מחשבים

טיפים על הדרך

מכבי

מאורסים

חוק וסדר

בית

פורומים

נבואות ואקטואליה באחרית הימים

אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער


שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד

1 2 3 ... 21 22 23 סך הכל 23 דפים.

הצג תגובות לאשכול מהסוף להתחלה

נשלח ב-5/4/2019 13:03

הפתק בקלפי זה כמו זרע באדמה

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">קמה תנועה חדשה, שעל פי חוק היא אמנם נקראת 'מפלגה' ומציעה דרך חדשה, שזו בעצם הדרך הכי ישנה וטובה של עם ישראל. ''זהות'' מציעה לשחרר אותנו מהאחיזה החונקת של המדינה, חירות אישית היא מציעה. אני בעדעוד מעט זה נגמר ב''ה, יום הבחירות מתקרב וסוף סוף נשמע פחות דיבורים שליליים מסוגים שונים. הלוואי. אולי זו סתם רגישות יתר פרטית, אבל התחושה שלי היא שבמערכת הבחירות הזאת נפרצו הרבה מדי גבולות; של הכפשות, של שקרים, של הצפה במסרוני תעמולה בלתי מזוהים, או בשלוש מלים: שטיפת מוח כעורה. וזו הסיבה העיקרית לכך שאני מצפה ליום הבחירות, שכל זה יפסק כבר. אומרים שפוליטיקה היא 'אמנות האפשרי' לכן פוליטיקאים שהשמיצו זה את זה בפומבי עד כלות יכולים ביום שאחרי לחייך זה לזה ולשתף פעולה כאילו לא היו דיבורים רעים מעולם. החלק השני הוא טוב מאד, אבל דיבורים רעים לא נעלמים סתם כך ואת זה מלמדת אותנו פרשת השבוע.

הפרשה פותחת בדיני יולדת (ויקרא י''ב): ... אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר... ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד... ומיד אחר כך עוברת לדבר על נושא אחר לגמרי (פרק י''ג): ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַתוְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. חז''ל אומרים לנו כי הנגע שעליו מדברת כאן התורה נולד בעור האדם כתוצאה מדיבור רע, 'מצורע - מוציא רע'. במצב כזה הוא נדרש להתייצב אצל הכהן אשר בכוח אהבת ישראל המובנית בנפשו, הוא מסוגל להניע באדם הנגוע תהליך של שינוי נפשי ותודעתי שבסיומו הוא נרפא מהנגע. על כל פנים ברור שלמלים היוצאות מפינו יש כוח גדול, בין לטוב ובין למוטב וצריכים להזהר מאד במה שמוציאים מהפה.

והנה במהלך מערכת הבחירות הארוכה מדי, שמענו וקראנו יותר מדי מלים רעות וגם זה, כלומר החשיפה שלנו לאותן מלים, הוא עניין לא טוב לנו. עם זאת, מי שפיתח רגישות לשפת הדיבור יכול ללמוד לא מעט מהמלים שמשמיעים לו. וכמו שאמר איוב (פרק י''ב): יא הֲלֹא אֹזֶן, מִלִּין תִּבְחָן; וְחֵךְ, אֹכֶל יִטְעַם לוֹ: את היכולת לזהות טעמים שונים בפה כולנו מכירים; באותה מידה, אומר איוב, האוזן יכולה לזהות דקויות במלים שהיא שומעת, מה שנקרא לקרוא 'בין השורות' או להבין מה שמעבר למלים הנאמרות. באופן כללי כדאי מאד לפתח את היכולת הזאת וקל וחומר כששומעים דברי תעמולה לקראת בחירות. זה אמנם נושא מעניין אבל לא זה הנושא הפעם, הנושא הוא הזריעה והפירות.

ויקו לעשות ענבים ויעש באושים

על שלב הגידול אנחנו לא מדברים כי עליו אין לנו השפעה. גם לא בטוח שכל המצביעים בבחירות מודעים לכך שהפתק שישימו בקלפי הופך אותם לשותפים בכל מעשה או מחדל של המפלגה שבה בחרו. אמנם שותפים זוטרים, מאד, אבל שותפים. אז כדי להמחיש את הרעיון אספר כאן על כמה פתקים ששמתי בקלפי בבחירות ואנסה גם להציג את התובנות מאותן בחירות. נתחיל בבחירות של שנת 77: לראשונה הצבעתי לליכוד, אולי כי חשבתי שיש סיכוי למהפך וכדאי שהוא יקרה. מר בגין אמנם ניצח אבל כעבור כמה ימים החלטתי שלא אצביע שוב למר בגין, המינוי לשר חוץ שהוא העניק למשה דיין שיכנע אותי שזה לא באמת מהפך, זה רק החלפת אישים, לא שינוי כיוון.

בבחירות 96 הצבעתי למר נתניהו ואפילו עבדתי די חזק כדי שייבחר. ההצבעה היתה בשני פתקים, בפתק השני בחרתי אז וגם מאז במפלגה הכי ימנית שהיתה. למחרת התקשרו מסניף הליכוד והזמינו אותי להשתתף בחגיגת הניצחון. עניתי שמוקדם מדי לחגוג, נראה קודם איך יוכיח את עצמו. זו היתה הפעם האחרונה שהצבעתי עבורו. בבחירות הבאות כבר שמתי בקלפי פתק ''המלך המשיח''. הבנתי ששום כוכב פוליטי לא יפתור לנו את בעיות היסוד כי כולם, גם ימין וגם שמאל פועלים על סמך אותן הנחות המתעלמות מהקשר הרוחני דתי שלנו לארץ ישראל. באמצע כהונת הכנסת החמש עשרה נערכו בחירות אישיות לראשות הממשלה ונבחר אריאל שרון, איש שמפניו הזהרתי חמורות.

כמובן, גם בבחירות האלה שמתי פתק ''משיח''. לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה שחזרו להיות בפתק אחד, שוב הזהרתי מפני בחירה בשרון אבל לא כל כך הקשיבו לי. באותם ימים פירסמתי לראשונה במרשתת מאמר שבו טענתי בין השאר שמר שרון עוד יביא את הצרות של לבנון לעזה. לכן לא מזמן, כשחבר השתבח באזני שתמיד הצביע ליכוד, אמרתי לו ''אז אתה שותף לעקירת היהודים מגוש קטיף''. הוא כמובן התקומם אבל זה בדיוק הרעיון שאנחנו מדברים עליו כאן, מה יצמח מהפתק שאזרע בקלפי. בין לבין, בכל מערכות הבחירות חיפשתי את המפלגה הכי קיצונית מימין בהנחה שזו הדרך להאט ולו במעט את ההתדרדרות שמאלה. בשנת 2003 חרגתי ממנהגי ולראשונה הצבעתי לבית היהודי.

