דברי תורה, פרשת בא
בס"ד
דברי התורה השבוע מוקדשים לרפואת שלומית בת מרסל, ולשיחרורו המהיר של יהונתן בן מלכה פולארד.
דבר תורה נקודתי
בפרשה אנו למדים על אזהרתו של משה את פרעה על מכת הארבה. כשעבדי פרעה מעכלים את משמעותה ההרסנית והכואבת של מכת הארבה, הם דורשים מפרעה לשחרר את בני ישראל. פרעה, מנהיגה של מצרים האדירה מוצא את עצמו עומד בראשה של אומה פצועה וחבולה, אומה המרוסקת לגזרים לאחר 7 מכות קטלניות. פרעה קורא למשה ואהרון ומודיע להם על שחרורם ממצרים, כדי ללכת ולעבוד את ה' במדבר, ובתנאי אחד- שרק הגברים ילכו לעבוד את ה'.
משה מסרב להצעה ודורש ללכת לעבוד את ה': "בנערינו ובזקנינו... בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג' ה' לנו". משה מלמד אותנו את עיקרה של היהדות וסוד כוחה - חינוך הדורות הבאים. אין אנחנו עובדים את ה' לבדנו, מתעקשים אנו ודורשים שגם ילדינו וילדותינו, ואפילו רכושנו יהיו שותפים לקשר העמוק והנפלא שלנו לבורא עולם.
"חג ה' לנו" – הקשר שלנו עם בורא עולם הינו חג עבורנו, שמחים אנו בו, ועליו גאוותנו. חפצים אנו שכל ששייך לנו יהיה שותף לקשר הנצחי הזה של אומה ואלוהיה, קשר של שמחה וחיים, של אושר וטוב. זה סודו של החינוך, זה עיקרה של היהדות.
שבת שלום!
דבר תורה מעמיק
בפרשתנו אנו קוראים על שלושת המכות האחרונות שמביא משה על מצרים. מכות קשות וכואבות, מכות שביסודיות ושיטתיות מערערים את אושיות החברה המצרית, את המבנה הכלכלי שלה, המבנה המלוכני שבה, המבנה התרבותי והמבנה החברתי. חורבן בא על מצרים כאשר ה' מכה את המצרים בארבעת דרגות הבריאה: דומם, צומח, חי ומדבר, כל אשר במצרים – נפגע.
למתבונן מן הצד נראה, שישנה כאן אכזריות גדולה ומיותרת. הרי בורא עולם יכול לשחרר את עם ישראל ממצרים בלא להתעלל במצריים עד כדי כך, אם כן, מדוע הוא מתעלל בהם כל-כך?
שאלה זו מתעצמת לאין ערוך כשרואים את עם ישראל יושב בכל שנה ושנה וקורא את פרשיות וארא, בא ובשלח. קורא שוב ושוב ושוב במשך אלפי שנים, את פרשיות התעללות הנוראה. יתר על כן, בכל שנה מוקדש חג מיוחד להיזכר בסיפורים אלו - בחג הפסח אנו יושבים סביב שולחן ערוך ומעלים זיכרונות ממכות מצרים, תוך כדי שתיית 4 כוסות של יין.
התנהגות כזו לא חשבנו שנמצא בעם נאור ומשכיל, "ריקוד על הדם" שכזה לא היינו מצפים מאומה מוסרית, ובוודאי לא אצל כזו הנקראת "עם ה'" ומיועדת להיות "אור לגויים". כיצד עם ישראל הידוע ומפורסם כ"רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים" מתנהל בצורה שכזו?!
כל השאלות והתמיהות הללו נעלמות אל מול הצו האלוקי: "ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים... וידעתם כי אני ה'".
שאלה מפורסמת היא. שאלה בה התחבטו גדולי הפילוסופים והוגי הדעות שבכל הדורות, נהרות של דיו נשפכו עליה, ונכתבו בגינה ספרים לאין ספור, שאלה זו היא שאלת המוסר. מהו המוסר הנכון? מי יכול לקבוע מהו מעשה מוסרי, ומהו מעשה שגוי? האם יש חובה להיות מוסרי, ובידי מי הסמכות לאכוף את המוסר?
שאלה זו סבלה תשובות רבות במהלך ההיסטוריה, החל מאלו שטענו שאין מוסר אחיד, וכלה באלו שהתיימרו לקבוע אותו בעצמם. זו שאלה מהותית העומדת במרכז החיים של כל אדם באשר הוא, ושל כל חברה אנושית.
התורה קובעת לנו כלל ברור. בורא העולם הוא היחיד שיכול לקבוע ולתקן מהו המעשה המוסרי ומה אינו עומד בערכי המוסר. רק הוא, בורא העולם המחייה אותו בכל רגע ורגע. רק הוא, המספק לכל ברייה וברייה די מחסורה - יכול להחליט מה נכון ומה שגוי, מה טמא ומה טהור, מה טוב ומה רע. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. תורה המלאה במוסר האלוקי. תורה הקובעת מה הטוב ומהו הרע, ומקנה לנו את ערכי המוסר האמיתי.
אכן, צריך לחשוב ולהתעמק. חובה להבין וללמוד את התשובה לשאלה בה פתחנו, ולדעת מדוע דווקא הסיפור בסבלם של המצרים הוא המוסר האמיתי, אולם מעל לכל זה, ועמוק יותר מכל השאלות הללו, מצווה אותנו ה' לשבת ולספר על כך שבורא עולם "התעלל" במצרים. סיפור המזכיר לנו מהו מקור המוסר, מיהו היחיד שיכול לקבוע אותו, ולא נותן לנו לשכוח על קיומה של תורה אלוקית. תורה שהיא מתנתו של הבורא אלינו, מתנה המלמדת אותנו את ערכי המוסר הנכון הטוב והראוי.
שבת שלום!
 |
|
|
