שמעו נא רבותי חביבי מעשה נורא שקרה, ממנו אני דן לכל ענין גבולותן של סמכויות, לפוסקי הלכות.
בעיצומו של יום בהיר, נתקלה אשתי בנהיגתה, ברכב שנסע מולה, לא חלילה תאונה, אלא 'גילוח' שיש עמו נזק קל למראות בלבד. משהו שקורה בכביש משובש שאין בו נתיבים מסומנים, באיזור תעשיה.
במקרה של נזק רציני מתערבת חברת הביטוח, שמאים, בודקי תנועה, וכל מיני אנשים שמתחקרים בדיוק את האירוע.
במקרה שלנו לא נעשה שום דבר, כל אחד טען שהוא בסדר. מי יודע? אולי הכביש אשם. כנראה שני הצדדים חרגו מעט מהקו הבלתי מוגדר ובלתי מסומן ולא לקחו בחשבון את המראות (ייתכן שלקחו מראה אחת בחשבון אבל לא שתיים).
עד כאן הכל בסדר. המוציא מחברו עליו הראיה, נספוג לבד את הנזק, ושלום על ישראל.
אלא שהאברך היקר, מיט אצובער"ו אברייכים שלו, נסע אל המו"ץ האיזורי, והציע בפניו את תיאור הדברים.
המו"ץ היקר, חריף ובקי פסק את פסוקו: מכיון שלפני רכבה של אשתי, עבר בנתיב שלה רכב אחר, והנה אותו רכב אחר לא נתקל כלל בהצובער"ו, והיא אינה מכחישה כלל עובדה זו. הרי זו ראיה שהיא האשמה, שכן אם הוא האשם מדוע לא נתקל ברכב הקודם? עכ"ד היקרים מפנינים והנחמדים מפז.
ואני שואל, כבודו של הרב שליט"א במקומו מונח, מי שמו לשמאי ולבודק תנועה? הוא החזיק הגה בחיים שלו? יש לו מושג האם ה"הוכחה" שלו עומדת במבחן המציאות? רבינו ביקר שם בכביש ויודע היכן בדיוק זה קרה, וא"כ מנין יצא לרבינו זה?
האם כל זה כלול בסמכותו? בשולחן ערוך כתוב שהמוציא מחברו עליו הראיה, כל אחד טוען דבר אחר. (במקרה אני יודע שאשתי נהגת מעולה, וההוא נראה לי קוקו עם קבלות, טוב יש לי נגיעות)
כמדומני שהפסק הזה הוא גם שוביניסטי. רבינו מניח מן הסתם, אשה אינה יודעת לנהוג, מן הסתם היא אשמה, וראייתו המופלגת של האברך, אינה אלא לסיוע הפסק הברור המיוסד על אדני קודש. (וכן הרי איסור חמור לנהוג ברכב בעירינו כמו שפסקו כל גדולי הדור ורבני העיר וגבאי קופת העיר).
זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל ברבנים שבמקום לומר את ההלכה, מנסים להמציא ולבדות הכרעות שונות המבוססות על אינטואיציה של נער בגיל ההתבגרות. או יותר גרוע: ממציאים פשרות, בסוד הבדיחה המוכרת על חצי חצי וגמרנו (ירוחם, נו..). אני מעוניין לדעת אם אני צריך לשלם או לאו, ולרב אין כח לבדוק באותיות הקטנות אזי הוא שולח אותי להתחלק בכספי עם הצד השני..
א.ג.נ. נא דעתכם, השתתפותכם חשובה לנו, ובשמחתכם ישמח לבנו גם אנו.
