבה גם על הרוח, שהרי שקענו בתרבות המצרית. כשהקב''ה הוציא אותנו משם, הוא שיחרר לא רק את גופנו אלא גם את רוחנו, כידוע שזה היה עיקר עניינו של מעמד הר סיני, להעניק לנו את החרות להיות עבדי ה'. לנו זה לא היה פשוט, שוב ושוב גילינו שאנחנו מתגעגעים לסיר הבשר המצרי, לשיעבוד הרוחני. גם אחרי מצרים היינו משועבדים בגלויות כידוע וזה נמשך אלפי שנים. בכל אותן גלויות היינו אמורים לזכור שאמנם בגזרת עליון גופותינו ניתנו לשיעבוד, אבל רוחנו חייבת להישאר חופשיה לחלוטין. אלא שלא תמיד זה הצליח, מדי פעם היו יהודים שנכנעו לשיעבוד הזר.

לא להיסחף, לחתור

אין טענה לאלה שנכנעו מפני שלא עמד להם כוחם להתנגד לשיעבוד הזר, וגם מי הוא זה שיכול לדון אותם. אלא שבדורות האחרונים, וביחוד בשנים האחרונות חל שינוי בולט, כבר אין שום גוי שמנסה לכפות על יהודי תרבות זרה. ב''ה הגענו למצב של חופש ואין לנו משעבדים זרים. אלא שעדיין לא באמת השתחררנו, בתוכנו קמה תנועה, או שמא תנועות, של אנשים שבחרו בשיעבוד הרוח. בגדול מה שמאפיין אותם זה ''לזרום''; לזרום עם הנטיות שלי, עם (מה שנראה לי כ)ציפיות של העולם ממני, עם מה ש''מרגיש לי'' שזה טוב עבורי כאן ועכשיו. והם יוצאים בחריפות נגד כל מי שמתעקש להתנהג כבן חורין. כי מה שמאפיין את ה-בן חורין האמיתי הוא החתירה נגד הזרם.

הטענה שלהם היא שהם אנשי החופש והאור ואנחנו החשוכים והמשועבדים. אלא שלזרום פירושו להיות משועבד למה שבא לי כאן ועכשיו. לכאורה זה בתנאי שמה שבא לי לא פוגע בזולת, אבל המציאות מלמדת שהגבולות אינם ברורים כלל וכלל. ואדרבה, המציאות היא שאבירי החופש מתאמצים מאד לכפות את הנטיות שלהם על זולתם ולא פעם מפריעים בכל הכוח למימוש זכותם של אחרים לנהוג על פי אמונתם. ע.ע. התנגדות להקמת בית כנסת בשכונות שונות. מגיע ליל הסדר, אירוע הפתיחה של חג הפסח, ועושה לנו סדר בדברים, להיות בן חורין מחייב לצאת ממצרים, לצאת ממיצרי השיעבוד למה שבא לי, מרגיש לי נכון וכו' וכו'. להיות בן חורין זה לעשות מה שנכון כי זה נכון. נקודה.

להיות בן חורין זה להציב יעד ולחתור אליו, והרי חתירה בהגדרה היא נגד הזרם. לעומת זאת, כשזורמים לא חותרים, פשוט נסחפים עם הזרם והזרם הוא שקובע לאן מגיעים. וכבר אמר יהודי חכם: דגים חיים שוחים נגד הזרם, דגים מתים נסחפים בזרם. סדר פסח זה לא זכר למשהו שהיה בעבר, זו חוויה של כאן ועכשיו, יציאת מצרים פרטית שמתרחשת בהווה. כמאמר חז''ל במשנה (פסחים י', ה): בְּכָל דּוֹר וָדוֹר (ובעל התניא מוסיף: ''בכל יום ויום) חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י''ג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם.וזה מפחיד, לשבור את כל ההרגלים ולצאת לדרך חדשה – לא פשוט בכלל, אבל זהו היעוד של עם ישראל. יתן ה' ונזכה לחרות אמיתית.

נשלח ב-12/4/2019 16:56

טהרת המצורע

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">על הדרך רש''י גם עונה לשאלה שלא שאלנו הפעם, והיא מה המשותף בין בעלי לשון הרע ובין נגועי צרעת אחרים בתנ''ך, כולם היו נגועים בגסות הרוחזהו, הבחירות מאחורינו. אבל האם נפטרנו גם מהדיבורים השליליים שאיפיינו כל כך את המערכה שנסתיימה? האמת היא שאני בכלל לא בטוח, וכבר שמענו התחלה של המשך הדיבורים האלה. כי מה מניע אדם להוציא דיבורים שליליים מפיו, לדבר רע על זולתו או אפילו על עצמו? בתורה כתוב מהו עונשו של בעל לשון הרע אבל לא כתוב בפירוש מהי ההנעה הפנימית של הדיבורים הרעים. פרשת השבוע שלנו עוסקת בטהרת המצורע לאחר שנרפא. ממקומות אחרים בתורה אנחנו יודעים שנגע צרעת בא לאדם, בין השאר על דיבורים רעים. למשל, כאשר ה' מציע למשה את השליחות לגאול אותנו ממצרים הוא מסרב ומנמק (שמות ד'): א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי...

האמירה הזאת נתפסה כלשון הרע על בני ישראל שבטבעם הם מאמינים בני מאמינים. לא כתוב מה הניע את משה לדבר כך אבל התגובה לדיבור השלילי היתה מיידית, צרעת: ו וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. תגובה דומה מצאנו כשמרים דיברה על משה (במדבר י''ב): א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג... אצל משה הריפוי היה מיידי אבל מרים נאלצה לחיות בבידוד שבעה ימים עד שנרפאה. גם כאן לא כתוב מה הניע אותה לדבר על משה. בתנ''ך יש עוד מצורעים, אמנם מסיבות שונות, אבל לא נוכל להאריך בדוגמאות, עשינו זאת בעבר וכאן נתמקד רק בהקשר המיידי של הפוליטיקה המקומית.

לפני שנמשיך כדאי להזכיר כי נגע הצרעת שעליו מדברת התורה הוא תופעה פיזית המשקפת מצב רוחני. שכן מה הקשר בין דיבור רע לנגע פיזי בעור הבשר של המדבר? אלא שהתורה קובעת שרוחניות פגומה משפיעה על הגוף שבתוכו היא שוכנת וזה מה שמצמיח את הנגע. אמנם ככל שהעולם התגשם הרוחניות הסתתרה והלכה, ירדה למעמקי הנפש והגוף כבר לא נפגע בגלוי כתוצאה מרוחניות פגומה, אבל המסר נותר בעינו: דיבור שלילי הוא עניין חמור ביותר. עד כדי כך שחז''ל אומרים ש''לשון הרע שקולה כנגד שלוש העברות החמורות שבתורה, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה''. את החומרה של לשון הרע מסבירים בעובדה שיכולת הדיבור היא היא יתרון האדם מן הבהמה.