זריעה לא מוצלחת

מעולם לפני כן לא הצבעתי למפד''ל אבל באותה שנה מצאה חן בעיני ברית האחים שנכרתה לכאורה בין בנט ולפיד. חשבתי (בטעות) שהנה פועלים לאחדות ישראל. לא חלף זמן רב עד שמר בנט השמיע אמירות מכילות כלפי ניסיונות ההשתלטות של הרפורמים ואני הבנתי שטעיתי. לא אחדות ישראל אמיתית, רק שיקולים פוליטיים. ותמיכתו בחוק להצרת צעדיו של ''ישראל היום'' הוסיפה לרגשי החרטה שלי על התמיכה בו. הכהונה שלו כשר חינוך בכנסת היוצאת הרחיקה אותי ממנו סופית. כי לענ''ד חמש יחידות מתמטיקה זה חשוב אבל לילד/ה יהודי/ה לימוד התנ''ך חשוב יותר. שלא לדבר על הדלת שהשאיר פתוחה בפני המסיתים נגד היהדות. זרעתי וצמח משהו לא טוב.

נראה לי מיותר לציין שבחלק ממערכות הבחירות הקול שלי ''הלך לאיבוד'' כביכול, כי לא עברו את אחוז החסימה, אבל אצלי זה לא היה שיקול. בחרתי במה שנראה לי הכי טוב לעם ישראל בלי להתערב בחשבונות של הקב''ה, שהרי רק הוא קובע מי יעלה ומי ירד, מי ירום ומי ישפל. והנה קמה תנועה חדשה, שעל פי חוק היא אמנם נקראת 'מפלגה' ומציעה דרך חדשה, שזו בעצם הדרך הכי ישנה וטובה של עם ישראל. ''זהות'' מציעה לשחרר אותנו מהאחיזה החונקת של המדינה, חירות אישית היא מציעה. אני בעד. כי כמי שמתבונן בפרשת השבוע מזווית הראיה של האקטואליה, וגם כותב על זה כבר כמעט עשרים שנה, הגעתי למסקנה שזו הדרך הנכונה על פי התורה וגם את זה כתבתי בעבר.

אז שתהיה לכולנו בחירה נכונה והעיקר שלא נשמע ונקרא עוד כל כך הרבה מלים רעות. מי יתן. כי המלים הרעות ושיתוף הפעולה שלאחריהן, זו לא אמנות האפשרי כמו שטוענים הפוליטיקאים, זו רק צביעות. והרי אנחנו רוצים מערכת נקיה וישרה באמת.

נשלח ב-12/4/2019 16:56

טהרת המצורע

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">על הדרך רש''י גם עונה לשאלה שלא שאלנו הפעם, והיא מה המשותף בין בעלי לשון הרע ובין נגועי צרעת אחרים בתנ''ך, כולם היו נגועים בגסות הרוחזהו, הבחירות מאחורינו. אבל האם נפטרנו גם מהדיבורים השליליים שאיפיינו כל כך את המערכה שנסתיימה? האמת היא שאני בכלל לא בטוח, וכבר שמענו התחלה של המשך הדיבורים האלה. כי מה מניע אדם להוציא דיבורים שליליים מפיו, לדבר רע על זולתו או אפילו על עצמו? בתורה כתוב מהו עונשו של בעל לשון הרע אבל לא כתוב בפירוש מהי ההנעה הפנימית של הדיבורים הרעים. פרשת השבוע שלנו עוסקת בטהרת המצורע לאחר שנרפא. ממקומות אחרים בתורה אנחנו יודעים שנגע צרעת בא לאדם, בין השאר על דיבורים רעים. למשל, כאשר ה' מציע למשה את השליחות לגאול אותנו ממצרים הוא מסרב ומנמק (שמות ד'): א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי...

האמירה הזאת נתפסה כלשון הרע על בני ישראל שבטבעם הם מאמינים בני מאמינים. לא כתוב מה הניע את משה לדבר כך אבל התגובה לדיבור השלילי היתה מיידית, צרעת: ו וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. תגובה דומה מצאנו כשמרים דיברה על משה (במדבר י''ב): א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג... אצל משה הריפוי היה מיידי אבל מרים נאלצה לחיות בבידוד שבעה ימים עד שנרפאה. גם כאן לא כתוב מה הניע אותה לדבר על משה. בתנ''ך יש עוד מצורעים, אמנם מסיבות שונות, אבל לא נוכל להאריך בדוגמאות, עשינו זאת בעבר וכאן נתמקד רק בהקשר המיידי של הפוליטיקה המקומית.

לפני שנמשיך כדאי להזכיר כי נגע הצרעת שעליו מדברת התורה הוא תופעה פיזית המשקפת מצב רוחני. שכן מה הקשר בין דיבור רע לנגע פיזי בעור הבשר של המדבר? אלא שהתורה קובעת שרוחניות פגומה משפיעה על הגוף שבתוכו היא שוכנת וזה מה שמצמיח את הנגע. אמנם ככל שהעולם התגשם הרוחניות הסתתרה והלכה, ירדה למעמקי הנפש והגוף כבר לא נפגע בגלוי כתוצאה מרוחניות פגומה, אבל המסר נותר בעינו: דיבור שלילי הוא עניין חמור ביותר. עד כדי כך שחז''ל אומרים ש''לשון הרע שקולה כנגד שלוש העברות החמורות שבתורה, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה''. את החומרה של לשון הרע מסבירים בעובדה שיכולת הדיבור היא היא יתרון האדם מן הבהמה.

להתעלות בלי להשפיל אחרים

בדיבור אנחנו משתמשים ביכולת היחודית שהעניק הבורא לאדם (בראשית ב'): ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם... ... וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. 'נפש חיה' אומר תרגום אונקלוס 'רוח מְמַלְלָא' יכולת דיבור. אלוקים ברא את העולם בדיבור, ''בעשרה מאמרות נברא העולם'' ומכל הנבראים הוא בחר להעניק רק לנו את היכולת הזאת. אז אמנם הדיבור שלנו לא יכול לברוא גשמיות יש מאין אבל הוא כן יכול לברוא והוא בורא תגובות רגשיות אצל השומעים. כשאומרים מלים טובות על או ל-מישהו יוצרים אצלו תגובה רגשית חיובית ולהיפך. בין כך ובין כך האומר מציב את עצמו ביחס מסוים, בהשוואה למי שעליו אמר, וכאן מסתתר המוקש המסוכן, בשאלה לטובת (או לרעת) מי פועלת ההשוואה?

אודות המניע הנפשי של המדבר אנחנו למדים מתהליך הטיהור שלו לאחר שנרפא (פרק י''ד): ד וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב... אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. כל פרט מאלה רומז לתנועה נפשית של האדם; נתחיל עם פירוש רש''י: צִפֳּרִים חַיּוֹת, פרט לטרפות: טרפות זו הגדרה לבעלי חיים שתוחלת חייהם קצרה וזה לא מתאים לבעל לשון הרע שהנחת היסוד שלו ביחס לעצמו שונה לגמרי. על צִפֳּרִים אומר רש''י: לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. וְעֵץ אֶרֶז, לפי שהנגעים באים על גסות הרוח. וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, מה תקנתו ויתרפא - ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

שאלנו מקודם מה המניע הנפשי של בעלי לשון הרע, הנה התשובה שרש''י נותן לנו: שהנגעים באים על גסות הרוח. על הדרך הוא גם עונה לשאלה שלא שאלנו הפעם, והיא מה המשותף בין בעלי לשון הרע ובין נגועי צרעת אחרים בתנ''ך, כולם היו נגועים בגסות הרוח. שתי צפרים כנגד שני היצרים שבאדם, את האחת שוחטים כנגד יצר הרע שעליו יש להתגבר ואת השניה משלחים לחופשי אחרי שטובלים אותה במים החיים הנתונים בכלי חרס. הכלי הזה רומז לגוף האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר וכדי לחיות באמת הוא זקוק למים החיים של התורה. הציפור המשוחררת רומזת לרוחו החופשית, שלאחר טבילה במים החיים היא יכולה להגביה עוּף בלי להשפיל אחרים לצורך כך, רק בכוח עצמה.

