המאמין עפ"י האותות יש בלבו דופי...(ומעמד הר סיני)

הרמב"ם ביד החזקה הלכות יסודי-התורה פרק שמיני. כותב שאמונת עם ישראל בנבואת משה (וממילא בתורה כולה הנובעת מהאמונה במשה כנביא האלוקים) לא באה בעקבות כל הניסים ושינויי הטבע שבנ"י ראו בעשר המכות ובקריעת ים-סוף, או בירידת לחם מן השמים ובאר תמידית במשך ארבעים שנה. או שאר הניסים והפלאות. כי כל אלו יכולים להעשות ע"י לט וכישוף. אבל חזיון מעמד הר סיני ששמעו את דיבר האלוקים מתוך הענן והערפל למשה כבר אין לטעות, והיא בסיס האמונה במשה כנביא (וממילא בכל דבריו הידועים כתורת משה).

(יסוה"ת פרק ח') א. משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

1. טענתו על אפשרות טענה שכל פלאות מצרים והמדבר נעשו בלט וכישוף, מתמיהה האם הרמב"ם יעלה אפשרות שאפשרי לקרוע את הים ולהופכו ליבשה או להרוג ברגע אחד את כל בכורי מצרים ע"י כישופים. הרי הוא עצמו ביד החזקה הלכות ע"ז סוף פרק יא, אחר שהביא את איסורי הכישופים, החוברים, והלחשים ומעשי האוב.  כתב כך ...ודברים אלו כולם שקר וכזב הן, ולא ראוי לישראל חכמים ומחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות בלבו שיש בהן תועלת. כל המאמין בדברים אלו וכו' אינו אלא מן הסכלים וממחוסרי הדעת וכו'. (הוא גם האריך במקומות אחרים לשלול את האפשרות של שינויי טבע ע"י כשפים וסגולות למיניהם). א"כ למה הוא שולל ממופתים גדולים ובעלי היקף רחב כל-כך (ירידת מן ארבעים שנה בצמוד לעם היהודי, קריעת ים ליהודים וטביעת המצרים, עשרת המכות למצרים ולא ליהודים וכו'), את ההוכחה לאמיתות דברי מבצעם. כשלוחו של אלוקים כל יכול.

2. איזה תרוץ שיתרץ את השאלה הקודמת, ישלול גם את הוכחת מעמד הר סיני. כי מי שמסוגל לדמות קריעת ים ע"י כישוף או הורדת מן לשש מאות אלף איש ארבעים שנה ע"י כישוף. יכול לטעון שגם דיבור משמים דרך הערפל ע"י מי שטוען שהוא האלוקים, נעשה בצורה המצריכה הוכחה לאמיתותה.

(הרמב"ם במו"נ חלק ב' פרק ל"ג כתב דברים המשתמעים קצת אחרת ממה שכתב ביד החזקה שציטטתי למעלה).

ועיין רמב"ן סוף פרשת בוא.

_________________

ירוחם
בסדר. אנחנו דנים בדברי הרמב"ם היווני. למה מעמד הר סיני שונה מכל נס.

ושאלתי הראשונה הייתה, איך הרמב"ם שכל-כך שלל שינויי טבע כישופיים, טוען שיש דופי בשינויי טבע הכבירים שהתחוללו ארבעים שנה לעיני העם.

יעקבw
הרמב"ם היה מודע לפסוקים שהבאת, והוא אמר שהמאמין בהם לבדם, הוא מאמין שיש בו דופי.
אחרי מעמד הר סיני שהאמונה בו היא אמונה שלימה ללא דופי, גם הרמב"ם יסכים שכל האותות והמופתים מאת ה'. הרי עליהם הוא מבסס את אמונתו בחידוש העולם.