להתעלות בלי להשפיל אחרים

בדיבור אנחנו משתמשים ביכולת היחודית שהעניק הבורא לאדם (בראשית ב'): ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם... ... וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. 'נפש חיה' אומר תרגום אונקלוס 'רוח מְמַלְלָא' יכולת דיבור. אלוקים ברא את העולם בדיבור, ''בעשרה מאמרות נברא העולם'' ומכל הנבראים הוא בחר להעניק רק לנו את היכולת הזאת. אז אמנם הדיבור שלנו לא יכול לברוא גשמיות יש מאין אבל הוא כן יכול לברוא והוא בורא תגובות רגשיות אצל השומעים. כשאומרים מלים טובות על או ל-מישהו יוצרים אצלו תגובה רגשית חיובית ולהיפך. בין כך ובין כך האומר מציב את עצמו ביחס מסוים, בהשוואה למי שעליו אמר, וכאן מסתתר המוקש המסוכן, בשאלה לטובת (או לרעת) מי פועלת ההשוואה?

אודות המניע הנפשי של המדבר אנחנו למדים מתהליך הטיהור שלו לאחר שנרפא (פרק י''ד): ד וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב... אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. כל פרט מאלה רומז לתנועה נפשית של האדם; נתחיל עם פירוש רש''י: צִפֳּרִים חַיּוֹת, פרט לטרפות: טרפות זו הגדרה לבעלי חיים שתוחלת חייהם קצרה וזה לא מתאים לבעל לשון הרע שהנחת היסוד שלו ביחס לעצמו שונה לגמרי. על צִפֳּרִים אומר רש''י: לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. וְעֵץ אֶרֶז, לפי שהנגעים באים על גסות הרוח. וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, מה תקנתו ויתרפא - ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

שאלנו מקודם מה המניע הנפשי של בעלי לשון הרע, הנה התשובה שרש''י נותן לנו: שהנגעים באים על גסות הרוח. על הדרך הוא גם עונה לשאלה שלא שאלנו הפעם, והיא מה המשותף בין בעלי לשון הרע ובין נגועי צרעת אחרים בתנ''ך, כולם היו נגועים בגסות הרוח. שתי צפרים כנגד שני היצרים שבאדם, את האחת שוחטים כנגד יצר הרע שעליו יש להתגבר ואת השניה משלחים לחופשי אחרי שטובלים אותה במים החיים הנתונים בכלי חרס. הכלי הזה רומז לגוף האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר וכדי לחיות באמת הוא זקוק למים החיים של התורה. הציפור המשוחררת רומזת לרוחו החופשית, שלאחר טבילה במים החיים היא יכולה להגביה עוּף בלי להשפיל אחרים לצורך כך, רק בכוח עצמה.

נשלח ב-5/4/2019 13:03

הפתק בקלפי זה כמו זרע באדמה

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">קמה תנועה חדשה, שעל פי חוק היא אמנם נקראת 'מפלגה' ומציעה דרך חדשה, שזו בעצם הדרך הכי ישנה וטובה של עם ישראל. ''זהות'' מציעה לשחרר אותנו מהאחיזה החונקת של המדינה, חירות אישית היא מציעה. אני בעדעוד מעט זה נגמר ב''ה, יום הבחירות מתקרב וסוף סוף נשמע פחות דיבורים שליליים מסוגים שונים. הלוואי. אולי זו סתם רגישות יתר פרטית, אבל התחושה שלי היא שבמערכת הבחירות הזאת נפרצו הרבה מדי גבולות; של הכפשות, של שקרים, של הצפה במסרוני תעמולה בלתי מזוהים, או בשלוש מלים: שטיפת מוח כעורה. וזו הסיבה העיקרית לכך שאני מצפה ליום הבחירות, שכל זה יפסק כבר. אומרים שפוליטיקה היא 'אמנות האפשרי' לכן פוליטיקאים שהשמיצו זה את זה בפומבי עד כלות יכולים ביום שאחרי לחייך זה לזה ולשתף פעולה כאילו לא היו דיבורים רעים מעולם. החלק השני הוא טוב מאד, אבל דיבורים רעים לא נעלמים סתם כך ואת זה מלמדת אותנו פרשת השבוע.

הפרשה פותחת בדיני יולדת (ויקרא י''ב): ... אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר... ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד... ומיד אחר כך עוברת לדבר על נושא אחר לגמרי (פרק י''ג): ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַתוְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. חז''ל אומרים לנו כי הנגע שעליו מדברת כאן התורה נולד בעור האדם כתוצאה מדיבור רע, 'מצורע - מוציא רע'. במצב כזה הוא נדרש להתייצב אצל הכהן אשר בכוח אהבת ישראל המובנית בנפשו, הוא מסוגל להניע באדם הנגוע תהליך של שינוי נפשי ותודעתי שבסיומו הוא נרפא מהנגע. על כל פנים ברור שלמלים היוצאות מפינו יש כוח גדול, בין לטוב ובין למוטב וצריכים להזהר מאד במה שמוציאים מהפה.

והנה במהלך מערכת הבחירות הארוכה מדי, שמענו וקראנו יותר מדי מלים רעות וגם זה, כלומר החשיפה שלנו לאותן מלים, הוא עניין לא טוב לנו. עם זאת, מי שפיתח רגישות לשפת הדיבור יכול ללמוד לא מעט מהמלים שמשמיעים לו. וכמו שאמר איוב (פרק י''ב): יא הֲלֹא אֹזֶן, מִלִּין תִּבְחָן; וְחֵךְ, אֹכֶל יִטְעַם לוֹ: את היכולת לזהות טעמים שונים בפה כולנו מכירים; באותה מידה, אומר איוב, האוזן יכולה לזהות דקויות במלים שהיא שומעת, מה שנקרא לקרוא 'בין השורות' או להבין מה שמעבר למלים הנאמרות. באופן כללי כדאי מאד לפתח את היכולת הזאת וקל וחומר כששומעים דברי תעמולה לקראת בחירות. זה אמנם נושא מעניין אבל לא זה הנושא הפעם, הנושא הוא הזריעה והפירות.

ויקו לעשות ענבים ויעש באושים

על שלב הגידול אנחנו לא מדברים כי עליו אין לנו השפעה. גם לא בטוח שכל המצביעים בבחירות מודעים לכך שהפתק שישימו בקלפי הופך אותם לשותפים בכל מעשה או מחדל של המפלגה שבה בחרו. אמנם שותפים זוטרים, מאד, אבל שותפים. אז כדי להמחיש את הרעיון אספר כאן על כמה פתקים ששמתי בקלפי בבחירות ואנסה גם להציג את התובנות מאותן בחירות. נתחיל בבחירות של שנת 77: לראשונה הצבעתי לליכוד, אולי כי חשבתי שיש סיכוי למהפך וכדאי שהוא יקרה. מר בגין אמנם ניצח אבל כעבור כמה ימים החלטתי שלא אצביע שוב למר בגין, המינוי לשר חוץ שהוא העניק למשה דיין שיכנע אותי שזה לא באמת מהפך, זה רק החלפת אישים, לא שינוי כיוון.