נשלח ב-19/4/2019 12:05

החרות לעשות הפוך ממה שבא לי

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">חתירה, בהגדרה, היא נגד הזרם. לעומת זאת, כשזורמים לא חותרים, פשוט נסחפים עם הזרם והזרם הוא שקובע לאן מגיעים. וכבר אמר יהודי חכם: דגים חיים שוחים נגד הזרם, דגים מתים נסחפים בזרםהתלבטתי אם ועל מה לכתוב בפעם ה-לא זוכר כמה על פסח ומלמעלה סייעו לי, בחדשות סיפרו על תבהלה שאחזה בבכירי שלטון החוק מהאפשרות שפלוני או אלמוני יתמנה לשר המשפטים. הם טוענים שמינוי כזה יביא לכך שבשנה הבאה יאפשרו להקריב את זבח הפסח בהר הבית ר''ל. ניסיתי להבין קצת יותר טוב על מה הם מדברים, תהיתי אם הם באמת מאמינים במה שאמרו, והנה נתקלתי בציוץ של אחד מהמועמדים המפחידים. וכך הוא כתב: ''אל תדאגו. חפשו את הכותרות לפני ארבע שנים כשאיילת שקד מונתה. היום הם מתגעגעים אליה. מבטיח שגם אלי יתגעגעו כשאעזוב אחרי ביצוע רפורמות העומק הנדרשות שיחזירו את אמון הציבור למערכת. טוב, אולי בעצם יהיו כאלה שלא''.

כעת נדמה לי שהבנתי; עשרות שנים התרגלנו למציאות שבה המערכת שאמורה לשלוט, כלומר האנשים שמאיישים אותה, מיישרים קו עם הציפיות של אלה שלא בחרו בהם ואפילו השקיעו כל מאמץ למנוע את בחירתם. כמו רבים אחרים, בזמן אמת הבנתי שהנבחרים נלחצים מהביקורת המוטחת בהם וכדי לצמצם את הביקורת הלא נעימה הם מתאימים את התנהלותם לציפיות המבקרים. בהמשך הם מאמצים לעצמם את הנחות היסוד ואת הדעות של מבקריהם, זו הופכת להיות האידיאולוגיה שלהם, וכך התרגלנו למציאות שבה אנחנו בוחרים ימין ומקבלים שמאל. והנה קם דור חדש של פוליטיקאים שמתייחס לביקורת לפי ערכה האמיתי. קרי, עניינית או לא עניינית.

וכל זה קורה בערב פסח, חג החרות משיעבוד מצרים ובכלל. במצרים היינו משועבדים בגוף וזה השפיע במידה רבה גם על הרוח, שהרי שקענו בתרבות המצרית. כשהקב''ה הוציא אותנו משם, הוא שיחרר לא רק את גופנו אלא גם את רוחנו, כידוע שזה היה עיקר עניינו של מעמד הר סיני, להעניק לנו את החרות להיות עבדי ה'. לנו זה לא היה פשוט, שוב ושוב גילינו שאנחנו מתגעגעים לסיר הבשר המצרי, לשיעבוד הרוחני. גם אחרי מצרים היינו משועבדים בגלויות כידוע וזה נמשך אלפי שנים. בכל אותן גלויות היינו אמורים לזכור שאמנם בגזרת עליון גופותינו ניתנו לשיעבוד, אבל רוחנו חייבת להישאר חופשיה לחלוטין. אלא שלא תמיד זה הצליח, מדי פעם היו יהודים שנכנעו לשיעבוד הזר.

לא להיסחף, לחתור

אין טענה לאלה שנכנעו מפני שלא עמד להם כוחם להתנגד לשיעבוד הזר, וגם מי הוא זה שיכול לדון אותם. אלא שבדורות האחרונים, וביחוד בשנים האחרונות חל שינוי בולט, כבר אין שום גוי שמנסה לכפות על יהודי תרבות זרה. ב''ה הגענו למצב של חופש ואין לנו משעבדים זרים. אלא שעדיין לא באמת השתחררנו, בתוכנו קמה תנועה, או שמא תנועות, של אנשים שבחרו בשיעבוד הרוח. בגדול מה שמאפיין אותם זה ''לזרום''; לזרום עם הנטיות שלי, עם (מה שנראה לי כ)ציפיות של העולם ממני, עם מה ש''מרגיש לי'' שזה טוב עבורי כאן ועכשיו. והם יוצאים בחריפות נגד כל מי שמתעקש להתנהג כבן חורין. כי מה שמאפיין את ה-בן חורין האמיתי הוא החתירה נגד הזרם.

הטענה שלהם היא שהם אנשי החופש והאור ואנחנו החשוכים והמשועבדים. אלא שלזרום פירושו להיות משועבד למה שבא לי כאן ועכשיו. לכאורה זה בתנאי שמה שבא לי לא פוגע בזולת, אבל המציאות מלמדת שהגבולות אינם ברורים כלל וכלל. ואדרבה, המציאות היא שאבירי החופש מתאמצים מאד לכפות את הנטיות שלהם על זולתם ולא פעם מפריעים בכל הכוח למימוש זכותם של אחרים לנהוג על פי אמונתם. ע.ע. התנגדות להקמת בית כנסת בשכונות שונות. מגיע ליל הסדר, אירוע הפתיחה של חג הפסח, ועושה לנו סדר בדברים, להיות בן חורין מחייב לצאת ממצרים, לצאת ממיצרי השיעבוד למה שבא לי, מרגיש לי נכון וכו' וכו'. להיות בן חורין זה לעשות מה שנכון כי זה נכון. נקודה.

להיות בן חורין זה להציב יעד ולחתור אליו, והרי חתירה בהגדרה היא נגד הזרם. לעומת זאת, כשזורמים לא חותרים, פשוט נסחפים עם הזרם והזרם הוא שקובע לאן מגיעים. וכבר אמר יהודי חכם: דגים חיים שוחים נגד הזרם, דגים מתים נסחפים בזרם. סדר פסח זה לא זכר למשהו שהיה בעבר, זו חוויה של כאן ועכשיו, יציאת מצרים פרטית שמתרחשת בהווה. כמאמר חז''ל במשנה (פסחים י', ה): בְּכָל דּוֹר וָדוֹר (ובעל התניא מוסיף: ''בכל יום ויום) חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י''ג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם.וזה מפחיד, לשבור את כל ההרגלים ולצאת לדרך חדשה – לא פשוט בכלל, אבל זהו היעוד של עם ישראל. יתן ה' ונזכה לחרות אמיתית.