מקסוול
כפי שכתבתי למעלה, הרמב"ם במו"נ (ח"ב סוף פל"ב) ייחס נבואה לחלק מהנוכחים במעמד הר סיני. אבל הם היו מיעוט מצומצם  (ביחס לעם. הנשים הגברים והילדים), השאר רק ראו בדרך נס (כלשונו) קולות ולפידים.
הנה דבריו    ...במעמד הר סיני, אף-על-פי שהכול ראו את האש הגדולה ושמעו את הקולות המבעיתים והמחרידים על דרך הנס, לא הגיעו למדרגת נבואה אלא מי שהיו ראויים, וגם זאת בדרגות (שונות של נבואה). הלא רואה אתה את דברו יתעלה: עלה אל ה' אתה ואהרֹן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישֹראל (שמות כ"ד, 1). הוא, עליו השלום, היה במדרגה העליונה, כמה שנאמר: ונִגש משה לבדו אל ה' והם לא יִגָּשוּ . אהרן נמוך ממנו. נדב ואביהוא נמוכים מאהרן. ושבעים זקנים נמוכים מנדב ואביהוא. ושאר האנשים נמוכים מאלה בהתאם לשלמויותיהם^. לשון החכמים ז"ל: משה מחיצה בפני עצמה ואהרן מחיצה בפני עצמה.

הוא אומר ושאר האנשים נמוכים מאלה, לא ברורה כוונתו, מה מספרם. אבל ברור שלא כולם (ראה מילים מודגשות).

לפי איך שהוא עצמו מגדיר נבואה ביד החזקה בפרק ז' מהלכות יסודי התורה (ובמו"נ ח"ב פל"ב). נבואה היא מצב נפשי אחר מהמצב הרגיל, שדרושות לו הכנות מחשבתיות ונפשיות מרובות.

הנה לשונו   מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו.
כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו,
מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.

במו"נ הוא אף מאריך להסביר את ה'נבואה' בשונה ממה שסבורים ההמון, אלא כמו שסבורים הפילוסופים בנבואה

הנה הלשון

דעותיהם של האנשים על אודות הנבואה הן כדעותיהם על אודות קדמות העולם או חידושו. כוונתי בכך שכשם שמי שברורה להם מציאות האלוה יש להם שלוש דעות בדבר קדמות העולם או חידושו - כפי שביארנו - כן גם הדעות בדבר הנבואה הן שלוש. לא אתעכב כאן על אפיקורוס, כי הוא לא האמין במציאות האלוה, קל וחומר שלא האמין בנבואה. כוונתי להזכיר רק את דעותיהם של מי שמאמינים באלוה.
הדעה הראשונה היא דעת המון הבורים מבין המאמינים בנבואה, ואף מקצת פשוטי (בני) תורתנו מחזיקים בה, והיא שהאל יתעלה בוחר את מי שהוא חפץ מבני-אדם, מנבא אותו ושולח אותו, ואין הבדל בעיניהם אם אותו פרט מלומד או בור, בא-בימים או עוּל-ימים. אולם גם הם מתנים שיהיו בו טוּב כלשהו ומידות מתוקנות. כי האנשים לא הרחיקו לומר שיש שהאל מנבא אדם רע, אלא אם כן הוא מחזיר אותו בראשונה למוטב, לפי דעה זאת.
הדעה השנייה היא דעת הפילוסופים, והיא שהנבואה היא שלמות כלשהי בטבע האדם. שלמות זאת אינה מושׂגת לשום אדם אלא אחרי תרגול המוציא את מה שיש בכוח מין (האדם) אל הפֹּעַל אם אין מונעת זאת מניעה מזגית או איזושהי סיבה חיצונית, כדין כל שלמות העשויה להימצא במין כלשהו, כי לא ייתכן שתימצא שלמות זאת עד תכליתה וסופה בכל פרט מפרטי אותו מין, אלא רק בפרט אחד. שלמות זאת זקוקה בהכרח למוציא כדי שתימצא. לכן אי-אפשר מבלעדי מוציא. על-פי דעה זאת אי-אפשר שיתנבא בור, ולא שאדם ישכב בערב, והוא אינו נביא, ויקום בבוקר נביא כמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך שהאדם המעולה השלם בשׂכלו ובמידותיו, כאשר כוחו המדמה בשׂיא השלמות, והוא עשׂה את ההכנות אשר עוד תשמע על אודותיהן, יתנבא בהכרח, כי שלמות זאת טבועה בנו על-פי דעה זאת לא ייתכן שיהיה אדם הראוי לנבואה, ושהתכונן לה ולא יתנבא, אלא במידה שאפשר שאדם בריא במזגו ייזון ממזון משובח ולא יִוָּלֵד ממזון זה דם טוב, וכיוצא בזה.
הדעה השלישית שהיא דעת תורתנו ויסוד לשיטתנו, היא ממש כמו הדעה הפילוסופית הזאת, למעט דבר אחד והוא שאנו מאמינים שיש שהראוי לנבואה, המתכונן לה, לא יתנבא וזה על-פי חֵפץ אלוהי. בעינַי זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם, כי הדבר הטבעי הוא שכּל מי שראוי מטבע-בריאתו ומתאמן על-פי חינוכו והוראתו עתיד להינבא, והמנוּע מזאת הוא כמי שמנוע מהנעת ידו כירבעם (מלכים א', י"ג, 4) או מנוע מלראות כצבאו של מלך ארם שעה שפנה אל אלישע (מלכים ב', ו', 18). עיקר האמונה שלנו, שההתכוננות ושלמות המידות והשׂכל הכרחיים (בא לביטוי) בדבריהם (של חז"ל): אין הנבואה שורה אלא על חכם גִבור ועשיר. כבר ביארנו זאת בפירוש המשנה ובחיבור הגדול והסברנו שבני הנביאים עוסקים תמיד בהתכוננות.
רבים, מהם לשונות שבספרים ומהם דברי חכמים, אשר כולם נוקטים בעקביות בעיקר זה, והוא שהאל מנבא את מי שהוא חפץ כאשר הוא חפץ, אבל את השלם המעולה בתכלית.
אך לא ייתכן לדעתנו שיְנַבֵּא את אחד הבורים מקרב המוני העם, אלא במידה שאפשר שהוא יְנַבֵּא חמור או צפרדע. העיקר שלנו הוא שיש הכרח בתרגול ושלמות, ואז תהיה האפשרות שיכולת האלוה נאחזת בה. ...