בבחירות 96 הצבעתי למר נתניהו ואפילו עבדתי די חזק כדי שייבחר. ההצבעה היתה בשני פתקים, בפתק השני בחרתי אז וגם מאז במפלגה הכי ימנית שהיתה. למחרת התקשרו מסניף הליכוד והזמינו אותי להשתתף בחגיגת הניצחון. עניתי שמוקדם מדי לחגוג, נראה קודם איך יוכיח את עצמו. זו היתה הפעם האחרונה שהצבעתי עבורו. בבחירות הבאות כבר שמתי בקלפי פתק ''המלך המשיח''. הבנתי ששום כוכב פוליטי לא יפתור לנו את בעיות היסוד כי כולם, גם ימין וגם שמאל פועלים על סמך אותן הנחות המתעלמות מהקשר הרוחני דתי שלנו לארץ ישראל. באמצע כהונת הכנסת החמש עשרה נערכו בחירות אישיות לראשות הממשלה ונבחר אריאל שרון, איש שמפניו הזהרתי חמורות.

כמובן, גם בבחירות האלה שמתי פתק ''משיח''. לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה שחזרו להיות בפתק אחד, שוב הזהרתי מפני בחירה בשרון אבל לא כל כך הקשיבו לי. באותם ימים פירסמתי לראשונה במרשתת מאמר שבו טענתי בין השאר שמר שרון עוד יביא את הצרות של לבנון לעזה. לכן לא מזמן, כשחבר השתבח באזני שתמיד הצביע ליכוד, אמרתי לו ''אז אתה שותף לעקירת היהודים מגוש קטיף''. הוא כמובן התקומם אבל זה בדיוק הרעיון שאנחנו מדברים עליו כאן, מה יצמח מהפתק שאזרע בקלפי. בין לבין, בכל מערכות הבחירות חיפשתי את המפלגה הכי קיצונית מימין בהנחה שזו הדרך להאט ולו במעט את ההתדרדרות שמאלה. בשנת 2003 חרגתי ממנהגי ולראשונה הצבעתי לבית היהודי.

זריעה לא מוצלחת

מעולם לפני כן לא הצבעתי למפד''ל אבל באותה שנה מצאה חן בעיני ברית האחים שנכרתה לכאורה בין בנט ולפיד. חשבתי (בטעות) שהנה פועלים לאחדות ישראל. לא חלף זמן רב עד שמר בנט השמיע אמירות מכילות כלפי ניסיונות ההשתלטות של הרפורמים ואני הבנתי שטעיתי. לא אחדות ישראל אמיתית, רק שיקולים פוליטיים. ותמיכתו בחוק להצרת צעדיו של ''ישראל היום'' הוסיפה לרגשי החרטה שלי על התמיכה בו. הכהונה שלו כשר חינוך בכנסת היוצאת הרחיקה אותי ממנו סופית. כי לענ''ד חמש יחידות מתמטיקה זה חשוב אבל לילד/ה יהודי/ה לימוד התנ''ך חשוב יותר. שלא לדבר על הדלת שהשאיר פתוחה בפני המסיתים נגד היהדות. זרעתי וצמח משהו לא טוב.

נראה לי מיותר לציין שבחלק ממערכות הבחירות הקול שלי ''הלך לאיבוד'' כביכול, כי לא עברו את אחוז החסימה, אבל אצלי זה לא היה שיקול. בחרתי במה שנראה לי הכי טוב לעם ישראל בלי להתערב בחשבונות של הקב''ה, שהרי רק הוא קובע מי יעלה ומי ירד, מי ירום ומי ישפל. והנה קמה תנועה חדשה, שעל פי חוק היא אמנם נקראת 'מפלגה' ומציעה דרך חדשה, שזו בעצם הדרך הכי ישנה וטובה של עם ישראל. ''זהות'' מציעה לשחרר אותנו מהאחיזה החונקת של המדינה, חירות אישית היא מציעה. אני בעד. כי כמי שמתבונן בפרשת השבוע מזווית הראיה של האקטואליה, וגם כותב על זה כבר כמעט עשרים שנה, הגעתי למסקנה שזו הדרך הנכונה על פי התורה וגם את זה כתבתי בעבר.

אז שתהיה לכולנו בחירה נכונה והעיקר שלא נשמע ונקרא עוד כל כך הרבה מלים רעות. מי יתן. כי המלים הרעות ושיתוף הפעולה שלאחריהן, זו לא אמנות האפשרי כמו שטוענים הפוליטיקאים, זו רק צביעות. והרי אנחנו רוצים מערכת נקיה וישרה באמת.

נשלח ב-29/3/2019 12:42

כדי לבחור צריך דעת להבדיל

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">ברמה התודעתית וממילא גם הפוליטית, הימין והשמאל נמצאים על אותו רצף שבסופו מגיעים לשמאל הקיצוני או למה שמכנים פוסט ציונות. תאמרו אבל גם לימין יש קיצוניים משלו, ומה ההבדל?כעשרה ימים לפני הבחירות אנחנו קוראים בתורה את פרשת שמיני. הרבה נושאים מעניינים ברמה העכשווית יש בפרשה הזאת ומהם מה מותר ומה אסור לאכול, מה טהור לנו ומה טמא. הפסוק המסיים את הפרשה הוא (ויקרא י''א): מז לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. והכל תחת הכותרת של פסוק הפתיחה (פרק ט'): א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיווּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. בעבר עמדנו לא פעם על כך שהשמיני רומז למה שלמעלה מהטבע, למעלה מהשגת השכל האנושי. בהצבת נושא המותר והאסור, הטמא והטהור בפרשת שמיני, אומרת לנו התורה שהחלוקה בין טמא לטהור וממילא ההבדלה ביניהם, אינה מתחייבת מהשכל האנושי.

ועל דרך הסיפור במדרש (רבה) אודות אותו גוי ששאל את רבן יוחנן בן זכאי: מה הדבר הזה שאתם עושים, מביאים אפר פרה (השבת קוראים בספר שני את פרשת פרה) שמים במים, מזים על טמא מת ואומרים שבכך הוא נטהר, זה לא כשפים? ענה לו ר' יוחנן: ומה אתם עושים כש''רוח תזזית'' נכנסת במישהו? אמר לו מביאים מיני בשמים, שמים באש, מכבים במים ועם העשן הזה הרוח בורחת. אמר לו ''ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך'' כך אנחנו נפטרים מרוח הטומאה, שהרי כתוב בזכריה ''ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ''. אחר כך אמרו לו תלמידיו, ''לזה דחית בקנה'' ומה התשובה האמיתית? אמר להם: אמר הקב''ה חוקה חקקתי, גזרה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי.