נשלח ב-25/4/2019 16:37

הנס והטבע

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">בפרשה (פרק י”ח) באות גם הנחיות ואזהרות ברורות מפני התנתקות בכיוון ההפוך ר''ל, סוגים של התנתקות שלאחרונה קיבלו אצלנו הכשר ה' ישמורבחודשים האחרונים ראיתי בחדשות הרבה כותרות שמתייחסות לעליית מפלס המים בכנרת. לחלק מהכתבות גם נכנסתי וראיתי שאחרי הבעת השמחה על שפע המים שקיבלנו פתאום ועל השיפור הניכר במראה הכנרת, כמעט בכול הכתבות נוספו הערות אזהרה: תזכורת בדבר ההתאדות הצפויה, מיעוט הגשמים בשנים קודמות והמחזוריות של שנות הבצורת. אמירות שכמעט משביתות שמחות. ככה זה כשמסתכלים על הכל בעיניים של עולם הטבע; יש שנים טובות, כמו השנה, אבל יש הרבה יותר שנים פחות טובות. כמובן, גם השוו את כמויות הגשם ואת עליית מפלס הכנרת השנה לאותן שנים טובות, בעיקר לשנים תשנ''ב/ג. מה ששכחו להזכיר זה את תחזיותיהם מאז ואת ההבדלים.

בשנת תשנ''ב ירדו גשמי ברכה רבים שהיו מלווים בברד כבד וממילא גם הנזקים היו ניכרים. נתיבי איילון הוצפו ונסגרו לתנועה, דיברו אז על תופעה שמתרחשת אחת לחמישים שנה, חכמים שכמותם. והנה בשנת תשנ''ג הסיפור חזר על עצמו ושוב הוצפו נתיבי איילון, שנתיים ברציפות מתוך חמישים שנה. סכר דגניה נפתח אז ומים רבים הוזרמו לירדן כדי למנוע הצפות בטבריה. אותן שנים המחישו לנו את פירוש הביטוי ''גבורות גשמים'' של חז''ל במשנה (ברכות ה', ב): מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים... בברכה המתחילה במלים ''אתה גִּבּוֹר''. השנה זכינו לגשמי ברכה שירדו במתינות יחסית ובפיזור מעולה, כך שהיו אלה גשמים של חסד גלוי בלא שנתלוו להם גבורות קשות.

כמובן, המומחים שצוטטו דיברו מידיעה שנסמכת על ניסיון מצטבר ואנחנו נוטים להאמין להם. עד כדי כך שראיתי גם אזהרה שהשיפור הנוכחי במקורות המים טומן בחובו סכנות קשות להמשך, כי נסמוך על הגשמים ונפסיק לתכנן כיצד לחסוך במשק המים. אבל כל דבריהם מבוססים על חכמת הטבע בעוד שבארץ ישראל הטבע מושעה כמצב של קבע. כמובן, אנחנו חייבים להמשיך ואף להגביר את הפעולות הטבעיות לשיפור משק המים, אבל ביחד עם זה צריכים להזכיר לעצמנו שיש לעולם בעל הבית והוא מנהל את הכל. ירידת גשמים אם ומתי וממילא גם אספקה סדירה של מים, זו החלטה בלעדית שלו. כמאמר חז''ל (סנהדרין קי”ג/א): שלושה מפתחות השאיר הקב''ה בידיו, של חיה (יולדת) וגשמים ותחית המתים.

חסדים גלויים

הזכרת ''גבורות גשמים'' זה מה שאומרים בחודשי החורף: ''משיב הרוח ומוריד הגשם''. הנוסח הזה אומר שהרוחניות קודמת ואף יוצרת את הגשמיות. כאשר אנחנו עושים מה שצריך במימד הרוחני, הקב''ה מתרגם את זה לגשמי ברכה, שזה כל ענייני הפרנסה כמובן. והרי אנחנו מזכירים את זה לעצמנו בכל יום, בפרשה שניה של קריאת שמע (דברים י''א): יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם... יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ... רק שלא שמים לב מה בדיוק אומרים וגם לא תמיד ברור לנו מהי ההנהגה הרצויה בעיני הקב''ה. לכן משתלטת החשיבה הטבעית ועד כדי כך שלא מבחינים בנסים המתחוללים לנגד עינינו אף שהם גלויים לגמרי ואין להם שום הסבר טבעי.

לא חסרות דוגמאות לנסים כאלה מהשנים האחרונות ובכלל, אבל אנחנו ישנים וממילא לא רואים כי העינים עצומות. חג הפסח מזכיר לנו את הנסים שעשה לנו הקב''ה בתהליך של יציאת מצרים ומכריז שהנסים האלה מתחוללים בכל דור ואף בכל יום. והנה הגענו לשביעי של פסח שבו נבקע ים סוף בפני יוצאי מצרים וזה מזכיר לנו כי גם אם הגענו למכשול שנראה בלתי עביר, הרי זה נכון רק כשחושבים במסגרת חוקי הטבע. אבל הקב''ה אינו כפוף לחוקי הטבע ואם רק נתעקש לחתור לקבלת התורה, הוא יסלק מלפנינו כל מכשול. זו הסיבה שאנחנו מזכירים לעצמנו - לא רק בפסח אלא בכל יום - את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף, כדי לשאוב כוחות ליציאה האישית ממצרים.

והשנה, כבר למחרת שביעי של פסח אנחנו קוראים בתורה את פרשת ''אחרי מות'' (ויקרא ט''ז): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹןבְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. להזכיר לנו שגם אם משתוקקים מאד - כמו בני אהרן - להתעלות רוחנית, אסור לעשות זאת תוך התנתקות מהעולם הזה. צריכים לחיות במסגרת הטבע ולשאוף לפרוץ את גבולותיו כלפי מעלה, אבל בשום אופן לא להתנתק. בהמשך הפרשה (פרק י”ח) באות גם הנחיות ואזהרות ברורות מפני התנתקות בכיוון ההפוך ר''ל, סוגים של התנתקות שלאחרונה קיבלו אצלנו הכשר ה' ישמור. החסדים שהקב''ה משפיע עלינו השנה יותר בגלוי מבשנים קודמות, מלמדים כי הגענו כבר לישורת האחרונה של הגלות ומיד מגיעה הגאולה השלמה.

