מתוך "סיפורים ירושלמיים" 5 כרכים:
איטקה היתה סבתו של "שליימקה שמש", היתה היא הקשישה של "דייטשן פלאץ" )בתי מחסה(, ובשל כך כאילו משלה בכיפת החצר כולה; בגיווה הכפוף סובבה על פני אריחי האבן הזרועות לאורך החצר ופיקחה עין שהענינים יתנהלו על מי מנוחות.
את הצניעות הירושלמית מדורי דורות ייצגה איטקה, עדיין לבשה "שארפע" על ראשה, זה הצעיף הרחב והארוך אשר מלפנים )עד תר"ס בערך( לא היתה ילדה קטנה בירושלים שהרהיבה עוז בנפשה לגשת אל הכותל המערבי בלעדו.
חשיבות מיוחדת העניק לאיטקה הפרימוס, שמעטים בעיר העתיקה זכו שטכנולוגיה כזאת תימצא בביתם, ומשהיתה אחת השכנות עומדת לפני "יום כביסה" היתה איטקה מוציאה את ה"פאמפ-מאשינקע" מן ה"אמבר" )מדפיה-שולחן למטבח( ומשאילתו לה אגב אזהרה לשמור עליו מכל משמר ולהחזירו עד מחר, כדי שחנה בנימין'ס או חוה טשארנע תוכלנה גם הן להרתיח את כבסיהן בו.
* * *
נכדה הנקרא בפי כל שליימקה שמס )עם סמך בעגה הירושלמית(, ר' שלמה פריימן היה; יהודי נכבד, דור שישי בירושלים, הנושא בתפקיד שמעל ומעבר לטיפול ב"היינג לאמפן" )עששיות תלויות( בלבד; בית הכנסת הגדול "החורבה" אותו שימש, היווה המרכז הרוחני הגדול ביותר, וכלל תפקידי יצוג חשובים, כמו גם מעורבות בכל עניני בית הדין ששיכן שמו שם.
שליימקה היה גם האחראי, בתוקף תפקידו, על קבר רחל אמנו. מידי יום ביומו, נסע בלווית יד ימינו לייבלה קאלאכער )הסייד(, בדרך אפרתה היא בית לחם, כדי לפקח על עסקי המקום, לבדוק בדק, ובעיקר, להפגין נוכחות יהודית רצופה.
"פעם" - מספר לנו ירושלמי מבטן ומלידה - "ביקשני שליימקה שמש לבא לסייד את קבורת רחל באישון לילה, חשש לעשות זאת לאור היום, מפחד הבריטים שיראו בכך הפרת הסטטוס קוו )המצב הקיים("...
לא רבים ידעו כי שליימקה גם עוסק בצדקה בצורה נעלה ביותר. הוא היה אומר: "לא די לו לעני שצריך הוא לידי מתנת בשר ודם ועוד לצערו לבא ולבקש?" ועל כן המציא את הכסף לנצרכים בביתם הם כדי שלא יתגנו לבוא אליו.