זו המדרגה של השמיני, החיבור לאלקות, לעובדה שהקב''ה מנהיג את העולם גם בפרטים הקטנים ביותר. רק אחרי שרוכשים את המודעות הזאת מתחילים להבדיל בין מותר לאסור ובין טמא לטהור. עד אז הכל כשר לכאורה, כל מה שלא נאסר בחוק מפורש של בית המחוקקים. וגם אחרי שנאסר, אפשר להביא בפני בג''ץ והוא יפסוק כראות עיני שופטי ההרכב המזדמן או היעודי. וכך התרגלנו כבר להכיל הכל, גם דעות וארגונים השוללים את זכותנו כיהודים על ארץ ישראל ואפילו את עצם זכותנו לחיות כיהודים המכפיפים עצמם להוראות השולחן ערוך או סתם ממשיכים במסורת אבות. באה פרשת השבוע ומורה לנו: יש אסור ויש מותר, יש טמא ויש טהור ועלינו מוטל להבדיל ביניהם.

ימין ושמאל, יש הבדל?

ואיך כל זה נוגע לבחירות? אז ככה: הרבה מפלגות מתמודדות וככל הנראה רובן ישארו בחוץ, אבל באופן כללי מדברים על חלוקה בין גוש הימין וגוש השמאל כאשר הימין נוטה לשימור המסורת היהודית בעוד השמאל להיפך. הימין מצהיר על נאמנות לארץ ישראל בעוד השמאל נאמן לתהליך שלום שמחירו הוא שטחי ארץ ישראל. הכל לכאורה, כן? כי יש עוד הרבה דקויות ואין כאן המקום להאריך. על כל פנים, הרושם המתקבל (לפחות אצלי) הוא שבעוד השמאל מתייחס אל הימין כבלתי לגטימי הימין אינו שולל לגמרי את השמאל. יוצא מזה שהימין פועל על בסיס אותן הנחות יסוד של השמאל. התוצאה ההכרחית והיא מאד בולטת, זה שלאורך זמן רב הימין מבצע את מדיניות השמאל.

האם ניתן לסמוך על הימין שבעתיד ינהג אחרת? באופן אישי התשובה שלי היא שלילית לחלוטין, כי כנ''ל, הנחות היסוד של הימין הן אותן הנחות יסוד של השמאל, שכן שניהם מנותקים עדיין מהשמיני. במלים אחרות, ברמה התודעתית וממילא גם הפוליטית, הימין והשמאל נמצאים על אותו רצף שבסופו מגיעים לשמאל הקיצוני או למה שמכנים פוסט ציונות. תאמרו אבל גם לימין יש קיצוניים משלו, ומה ההבדל? ההבדל הוא שהימין מסתייג מהקיצונים שלו (ומקיצוניות בכלל) בעוד השמאל מאמץ אל חיקו את הקיצונים שלו. הוא אשר אמרנו, הימין והשמאל נמצאים על אותו רצף והתהליך מוביל שמאלה. ע.ע. ליכודניקים לשעבר ואפילו בנו של מנהיג המפד''ל ז''ל.

אז מה נשאר, במי בוחרים? קודם כל בוחרים בה' ובתורתו. בו עצמו, לא בפוליטיקאים המתיימרים לייצג אותו. בעצם, לפי פרשת השבוע לא בוחרים בפוליטיקאים בכלל, מחפשים מי הכי פחות פוליטיקאי, מי הכי דבק ברעיון ובו בוחרים. יש כזה? והסיבה: בין האסורים באכילה כתוב בפרשת השבוע: מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן... מפרש רש''י: זה נחש. ולשון גחון שְׁחִיָיה שהולך שׁח ונופל על מעיו. כך הוא מטעה את האדם, פונה אליו בעדינות, שׁח, ובסוף התהליך האדם מוצא את עצמו נופל על מעיו. זה בדיוק התהליך שמעבירים אותנו ארגוני השמאל מ''שלום עכשיו'' ועד הקרן לישראל חדשה וגרורותיה, התחילו במלים יפות אבל כעת המטרה הסופית כבר ברורה. ונראה שבעיני הפוליטיקאים מימין הפעילות של הארגונים האלה היא לגטימית או לפחות גזירת גורל. הגיע הזמן לפקוח את העיניים.

נשלח ב-22/3/2019 14:08

המסר של פורים ופרשת השבוע

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">המן הבחין בכך שלמרות הפיזור והפירוד ולמרות הנטיה של חלקם להתבוללות, עדיין מדובר בעם אחד, ביהודים. אבל כשמדייקים בנוסח המגילה עולה אפשרות שהמן התכוון להשמיד רק את אלה שהזדהו כיהודים, לא את המתבולליםלקראת כתיבת רשימה זו קראתי את מה שכתבתי לפני שנה והמסקנה העגומה היא שאפשר לעשות העתק הדבק ואף אחד לא ירגיש בהבדל, כי כלום לא השתנה מאז. הנה קטע לדוגמא: ''מבקרים אותנו קשות על עצם ההתגוננות מפני מבקשי נפשנו והביקורת הזאת חילחלה גם למקומות שהיו אמורים להיות חסינים מפניה, וכתוצאה מכך החיילים אינם מורשים להתגונן מפני פורעים רצחניים. ולהבדיל, ימניים המתגוננים מפני אמירות מבזות או מסיתות - מוקעים כמסיתים בעצמם, עיין ערך ראש הממשלה אל מול משמיציו''. משהו השתנה מאז? אבל פיזור הדעת הרעיוני הזה אינו חדש בתולדות עם ישראל, כבר המן השתמש בו כנימוק ליוזמתו המטורפת ... לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים...

לפני שהעלה את בקשתו לפני לאחשורוש הוא הקדים רקע (אסתר ג', ח): ... יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. מעניין, המן הבחין בכך שלמרות הפיזור והפירוד ולמרות הנטיה של חלקם להתבוללות, עדיין מדובר בעם אחד, ביהודים. אבל כשמדייקים בנוסח המגילה עולה אפשרות שהמן התכוון להשמיד רק את אלה שהזדהו כיהודים, לא את המתבוללים. שכך כתוב שם: ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹכִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁעַם מָרְדֳּכָי. מצד אחד את כל היהודים ומצד שני אֶת-עַם מָרְדֳּכָי, את ההולכים בדרכו של מרדכי.