נשלח ב-3/5/2019 10:19

מה זוכרים מהשואה

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px; font-family: "Times New Roman"; font-size: medium;">הוא לא אהב את התכנים שבהם ממלאים אצלנו את היום הזה. אינני יודע מה היתה דעתו על יום מיוחד לזכרון אבל ברור שהוא ביקש שנזכור בכל יום את לקחי השואה, שבכל יום נכריז לפחות פעם אחת: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָדבהשגחה פרטית שורות אלו נכתבות במוצאי כ''ז בניסן שנקבע על ידי הכנסת ליום הזכרון לשואה ולגבורה. ואכן כ''ז בניסן חל תמיד בשבוע השני של ספירת העומר, השבוע של ספירת הגבורה ובאופן פרטי הוא היום של הוד שבגבורה. הוד זה מלשון יופי, 'הוד והדר' וזה גם מלשון להודות על... וגם להודות ב... אז במה וגם על מה עלינו להודות ביום הזכרון לשואה ולגבורה? האמת היא שכאשר מאזינים לדבריהם של דוברים מטעם עצמם, וגם לדברי אלה שמתוקף תפקידם או מעמדם הציבורי או הממלכתי מדברים על השואה הנוראה, קצת קשה להבין מה בדיוק הם רוצים מאתנו. ובכל מקרה לא שמעתי בדבריהם שום רמז על הודאה בהקשר של הזכרון המדובר.

פרשת השבוע פותחת בהוראה (ויקרא י''ט): ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםקְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אנחנו זוכרים שלקראת קבלת התורה במעמד הר סיני הקב''ה הטיל עלינו את היעוד הזה (שמות י''ט): ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ... שם מדובר בקדושה שהקב''ה משפיע לנו אבל בפרשת השבוע מדובר במשימת התקדשות המוטלת עלינו, והשאלה היא מהו המרשם, כיצד ניתן לעמוד במשימה הזאת להיות קדושים? בפרשת השבוע יש רשימה מפורטת יחסית של משימות-מצוות שבקיומן זוכים להתעלות בקדושה, אבל הכל מתחיל בהודאה, באימוץ הנחת יסוד שלהתקדש זה אפשרי. ועל מה נסמכת הנחת יסוד זו? על הנימוק: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

השבוע, ימים ספורים לפני יום הזכרון הסתלק מאתנו אחד ומיוחד משורדי השואה הנוראה, כ''ק האדמו''ר מקאליב. הרבה נאמר ונכתב על פועלו הבלתי נלאה להנצחת זכר קדושי השואה וגם שודרו קטעים מדבריו בנושא. והנה ברור לגמרי שהזכרון שלו, ההנצחה שביקש אינה דומה כלל לזו ששודרה ונכתבה אצלנו ביממה שבה חל יום הזכרון. כי כל מה שביקש ולכך הוא הקדיש את חייו הוא שיהודים יכריזו בקול גדול את הפסוק שמבטא את האמונה המוחלטת בקב''ה (דברים ו'): ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. בהכרזה הזאת שלו ועוד יותר בכך שהניע רבים אחרים להכריז אותה, הוא ביטא את תודתו לה' על נס ההצלה שלו עצמו ועל עצם המשך הקיום של עם ישראל. וכמובן, הודאה בכך שאין עוד מלבדו.

להתקדש

והרי זהו הביטוי האמיתי של קביעת יום הזכרון לשואה ולגבורה בתאריך שבו אנחנו נדרשים להתבונן במידת ההוד שבגבורה ולתקן אותה; להודות שה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו ולהודות לו על כל הטוב שהוא גומל עימנו. כמו למשל על עצם שרידותנו למרות כל הרדיפות והשמדות ונגד כל הסיכויים. כאמור, זה היה תוכן חייו של כ''ק אדמו''ר מקאליב זצ''ל וכבר עמדו על הסמליות בכך שהסתלק בתחילת השבוע שבהמשכו חל יום הזכרון. שהרי, בלשון המעטה, הוא לא אהב את התכנים שבהם ממלאים אצלנו את היום הזה. אינני יודע מה היתה דעתו על יום מיוחד לזכרון אבל ברור שהוא ביקש שנזכור בכל יום את לקחי השואה, שבכל יום נכריז לפחות פעם אחת: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד.

כידוע, הפסוק הזה נאמר על ידי יהודים בכל בוקר וערב בסדר התפילה, האדמו''ר מקאליב ביקש שיאמרו זאת לפחות פעם אחת נוספת ביום לזכותם של קדושי השואה. בנוסף הוא הקים מפעל שנקרא 'בר בי רב דחד יומא' שבו כינס יהודים ליום של לימוד תורה. ושלא לדבר על מפעלות החסד שהקים לסיוע לנזקקים. בכך קיים בגופו, אותו אחד ומיוחד משורדי השואה הנוראה, את ההוראה המשתמעת מדברי שמעון הצדיק בתחילת פרקי אבות שגם אותן אנחנו מתחילים לקרוא בשבת זו: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.עצם קיומו של העולם תלוי בכך שיהודי יעסוק בקביעות בשלושה דברים אלו: בלימוד תורה, בתפילה ובגמילות חסדים.

וכמובן, זו גם הדרך לקיום ההוראה של פרשת השבוע, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. התוכן של הפרשה אומר בפירוש שאת הקדושה לא צריכים לחפש בעולמות העליונים, צריכים למצוא אותה בחיי היומיום; במערכת היחסים שבין אדם להוריו, בין אדם לחברו ובכלל, בכל העיסוקים השגרתיים של יגיעה לצורך פרנסה וכדומה. כאשר כל מעשי האדם במשך היום חוסים תחת הכותרת אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוא מחדיר את הקדושה בכל מה שהוא עושה. שעל כן התזכורת הזאת, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, או אֲנִי ה' וגם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם חוזרת שוב ושוב בפרשה. כאמור, הקב''ה משפיע לנו קדושה מלמעלה, זו עובדה וזה סוד השרידות שלנו, אנחנו נצחיים כמו שהוא נצחי. אבל יש לנו תפקיד, להחדיר את הקדושה בענייני העולם הזה.

נשלח ב-10/5/2019 16:45

http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif">

לאן אנחנו חותרים?

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">כאשר יתקיים חידון כזה בכל בית ספר, כולל כמובן פרסי עידוד לכל משתתף ומשתתפת כך שכולם, לא רק אלה שנולדו עם אהבה לתנ''ך ירצו להשתתף, סביר להניח שבתוך זמן קצר נראה את השינוי באיכות החינוך והמחונכיםבאופן חריג צפיתי השנה בחידון התנ''ך מתחילתו ועד סופו. המתמודדים הפגינו בקיאות מרשימה והתרגשתי לא מעט מתשובותיהם הרהוטות. חשבתי לעצמי: כמה חבל שאלה החריגים, האלופים, כמה חבל שלא לומדים תנ''ך בבתי הספר. אני לא מכיר אף אחד מהמתמודדים אבל רואים עליהם שהם אוהבים את התנ''ך והוא נוכח בחייהם, ומאהבת התנ''ך לאהבת העם והארץ אין מרחק, מי שאוהב תנ''ך אוהב בהכרח את עם ישראל ואת ארץ ישראל. לכן כל כך חשוב להשיב את לימוד התנ''ך לתכנית הלימודים. לא לימוד ספרותי ובטח לא מחקרי, לימוד התנ''ך כפי שהוא, השורשים הרוחניים (וגם ההיסטוריים) שלנו, של עם ישראל, כי זו הדרך היחידה לטפח אצל הדור הבא את האהבות האלה.