 לאור זאת אני לא חושבת שהעם היה במצב הזה, וגם לא נראה לי שזו כוונתו במה שציטטתי ממנו בתחילת האשכול, על ראיית ושמיעת הקולות, זה יותר מתאים למה שכתב על רוב העם במו"נ, שהיו רואים דרך נס קולות ומראות שונים.
ע"ז אני שואלת. איך זה יכול להוות עדות על אמיתות נבואת משה יותר ממראות קריעת ים סוף ושאר פלאות. ואם יש דופי באמונה במופתים, למה אין דופי באמונת מעמד הר סיני?.



ירוחם
גם הרמב"ם לא אמר שאין אמונה בגלל ניסים, הוא רק אומר שהיא אמונה שיש בה דופי. לדעתו האמיתות היחידה שמתאפשרת היא דרך נבואה. וכדי שנאמין במשה ותורתה הנבואיים, היינו צריכים להיות עדים על-כך, שאלתי מדוע ראיית המעמד אינה אמונה שיש בה דופי.


בעל
תודה על הקישור. יש שם הרבה חומר. אעיין בזה.

חדש ימינו כקדם

ריב - אני מכיר את הדברים האלה של י"ל. אולי הם נכונים, אבל הם לא שייכים לנושא.

תוקן על ידי מקסוול ב- 23/01/2011 08:12:58

לא נראה לי שהרמב"ם לא היה מודע לפסוקים הבאים שלא כל האמונה היא רק ההתגלות בסיני
 כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם  הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.  לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. לד אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים  כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.  לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים  אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. 

 כח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה  כִּי-לֹא מִלִּבִּי.  כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי.  ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה.

אלא שהוא מדבר על האמונה שבידינו להחזיק בה כיום ואין בה צורך להגיע לאמצעים אחרים אלא בהשכלה ישירה ו"מי שאין בליבו דופי" מכיר ומאמין בזה ללא חשש

_________________