מכאן עולה לכאורה שהגזרה לא חלה על יהודי שהיה מפגין התבדלות ממרדכי ומדרכו. אבל בפועל כולם הזדהו עם מרדכי וכולם נענו לקריאה שהוציא בהוראת אסתר: טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם... והרי היו בין היהודים אשר בשושן, עיר הבירה של האימפריה, לא מעטים שנסחפו באוירה המקומית כנ''ל, למרות זאת המשימה הזאת בוצעה בהצלחה, כולם נענו לקריאה: יז וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. מה הניע את אותם יהודים מתקדמים להזדהות כזאת מוחלטת עם היוזמה שעליה הכריז מרדכי? וכתוב בחסידות שההתגייסות המלאה הזאת היא שפעלה את נס ההצלה, מה מסתתר פה?

אש התמיד בלבו של יהודי

הרי רק מרדכי סירב להשתחוות להמן, יהודים אחרים, אולי ניסו להתחמק, לא להיתקל בו, אבל אם וכאשר נתקלו נהגו כמו כולם והשתחוו. והנה כולם, כולל המתבוללים, נענים למרדכי ומשנים כיוון. אולי פרשת השבוע תעזור לנו להבין את הבסיס הרוחני למהפך שעברו אותם יהודים. הפרשה פותחת בדיני קרבן עולה (ויקרא ו'): ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. בקריאה שטחית וגם בפשט עבודת הקרבנות נראית כריבוי פרטים טכניים קשים להבנה. בטח לאנשים כמונו שאינם מתמצאים בפרטים של מבנה המקדש והמזבח. אבל האמת היא שהקרבנות מדברים על עבודת ה' של יהודי עם כל הפרטים שבזה.

המזבח רומז ללב של היהודי והאש על המזבח רומזת לחום לבו של היהודי בקשר שלו עם הקב''ה. הפסוק שציטטנו מתייחס לקרבן עוֹלָה אשר בשונה מקרבנות אחרים, הוא מיוחד בכך שכולו עולה באש אשר על המזבח. לכהנים ולמביא הקרבן אין שום חלק בבשר הקרבן, מה שיכול לרמוז לכך שהקשר הרמוז בקרבן הזה בין היהודי ובין ה', הוא חף מאינטרסים. והנה הניסוח בפסוק הוא: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, רמז לכך שחום הלב, הבעירה הפנימית של יהודי בשאיפתו לקשר עם הקב''ה מתקיימים גם כאשר הוא חווה מצבים שלא טוב לו, כגון בגלות הארוכה המשולה ללילה. גם במצבים האלה האש הפנימית בוערת בו והיא מלווה אותו עד שמאיר הבוקר.

אבל, אומרת לנו התורה, לפעמים נראה כאילו האש הזאת נעלמה מלבו של היהודי, הלילה הארוך של הגלות (כל אחד כפי שהוא חווה את אותו חושך) נראה כאילו העלים את הבעירה הפנימית של היהודי ולכן הוא נסחף למחוזות אחרים. הדבר הזה רמוז באות מ' שבמילה מוֹקְדָה, בספר תורה היא אות קטנה יותר, מ' זעירא. לרמוז שהבעירה קיימת למרות שאינה נראית מחמת זעירותה. וזה היה מצבם של חלק מהיהודים בימי מרדכי כמו גם בזמננו, הבעירה היהדותית הפנימית נסתרה לגמרי. אבל כשיצאה הקריאה אל היהודים לשוב ולהזדהות ככאלה, הבעירה הזאת התגברה פתאום וזה מה שהניע ברובד הרוחני את מהלך ההצלה מגזירת המן. וכמו בימים ההם גם בזמן הזה הקב''ה יעשה לנו נסים ונפלאות.

נשלח ב-18/3/2019 06:04

אהבה של הבורא מול השנאה של עמלק

נסים ישעיהו‎

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">עצם הקיום שלנו, ביחוד אחרי יציאת מצרים, מהווה הכרזה שיש מנהיג עליון לעולם ויש עם שנבחר לייצג אותו. עמלק ניסה להוכיח את ההיפך, לא כדי לתפוס את מקומנו, אלא כדי שלא יהיה עם כזה. ולזה אין מחילה.השבת מתחילים את ספר ויקרא בפסוק: א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ולכאורה, מספיק היה לכתוב ''וידבר ה' אל משה מאוהל מועד לאמר'' מה מוסיפה לנו הקריאה? מסביר רש''י שבפסוק הזה התורה מלמדת אותנו על טיב הקשר בין ה' ובין משה באופן כללי, כי לא רק כאן, אלא: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה. ורש''י ממשיך ומפרש: אבל לנביאי האומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ''וַיִּקָּר אלקים אל בלעם''. לאורך כל הדרך משה מייצג את עם ישראל, זו מהותו כידוע. עד כדי כך ש''משה הוא ישראל וישראל הם משה'' (רש''י לבמדבר כא, כא). מכאן שחיבתו של ה' למשה היא היא חיבתו לנו, לבני ישראל.

הזהות הזאת בין משה ובני ישראל רמוזה די ברור בפרשה שקראנו לפני כשלושה שבועות, פרשת 'כי תשא'. כאשר ה' מודיע למשה שבני ישראל עשו את העגל, הוא פותח את דבריו במלים ''לך רד''. (ברכות לב/א): מאי לך רד? אמר רבי אלעזר: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי? אמנם מצד עצמך אתה אדם נעלה, אבל לא זו הסיבה לקשר המיוחד שלי איתך, הסיבה היא עם ישראל והעובדה שאתה מייצג אותם, ואם הם התנתקו ממני – הקשר המיוחד שלי איתך, מתייתר. והאהבה הזאת של ה' אותנו נרמזת דוקא בפסוק הראשון של ספר ויקרא שהתוכן שלו כידוע הוא הקרבנות השונים שיהודים אמורים להקריב.

הקרבנות נועדו לכפר על מי שחטא, אלא שהרעיון הזה אינו מובן מאליו. המדרש (ילקוט שמעוני) אומר: שאלו לחכמה חוטא, מה עונשו? אמרה להם (משלי יג, כא) חֲטָּאים תְּרַדֵּף רעה, שאלו לנבואה חוטא, מה עונשו? אמרה להם (יחזקאל יח, ד) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא, מה עונשו? א''ל ''יביא אשם ויתכפר לו''. מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהחכמה מתייחסת לזיקה שבין המצוות לחיי האדם; החטא לנפש הוא כמו רעל לגוף והתוצאה בהתאם. הנבואה עניינה הוא הקשר בין הנברא לבורא המהווה ומחיה אותו, החטא מנתק את הקשר הזה ואין חיים. אבל התורה היא מעל החכמה ומעל הנבואה, היא הרצון העליון, והיא אומרת שהחטא בא מהחלק הבהמי שבאדם וקרבן בהמה יכפר עליו.