האירוע הזה מתקיים ביום העצמאות והשנה, בהשגחה פרטית זה קורה בשבוע שבסיומו אנחנו קוראים את פרשת אמור, הפרשה שעניינה בפירוש הוא חינוך (ויקרא כ''א): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. מיד רואים שיש פה כפל לשון: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, מה הרעיון? רש''י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. הפשט הוא שמזהירים את הגדולים להקפיד על חינוך הקטנים, שמגיל צעיר ינחו אותם בדרך הנכונה. ומהו הנושא החינוכי הראשון עבור הקטנים, ליתר דיוק מהו הקו החינוכי שבו מנחה התורה ללכת - לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וזה לגמרי לא הגיוני, מה הילד מבין בטומאה וטהרה? מה אנחנו מבינים בעניין הזה? כלום ושום דבר.

אז מדוע מכתיבה לנו התורה קו חינוכי שנקודת המוצא שלו היא הבלתי מובן? מפני שבתחום ההבנה האנושית לכל אחד יש את ההבנה שלו, מה שמבין פלוני - עבור אלמוני הוא עניין סתום ונעלם והתוצאה עלולה להיות איש לנפשו. כי כל אחד יבחר לחנך לפי יכולת הבנתו ולמעשה לא יהיה שום קו חינוכי, יהיו קוים שונים בהתאם לשוֹנוּת ביכולת השכלית והרעיונית שבין בני אדם. אמנם זה עשוי להצליח עד גבול מסוים אבל מחינוך כזה לא יצמח עם מאוחד, כי לא יהיה בסיס רעיוני משותף וממילא גם לא יעד שמוסכם על כולם. ואם מישהו מזהה בדברים אלו את המציאות אצלנו במה שמכונה מערכת החינוך, מן הסתם הוא לא רחוק מהאמת. ואת זה צריך לתקן.

מעבר להשגה האנושית

וזו יכולה להיות הבשורה הגדולה של חידון התנ''ך לנוער; כאשר יתקיים חידון כזה בכל בית ספר, כולל כמובן פרסי עידוד לכל משתתף ומשתתפת כך שכולם, לא רק אלה שנולדו עם אהבה לתנ''ך ירצו להשתתף, סביר להניח שבתוך זמן קצר נראה את השינוי באיכות החינוך והמחונכים. כי אז לא נצטרך לדבר על אהבת ישראל ואחדות ישראל שכן זה יהיה המצב הטבעי, התוצאה הטבעית של לימוד התנ''ך. בדיוק כמו שראינו אצל המתמודדים בחידון העולמי, שלמרות היותם בתחרות זה מול זה שמחו באמת בהצלחה של זולתם מתחריהם. ואם תשאלו מה הקשר בין לימוד התנ''ך ובין אהבה ואחדות - על פי שכל קשה למצוא קשר. אבל הוא אשר אמרנו, החינוך מתחיל בחיבור לעל שכלי.

וכמובן לא רק הפתיחה, הפרשה כולה עניינה בגלוי הוא חינוך. זה מתחיל בצורת הפניה שהיא בדיבור רך, וַיֹּאמֶר, אֱמֹר, וְאָמַרְתָּ. וכמו שאומרים לנו חז''ל על הפסוק ''כה תאמר לבית יעקב'' (שמות י''ט) ''בית יעקב אלו הנשים, להן תאמר בלשון רכה''. בשונה מדיבור שהוא תקיף יותר. ואחרי כל זה גם צריך לתרגל כמובן. כי חינוך הוא פעולה נמשכת, האדם נדרש להמשיך את התהליך החינוכי לאורך כל ימיו בעולם הזה. הרעיון הזה מתבטא בפרשה במימדים שונים של המציאות כגון שבתות ומועדים, במעמדות שונים בעם כגון כהנים וכו' אבל בעיקר במצווה המיוחדת לימים אלו שבין פסח לשבועות (פרק כ''ג): טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם... הספירה נמשכת ארבעים ותשעה ימים, ממוצאי יום טוב ראשון של פסח עד ערב חג השבועות. אז מדוע אומרת התורה תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם? וגם מדוע היא אומרת שמתחילים מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, כאשר ההתחלה היא ממוצאי יום טוב? תשובה אחת לשתי השאלות, היעד הוא להגיע אל מה שמעבר להשגת השכל האנושי, לקבלת התורה ביום החמישים, וכדי להצליח בכך נקודת המוצא צריכה להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מעבר לקדושה שאנחנו מסוגלים לחוות וגם חווים בשבת. זהו החינוך העצמי הנדרש מאיתנו, להתחיל בנקודת מוצא שמעבר ליכולת החווייה העכשווית ולחתור אל מה שמעבר ליכולת ההשגה שלנו בכלל. ואת זה מתרגלים בכל שנה מחדש.

http://www.faz.co.il/images/_ffffff.gif" valign="bottom">

נשלח ב-17/5/2019 10:28

ארץ ישראל, זכויות או חובות?

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">טבעי שיש עשירים, שהם גם ממולחים וכו' ויש פחות עשירים. העשיר רוצה להיות יותר עשיר וגם זה טבעי. אומרת התורה שזה בסדר, אבל ביושר, ... אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיושיח הזכויות בולט מאד במרחב הציבורי שלנו ולמען האמת הוא חדר בעוצמה גם למרחב הפרטי; הרי זה די שכיח לשמוע ילד או ילדה מתריסים כלפי הוריהם, המנסים למנוע פריצת גבול חינוכי כלשהו: ''זכותי''. זכויות הילד/ה קוראים לזה. ויש עוד כמובן, הזכות לשוויון, הזכות להורוּת, הזכות להגדרה עצמית, זכויות לאומיות ולא נמשיך, מוזמנים להוסיף מה שנראה לכם. אנחנו נתמקד במה שעולה מפרשת השבוע שלנו, הזכויות והחובות שלנו בארץ ישראל. הזכות שלנו על הארץ נאמרת כבר בפסוק השני של הפרשה, ליתר דיוק בחלקו הראשון של הפסוק (יקרא כ''ה): ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶםוְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'.

בחלק הראשון של הפסוק אמנם נאמר שהקב''ה נותן לנו את הארץ ולכן היא שלנו, אבל בחלקו השני כבר לא מדובר בזכויות אלא בהתחלה של חובות, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ומכאן ואילך, לאורך כל הפרשה התורה מפרטת מהם החובות המוטלות עלינו מכוח זכותנו על הארץ. כאמור, זה מתחיל בשביתה, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, לא שביתה של בטלה חלילה, אלא שַׁבָּת לַה'. שביתה שנועדה לחדד אצלנו את התודעה שהבעלות שלנו על הארץ נובעת מהרצון העליון וממנו בלבד. כמובן, לא מתחילים בשביתה, לפני השביתה יש שנים של פעילות: ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ורק אחר כך: ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץשַׁבָּת, לַה'...

זה אומר שהפעילות החקלאית באותן שש שנים צריכה להיות מלווה בתודעה של שביתה בשנה השביעית. שש שנים החקלאי עמל לפרנסתו והתוצרת כולה שלו, ובהגיע השנה השביעית עליו לשמוט את אחיזתו בקרקע ולהפסיק להיות הבעלים, אסור לחרוש, לזרוע וכו'. והתורה אומרת שהשנה הזאת אמורה ללוות אותו, לחיות בתודעתו גם לאורך שש שנות העבודה, שעל כן התורה מתחילה בשביתה ורק אחר כך מדברת על העבודה. וזה מתכתב בשלמות עם תודעת השבת השבועית. בעשרת הדברות נאמר (שמות כ'): ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ורק אחר כך ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. בדיוק אותו רעיון, שתודעת השבת תלווה אותנו גם בששת ימי המעשה.

אחים אנחנו

השבת נועדה להעניק לנו הפוגה מהמירוץ היומיומי אחרי פרנסה ולהתחבר לקדושה, והשמיטה נועדה לאותו רעיון בדיוק רק במדרגה נעלית יותר, שגם בענייני החולין לכאורה, תתגלה הקדושה. ומשם ממשיכים למדרגה נעלית עוד יותר, שנת היובל אחת לחמישים שנה. לא נוכל להאריך כאן בכל הפרטים, אבל נזכיר שאחרי שמתחברים ליסוד הרעיוני הנ''ל, של מודעות לנוכחות האלקית המתמדת בחיינו ובכלל, ממשיכה פרשת השבוע בהוראות מפורטות לכינון חברה צודקת ושיוויונית בארץ ישראל ובכלל. ויושם לב, השוויוניות מבוססת כולה על חובות, לא על זכויות. הנה כמה דוגמאות: ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָהלְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ.

בדרך הטבע, בשדה חקלאית נטושה צומחים פירות וספיחי ירקות, וצפוי שזה יקרה בשנת השמיטה. בעל השדה מנוע מהפגנת בעלות על שדהו, הוא נדרש להפקיר את אותם גידולים כך שכל אחד יוכל לקטוף לעצמו ולאכול. ומכאן להוראות נוספות לכינון חברה צודקת: יד וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָאַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. טבעי שיש עשירים, שהם גם ממולחים וכו' ויש פחות עשירים. העשיר רוצה להיות יותר עשיר וגם זה טבעי. אומרת התורה שזה בסדר, אבל ביושר, אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. דומה שאחווה היא מילת מפתח בפרשה, היא מופיעה בעוד כמה הוראות בהמשך: כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹוּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

אז המודעות הבסיסית שנדרשת מאיתנו היא שהחומר זה לא הכל, שכדי שתתקיים הצלחה חומרית צריכים להתחבר חזק לרוחניות, לקדושה, ולזה יש את השבת, השמיטה והיובל. והמודעות החברתית שנדרשת מאיתנו היא שיהודי שני הוא לא רק עמית, שותף או מתחרה, הוא אח. וכשמדובר באחים, כאשר חווים אחווה, גם עיסקאות כלכליות מתנהלות אחרת: לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְוְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. זו ההוראה הכי קיצונית, חייבים להלוות ליהודי נזקק אבל בשום אופן לא לקחת ריבית. לגמרי הפוך מכל תורה כלכלית מוכרת. אבל ככה זה בין אחים, עוזרים כדי לעזור, לא רק כדי להרוויח.

נשלח ב-24/5/2019 17:39

פרשת הברכות

נסים ישעיהו

<* style="background-color: #c0dcf0; padding: 10px;">הברכות אינן מותנות, הן יתקיימו וכבר מתקיימות לגמרי בגלוי. וכדי ליהנות מהן באמת צריכים להתחבר לדרכו של ר' שמעון בר יוחאיהשבת אנחנו קוראים את פרשת בחקותי, האחרונה בספר ויקרא. מקריאה שטחית של הפרשה, קל להבין מדוע היא מכונה בשם 'פרשת הקללות', מנויות בה ארבעים ותשע מכות נוראות שעלולות להתרגש עלינו כתוצאה מזניחת הקשר שלנו לבורא עולם, וזה מאוד לא נעים בלשון המעטה. הקורא (בשטחיות) תוהה על האכזריות שבאותן מכות צפויות ושואל כיצד זה יתכן? איך הקב''ה מרשה שיקרו כאלה דברים נוראים? על זה נשיב בקצרה שאמנם הקב''ה משגיח מקרוב על כל הנבראים ועל עם ישראל בפרט, אבל הוא העניק לנו בחירה חופשית וכאשר בוחרים בדרך עקומה, התוצאות עלולות להיות קשות. במלים אחרות, המכות הצפויות ר''ל נגזרות מהדרך שבה בחרנו ללכת.

אבל האם באמת זו פרשה של קללות? ואולי דוקא להיפך? הפרשה פותחת בסידרה, לכאורה קצרה, של ברכות (ויקרא כ''ו): ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... יג אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. עשרה פסוקים של ברכות, אומר בעל הטורים, והוא מאיר את עינינו בהצביעו על עובדה משמעותית, הברכות נפתחות בא' של אִם ונחתמות בת' של קוֹמְמִיּוּת. לומר לנו שבעשרה פסוקים אלו כלולות כל הברכות גם אם לא נכתבו כאן בפירוש. אחרי הברכות המובטחות לנו כאשר נבחר בדרך של בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, באה אזהרה מפני הדרך השלילית.

יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. ומכאן ואילך סידרה של קללות נוראות, כאלה שקשה מאוד להעמיק בהן מפני חומרתן. התיאורים נראים סופניים לגמרי, מחרידים. והכל גם קרה לנו באמת כידוע. אמנם במהלך ההיסטוריה, כולל בשנים האחרונות שמענו על תופעות נוראות כאלו שהיכו בעמים שונים במקומות שונים, ואותם עמים לא שרדו. וכידוע, גם בימים אלו ממש יש מי שחולמים להחריב את העולם ובמיוחד אותנו, רוצים מאוד להביא עלינו את המכות הכתובות בפרשת השבוע ועוד יותר, אז איך למרות הכל שרדנו ואנחנו ממשיכים לפרוח, מה הסוד?