למחות את זכר עמלק

כתוב בספרים הקדושים שבכל יהודי יש ניצוץ משה רבנו. לכן מוצאים בתלמוד שחכמים מכנים זה את זה 'משה' כהבעת הערכה לסברה שהעלו. ויש לומר שמכאן גם הכינוי ''מושק'ה'' בפי הגויים ליהודים באשר הם, מושק'ה של פריץ פלוני וכדומה. כי בעיניהם כל היהודים אותו דבר, והרי ברוחניות כולנו מתייחסים למשה. אז החיבה שמפגין ה' כלפי משה בקריאה אליו היא אותה חיבה שהוא מפגין כלפי כל יהודי באשר הוא. שעל כן אנו פותחים את היום באמירת ''מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה...'' שזה ביטוי של חיבה. והנה בשבת זו, בסיום הקריאה בתורה את פרשת ויקרא הפותחת בביטוי החיבה של ה' למשה ולנו, אנחנו מוציאים ספר תורה שני וקוראים על החובה שלנו לשנוא את עמלק.

את תזכורת השנאה הזאת אנחנו קוראים בכל שנה בשבת שלפני פורים (דברים כה): יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. ...תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.וזה לכאורה מוזר, כי התורה מצווה אותנו שלא לשנוא את המצרים למשל. למרות כל מה שעשו לנו, שיעבוד בעבודת פרך, השלכת תינוקות לַיְאוֹר ועוד צרות, לא שונאים ואסור לשנוא אותם. וכך גם ביחס לבבלים שהחריבו את בית המקדש הראשון, לרומאים שהחריבו את השני, למבצעי הפוגרומים לדורותיהם ולעמי האינקויזיציה והנאציזם; עם ישראל התגבר, הפך דף והמשיך הלאה. רק את עמלק שונאים וחייבים להמשיך לשנוא עד למחייתו המוחלטת. במה זכה עמלק ליחס המיוחד הזה?

כך מתארת התורה את הפגיעה שלו בנו: יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָוְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. כל הרשעים שפגעו בנו לאורך הדורות עשו זאת תחת איזה רעיון או אינטרס, לעמלק לא היתה שום סיבה וגם לא ציפה להרוויח משהו. הוא פגע בנו לשם הפגיעה. פגיעה בלי סיבה ובלי אינטרס, רק שלא נהיה. עצם קיומנו הפריע את מנוחתו. כי עצם הקיום שלנו, ביחוד אחרי יציאת מצרים, מהווה הכרזה שיש מנהיג עליון לעולם ויש עם שנבחר לייצג אותו. עמלק ניסה להוכיח את ההיפך, לא כדי לתפוס את מקומנו, אלא כדי שלא יהיה עם כזה. ולזה אין מחילה. עמלק כעם אינו קיים היום אבל זה הרעיוני קיים וממשיך בדרכו. נתחבר לזהותנו כיהודים ובכך נמחה אותו סופית.

נשלח ב-8/3/2019 14:14

התפקדות והזדהות

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">ההבדלים בין הגושים הם שוליים, שכן הוויכוח ביניהם הוא לא על עצם ההתנערות אלא רק על קצב ההתקדמות לקראת התנערות סופית מהזהות שלנומערכת הבחירות הולכת ומחריפה, כלומר המסרים הנשמעים מחריפים והולכים, והתחושה שלי כמצביע שאת קולו מבקשים היא, שיותר משמישהו מציע לי תוכניות ורעיונות להזדהוּת, מנסים להזהיר אותי מפני הצבעה למישהו אחר. אולי זה רק אני, אבל אצל רוב המפלגות לא הצלחתי למצוא מסרים חיוביים שארצה להזדהות איתם, ואדרבה, פה ושם ניתן לזהות מאמץ מכוון לעירפול מסרים. מדובר באנשים חכמים בסה''כ ולכן ההנחה שלי היא שזה קורה מפני שהם לא באמת יודעים מה מעניין אותי. האם זה משום שהם פועלים תחת לחץ? אולי, אבל לפנינו עוד למעלה משלושים יום עד לסיום המערכת הזאת ואני תוהה לאיזה שפל עוד יתדרדרו המסרים של אלה המבקשים את קולי.

חודש אדר א' הסתיים ביום ה' וביום ו' נכנסנו לחודש אדר ב', שני חודשים רצופים של שמחה. שכן כידוע, משנכנס אדר מרבים בשמחה והשנה זה אומר שמחה כפולה, פעמיים אדר. ואמנם על פניו יש לנו סיבה טובה לשמוח, שני החודשים מוקדשים למערכת בחירות (''גורלית'' כמו כמעט כל קודמותיה) והדמוקרטיה חוגגת. האמנם חגיגה? למי? מה בעצם מציעים לי, לאזרח שאת קולו מבקשים, בבחירות האלה או בבחירות בכלל? בחירה בין ימין ושמאל? מישהו יכול להאיר את עיני בחידוד ההבדלים המהותיים בין שני הצדדים? אני לא מדבר על הפן הייצוגי, על המועמדים השונים או על השפה שבה הם משתמשים, אני מדבר על הפן המהותי, על המשכיות עם ישראל.

כי להצביע בבחירות זה אומר להתפקד למחנה שעבורו אני מצביע, וזה אמור לבוא מתוך הזדהות עם אותו מחנה. אז עם מה או עם מי אני אמור להזדהות? נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר במפלגות, מלשון פילוג שזה ההיפך מאחדות ישראל ונניח שמדובר בתנועות רעיוניות, האם יש מפלגה שמתייחסת בכלל למהות, לייחוד של עם ישראל ולדרך הביטוי של ייחוד זה במדינה הקיימת בשטח ארץ ישראל? אם תמצאו, הגידו נא לי. תודה. בינתיים, מכל מה ששמעתי וקראתי עד עכשיו ההתרשמות שלי היא שכל מפלגה מתמקדת בפן מסוים של החיים כאן, מניפה דגל אחד שאותו בחרה בקפידה ודי מתעלמת מהתמונה הכוללת. ובכלל לא משנה מה הדגל הזה מייצג, זה עדיין פן אחד בלבד.

להתחבר לזהות שלנו

בשבת זו אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בספר שמות, פרשת פקודי (פרק ל''ח): כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. לכל לראש הכל נעשה לפי הוראות המנהיג שהביא לעם את דבר ה'. בהמשך יש דו''ח מפורט של הכנסות והוצאות אבל גם התייחסות לאנשים שעשו את העבודה: כב וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. כג וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָןחָרָשׁ וְחֹשֵׁב... אלה היו האמנים המובילים, אבל כל עם ישראל השתתף במלאכה, כל אחד כמיטב יכולתו ובהתאם לכישוריו (פרק ל''ט): לב וַתֵּכֶלכָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵלכְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ.