מה שנדרש זה אהבת ישראל

התשובה נתונה בפרשת השבוע. סידרת הקללות נחתמת בפסוקים של הבטחה: מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָםלְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיהֶם.כאן יש הבטחה מפורשת שלא משנה לאיזה שפל נגיע, לא משנה מה עוצמת המכות שנספוג ר''ל, הקב''ה מבטיח: לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. מבטיח שנמשיך לשרוד. ובמה אנחנו שונים מעמים אחרים שלא שרדו אסונות דומים? כלומר באיזו זכות אנחנו כן נשרוד? בזכות הזכרון: מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִיםאֲנִי ה'. זו הברית שה' כרת עימנו בהר סיני. בברית הזאת נקבע היעוד שלנו לייצג את הקב''ה, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

עצם הקיום היהודי מעיד על קיומה של השגחה עליונה. וכאשר יהודי גם הולך בדרך שמתווה לו אותה השגחה, הרי בכך הוא כמו מגלה את נוכחות ה' בעולם, הוא מעיד שאכן ה' אחד ושמו אחד. ועל זה הקב''ה אינו מוותר, שהרי לתכלית זו הוא הוציא אותנו ממצרים. כי בלי יהודים אין מי שיכיר ויעיד על קיומו של אלוקים, זו השליחות של יהודי והיא מתקיימת בכל מקום שאליו הוא נקלע. והרי אין מקום שלא הגענו אליו, כאמור בפרשת השבוע שנתפזר בכל העולם. ויש ברית קודמת לברית הזאת, ברית האבות שגם מקבעת לחלוטין את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל: מבוְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּרוְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

ואכן, אחרי מאות רבות של גלות במקומות שונים בעולם, זכינו והקב''ה משיב אותנו לארץ אבותינו כי השליחות העיקרית שלנו היא כאן בארץ ישראל. מסתבר אם כן שהמסר המרכזי של פרשת השבוע הן הברכות שעתידות להתקיים בכל מצב ובכל תנאי. יש אמנם אזהרה חמורה מפני קללות אפשריות לא עלינו, אבל הקללות הן על תנאי, אפשר בהחלט להימנע מהן. לעומתן הברכות אינן מותנות, הן יתקיימו וכבר מתקיימות לגמרי בגלוי. וכדי ליהנות מהן באמת צריכים להתחבר לדרכו של ר' שמעון בר יוחאי, הרבי של כלל ישראל שהיום היה יום ההילולא שלו; להעמיק עוד ועוד בקשר שלנו לבורא עולם ומנהיגו מתוך שמירת תורה ומצוות בכלל ואהבת ישראל בפרט.

נשלח ב-31/5/2019 09:58

מתפקדים

נסים ישעיהו

בשבת זו אנחנו מתחילים לקרוא את החומש הרביעי, 'במדבר', שבמקורותינו הוא מכונה 'חומש הפקודים' על שם המפקדים הנזכרים בו. למעשה, כבר בפתיחה יש מפקד: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםלֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָםבְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. במקביל להתחלת הקריאה בחומש הפקודים, המציאות הפוליטית המשיכה להתגלגל לקראת הכרזה על בחירות חדשות עד אשר ביום חמישי התבשרנו שאכן זה מה שהולך לקרות, בחירות חוזרות. ועלה בדעתי שהכרזה כזאת, דוקא מתאים שתישמע בשבוע שבו קוראים על מפקד, שכן יש מכנה משותף בולט לשניהם, למפקד ולבחירות.

במפקד נמנו כל בני ישראל בשווה; בעלי המעמד הגבוה עם אנשי המעמד הנמוך, נשיאי השבטים עם אחרון בעלי המלאכה, כל אחד נספר. היהודי הכי פשוט נחשב לא פחות מאחד ונשיא שבטו נחשב לא יותר מאחד. המסר הוא שרק כך מגיעים לאחדות אמיתית, כי בשורש, במקור הנשמות כולנו מאוחדים. ההבדלים שישנם בין אנשים קיימים במופע החיצוני, לא ברובד המהותי. ולכאורה זה גם הרעיון בבחירות דמוקרטיות, כל קול אמור להיספר ואין אדם שהקול שלו שווה יותר מקולו של אדם אחר. לכן נראה לי מתאים שמכריזים על בחירות בשבוע שבו קוראים בתורה פרשה שעיקרה הוא מפקד בני ישראל. אמנם חבל שמדובר בבחירות חוזרות, אבל אולי גם בזה טמון עבורנו מסר. צריך לחפש.

למעשה, יש בפרשה כמה מפקדים; קודם פוקדים כל שבט לחוד, אחר כך סיכום כללי, אחרי זה מפקד בני לוי: (פרק ב'): לג וְהַלְוִיִּםלֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה. הלויים הוחרגו מהמפקד הכללי כי היו מיועדים לתפקיד מיוחד (פרק ג'): יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. ז וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת כָּל-הָעֵדָה, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵדלַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. ח וְשָׁמְרוּ, אֶת-כָּל-כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵללַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. להם יועד התפקיד להיות אליטה משרתת, לכן הם נמנו לבדם, בנפרד מיתר השבטים. וגם אצלם, היו שלוש משפחות שנמנו כל אחת בנפרד בהתאם לתפקיד.

גם בחירות הן מפקד

בני ישראל חולקו לארבעה מחנות של שלושה שבטים כל אחד ונערכו בריבוע מדויק מסביב למשכן. בסמוך למשכן התמקם שבט לוי שתפקידו הוגדר כשמירה על המקדש ועל כליו. זה היה השירות שלהם לכלל ישראל, לחצוץ ולתווך בינם ובין המקדש. והנה ההכרזה על בחירות חדשות, שפירושן שמפקידים בידינו את הזכות להחליט מי יזכה בשליחות לשרת אותנו, את עם ישראל, הושמעה ביום חמישי, שבחלק הפרשה שלו קראנו על המפקד של הלויים. לכאורה לכך אמנם נועדו הבחירות, כל בחירות, לבחור במי שישרתו אותנו. כדאי מאד להתפלל שבבחירות הבאות נבחר נכון, כי על פניו נראה שבבחירות הקודמות זה לא בדיוק הצליח לנו. עובדה, מאבקי אגו הובילו אותנו לבחירות חוזרות.

עם כל אי הנעימות מעצם העובדה ששוב הולכים לבחירות, הנה כשבדקתי את הנתונים בנוגע לבחירות הצפויות התגנבה לליבי אופטימיות זהירה. כאן המקום להודות כי לקראת הבחירות הקודמות די העלמתי את החששות שלי, לא פרסמתי אותן בכתב. הבחירות ההן נערכו ביום ג' לפרשת מצורע והקריאה של אותו יום מתחילה בפסוק (ויקרא י''ד): כא וְאִם-דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת... מדובר בהליך הטהרה של המצורע. אין כאן המקום להאריך אבל חששתי שיש כאן רמז שמהבחירות שנערכו באותו יום לא תהיה הצלחה. לא כתבתי על זה כי אינני אוהב לפתוח פה... תמיד אני מעדיף ראיה אופטימית. אם רק אפשר. אבל עובדה שהחששות הכמוסים התגשמו וזה לא נעים.

לקראת הבחירות הבאות אני דוקא אופטימי. הן צפויות להיערך ביום ג' לפרשת 'כי תבוא' והפרשה של אותו יום כולה חיוב; זו פרשיה קצרה, אז תסלחו לי אם אביא פה את כולה (דברים כ''ו): טזהַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּהוְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. יז אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיווְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. יח וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. אז עם כל אי הנוחות מהרעיון של בחירות חוזרות, אולי זה מה שצריך כדי שסוף סוף נבחר נכון.

בית >

פורומים >

אקטואליה וחדשות >

נבואות ואקטואליה באחרית הימים >

אקטואליה&פרשת השבוע - ניסים ישעיהו - רוח ביער

מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול

1 2 3 ... 21 22 23 סך הכל 23 דפים.