הגדרת המשימה היתה ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' וכל בני ישראל התגייסו לביצועה והיו שותפים בהגשמת המשימה לבנות לו יתברך מקדש פה בעולם הזה. הפרשה הזאת מזכירה לי חוויה מלפני שנים רבות, כיבוש ירושלים ודגל ישראל מתנופף בהר הבית. דומה שכולם שמעו אז את פעמי המשיח והתעוררות רוחנית אדירה הורגשה אז בארץ. הרי כל יהודי חש קשר למקום שבו ממוקד הקשר שלנו עם הקב''ה. וזה נכון גם אם לא חושבים על הקשר הזה ביומיום, ראינו את זה אז בגלוי אצל כולם. אלא שלמנהיגים דאז היו מחשבות אחרות, כנראה פחדו מ''משיחיות'' מהזדהות גלויה עם שורשינו העתיקים שנחשפו, וכדי להשיבם לתהום הנשיה החזירו לערבים את החזקה על הר הקודש.

ומאז ועד עתה נמשכת המגמה הזאת של התרחקות מהשורשים ר''ל. לענ''ד, במערכה הפוליטית המתנהלת כעת מגיע לשיאו (הזמני?) המאבק על עצם יהדותה של המדינה. בגדול זה נראה כאילו הימין (שם כללי) דבק בזהות הזאת בעוד השמאל מתנער ממנה, אבל הנסיון המצטבר לימד אותי שזו אשליה. כי ההבדלים בין הגושים הם שוליים, שכן הוויכוח ביניהם הוא לא על עצם ההתנערות אלא רק על קצב ההתקדמות לקראת התנערות סופית מהזהות שלנו. בחירות זה דבר רציני, הקב''ה העניק לנו בתורה את זכות הבחירה החופשית. והרי בכל רגע ובכל צעד אנחנו בוחרים מה יהיה טיבו של הקשר בינינו ובין בוראנו, וזה השיקול שאמור להנחות אותנו גם בבחירת הפתק שנשים בקלפי.

נשלח ב-1/3/2019 13:19

שום פרויקט אינו דוחה שבת

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">אני לא מאשים אותם בשקר מכוון, הם פשוט משקרים לעצמם כל הזמן עד שהשקר נתפס אצלם כאמת. תופעה אנושית טבעית לגמרי כידוע, והיא מתעצמת בפוליטיקהרבים חושבים שעל השבת נצטווינו לראשונה בעשרת הדברות, זוכרים שכתוב שם (שמות כ', ז): זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. אבל האמת היא שעוד קודם לכן נצטווינו על כך. כשנגמר המזון שהוציאו ממצרים, הקב''ה הוריד מן, אספו אותו בכל בוקר וכל אחד קיבל בדיוק מה שמספיק לו לאותו יום בלי קשר לכמות שאסף. ביום השישי אספו ויצא כפול, ביקשו הסברים ממשה והוא השיב (פרק ט''ז, כג): ... הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר... אחר כך שמענו את הציווי בעשרת הדברות ושוב בפרשה הקודמת (פרק ל''א, יג): וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ... והנה בפרשת השבוע שלנו הציווי חוזר (ל''ה, ב): שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'...

זו אמנם לא הפעם האחרונה שבה מצווה התורה על השבת, אבל לענייננו די בכך. המיוחד בציווי שבפרשתנו הוא ההמשך, הציווי להקים את המשכן: ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת... י וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'. יא אֶת-הַמִּשְׁכָּן... המשכן היה פרויקט הדגל של עם ישראל, מה עוד שבין השאר הוא נועד להוות תיקון לחטא העגל שאודותיו למדנו בשבוע שעבר. פרויקט כל כך חשוב, היינו מצפים שיתרכזו רק בו, שידחה את כל העיכובים, חבל על כל יום שעובר עד סיום הבניה. הרי לעם היה חשוב לתקן את הקלקול של חטא העגל ומהר, לכן בתוך ימים תרמו יותר ממה שצריך. אבל התורה אומרת לא! המשכן חשוב אבל השבת חשובה יותר.

וצריך לשים לב שהתורה מצווה לעבוד, אבל יש הגבלה: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה... היום השביעי הוא קודש, כל מלאכה אסורה בו מלבד מקרה של פיקוח נפש, להצלת חיי אדם, ואין שום פשרה בעניין הזה. ועד כדי כך חשובה השבת, עד כדי כך היא עקרונית בביטוי הקשר שלנו עם בוראנו, שהתורה מצווה אותנו שוב ושוב על שמירתה. והקב''ה מסביר את החשיבות המיוחדת של השבת(ל''א, יז): בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵלאוֹת הִוא, לְעֹלָם: כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. בשמירת השבת מכריז היהודי בגלוי על הקשר הנצחי שלו עם הקב''ה. בנוסף הוא גם מעיד על אמונתו בבריאת העולם. שהרי בלי זה, מהיכן צץ הרעיון ליצור יחידות זמן של שבעה ימים?

השבת מבטאת את אחדות ישראל

ומלבד החשיבות העליונה של שמירת השבת המודגשת בפרשת השבוע, אנחנו קוראים (בספר שני) אודות המצווה לתרום מחצית השקל. לקראת חודש אדר (הסמוך לניסן) היו אוספים את התרומות לצורך קניית קרבנות הציבור, מחצית השקל מכל יהודי בוגר. זו אמנם תרומה, אבל היא חובה על כל היהודים כדי שלכל יהודי יהיה חלק שווה בקרבנות הציבור. ועל זה אומרת התורה (ל', טו):הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶללָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. יש תחומים שבהם כל אדם מתבקש לתרום כפי יכולתו, לא בעניינים היסודיים המשותפים לכלל ישראל. בזה אין וגם אסור שתהיה עדיפות כלשהי לעשיר על העני, כי כולנו שווים בקשר הבסיסי עם הקב''ה.

מצוות מחצית השקל נועדה לבטא את הנקודה החשובה מאד של אחדות ישראל, אחדות שמעבר לשונוּת הטבעית שיש בין פרטים וגם בין אסכולות שונות. זה בסדר שיש הבדלים, התורה לא דורשת אחידות, היא דורשת אחדות. ודוקא בתחום הזה אנחנו, איך לומר, קצת חלשים. כנראה מפני שהאחדות כל כך חשובה להמשך דרכנו כעם, בהפוך על הפוך יש אצלנו נטיה בולטת להתבדלות. עד כדי כך שלקראת הבחירות יש עשרות מפלגות המבקשות שנצביע עבורן וחלקן מתבסס על אמירות ופרסומים משמיצים נגד מפלגות מתחרות, שזו גישה של פילוג. כולם רוצים אחדות, כך (לפחות חלק מהם) אומרים, אבל כל אחד רוצה אחדות בדרך שלו בלי להשאיר אפשרות ביטוי לזולתו.

והבעיה הגדולה של המצביעים, על כל פנים שלי כמצביע, היא שמרבית אלה המבקשים שאתן להם את קולי אינם מדברים אלי אמת, במקום זה הם אומרים מה שלדעתם אשמח לשמוע. והם בכלל לא שאלו לדעתי. ושלא יהיו אי הבנות, אני לא מאשים אותם בשקר מכוון, הם פשוט משקרים לעצמם כל הזמן עד שהשקר נתפס אצלם כאמת. תופעה אנושית טבעית לגמרי כידוע, והיא מתעצמת בפוליטיקה. וכבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני לא מצביע למי ששיקר לי, לכן כמעט שלא יצא לי להצביע פעמיים רצופות לאותה מפלגה. כי אני מחפש את מי שחותר לאחדות ישראל, אחדות אמיתית, כזו שיכולה להתבסס אך ורק על ההוראות שנקרא בתורה בשבת הזאת, בפרשת ויקהל-שקלים.

נשלח ב-26/2/2019 16:19

אחדות? סביב מה?

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">הבחירה בנו לא אומרת שאנחנו טובים מאחרים שלא נבחרו, היא כן אומרת שאנחנו מחוייבים יותר מאחרים. זו הסיבה שקיבלנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות בעוד אחרים קיבלו שבע וזה מספיק להםבשבת זו אנחנו קוראים את פרשת כי תשא, פרשה ארוכה יחסית, מאה שלושים ותשעה פסוקים, שבמרכזה הנפילה הגדולה של עם ישראל במעשה העגל. זה קורה בזמן שהמנהיג נעדר מהמחנה; משה רבנו עלה להר לקבל את לוחות הברית עם עשרת הדברות הכתובות בהן, וכבר ארבעים יום לא רואים אותו. אמנם ידעו מראש שכך יהיה, אבל התבלבלו בחשבון, חשבו שכבר הגיע היום הארבעים ואחד ונבהלו מכך שעדיין לא חזר, הרגישו אבודים בלעדיו. אפשר להבין אותם; כי להיות במדבר בלי מנהיג שיורה כיוון ויתווה דרך זה מרשם להתפרקות. ומעניין, התורה מספרת שהיוזמה הזאת תפסה את רוב העם, שרוב מוחלט הסכים עם המהלך והיה שותף. רק שבט לוי לא השתתף.

לא לחצו על הלויים להשתתף, תמיד יש את הקיצוניים האלה שמתעקשים לשמר מסורות ישנות, ועושי העגל השלימו עם זה. הקיצוניים האלה הרי לא מזיקים בדרך כלל אז אפשר לסבול אותם. הם אפילו מוסיפים לרבגוניות החברתית וכל זמן שהם לא מנסים לשנות את הכיוון של הזרם המרכזי – הכל בסדר, הם נסבלים. אפילו טוב שהם קיימים, כי כשרואים אותם מבינים עד כמה אנחנו סובלניים כלפי דעות שונות משלנו. אבל הזרם המרכזי מבקש מנהיג חלופי ומוצא את העגל. אמנם הוא עשוי מזהב אבל לענ''ד זה פרט שולי, העיקר הוא שזו מנהיגות שאנחנו בחרנו, לא כזו שהוכתבה לנו מלמעלה. וזו הבעיה במעשה העגל, העובדה שיזמו פיתרון בלי לבקש את ה'.

כי העם הנבחר - נבחר לייצג את ה' בעולם הזה, זו מהות הבחירה שלנו. הבחירה בנו מכתיבה לנו שכל צעד שעושים או לא עושים, צריך להיבחן אם הוא מתאים לרצון ה'. הבחירה לא אומרת שאנחנו טובים מאחרים שלא נבחרו, היא כן אומרת שאנחנו מחוייבים יותר מאחרים. זו הסיבה שקיבלנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות בעוד אחרים קיבלו שבע וזה מספיק להם. בהתחלה, עושי העגל לא התכוונו למצוא מחליף לה', הם ביקשו מחליף למשה, למנהיג. רק שההידרדרות היתה מהירה וזה נהיה עבודה זרה של ממש. טוב, אפשר להבין אותם, עוד לא הספיקו להיפטר מההשפעה המצרית, מההרגלים שרכשו בשנות השיעבוד הרבות, הרגלים שכללו עבודה זרה ביומיום.

סביב לוחות הברית

כאמור, רוב מוחלט של העם נסחף אחרי המנהיגות החלופית למשה רבנו. היתה שם אחדות מרשימה, רק חבל שמוקד האחדות היה סביב משהו שלילי. ומה שמעניין וחריג בפרשת השבוע זה שהסיפור הקשה הזה מוקף בתכנים חיוביים ביותר. הפסוק שלפני הסיפור אודות מעשה העגל הוא (שמות ל''א): יח וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻתלֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. ה' נתן למשה את לֻחֹת הָעֵדֻת, עדות לקשר האישי שבין הקב''ה ובינינו. זה היה המשך ישיר למעמד הר סיני, שם שמענו את עשרת הדברים וכאן קיבל אותם משה כתובים על הלוחות. עם ישראל היה אז במדרגה הגבוהה ביותר, קשר ישיר וגלוי עם הקב''ה, אבל מיד אחר כך העניינים משתבשים.

(פרק ל''ב): א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּכִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.בהעדר המנהיג, אהרון היה המועמד הטבעי להחליף אותו, במקום זה הוא אולץ לשתף פעולה איתם. יש להניח שהפניה אליו הונעה מרצון להעניק למהלך השלילי איזושהי נראוּת חיובית ואהרון ידע את זה, אבל הוא ידע גם שאם יסרב הם ירצחו אותו כמו שעשו לאחיין שלו כשניסה להניא אותם. אהרון גם חשב שיצליח למשוך זמן עד שיגיע משה, והכריז: ... חַג לַה' מָחָר. אבל העניינים התגלגלו במהירות גדולה משחשב: ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

משה יורד מההר אחרי שה' כבר סיפר לו מה שקרה, וכשהוא רואה את החגיגה סביב העגל הוא שובר את הלוחות. ואז הוא פונה להתפלל אל ה' שימחל לעם ישראל ואף מוסר את נפשו על עניין זה:לב וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִןמְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אחרי הרבה מאמצים ה' מתרצה וסולח. ולא רק זה, הוא מורה לו להכין לוחות חלופיים ולעלות שוב להר כדי שה' יכתוב עליהם את עשרת הדברות ובנוסף ה' גם נותן למשה התחייבות קבועה שתמיד יסלח לנו בכל עת שנבקש לשוב אליו: י וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה', כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ.

בית >

פורומים >

אקטואליה וחדשות >

נבואות ואקטואליה באחרית הימים >

אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער

מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול

1 2 3 ... 21 22 23

סך הכל 23 דפים.

שאלות ותשובות ·תנאי שימוש והצהרת פרטיות ·נגישות ·פרסמו אצלנו

2009 © כל הזכויות שמורות לבחדרי חרדים. קטגוריית אקטואליה וחדשות: עשרות פורומים הכוללים חדשות נעייס, מה קורה בחצרות חסידים, חדשות מחסידויות שונות בארץ ובעולם, דיונים בנושאי אקטואליה, פוליטיקה, בטחון ועוד.