ואין שלטון ביום המוות. האמנם?

.

הרומאים האמינו כי אחד היתרונות היחידים שיש לבני האדם על האלים, הוא היכולת לקבוע את מועד מותם. ההתאבדות, בעיניהם, היתה מוצא אפשרי, לעתים אף מכובד, מהעולם הזה.

אין צורך לציין את ההבדל בין התפישה היהודית לבין התפישה הרומאית בנושא זה. כיום, עם עליית השיח הסובב את הארכת החיים שמתבצעת באמצעות הרפואה המודרנית, שאלות מוסריות אחרות רבות עולות בנושא. ראו מה קראתי הבוקר בעתון הארץ (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1213540.html ).

הנה הכתבה האמורה:

=================

פורסם ב - 12:28 06/02/11




הוראות פרידה: לקבל אחריות על סוף החיים

מאת ד"ר רבקה רייכר-עתיר

* כיום כל אדם בוחר איך לנהל את הטיפול הרפואי במחלותיו. ראוי גם שכל אחד יקבל אחריות על סוף חייו ויכין צוואה שבה יפרט כיצד יש לטפל בו בימיו האחרונים


חיים, בן 74, פנה אלי לטיפול פסיכולוגי לאחר שהשתקם מאירוע מוחי שפקד אותו לפני כשנה. הוא נשוי ואב לשתי בנות בוגרות, בעלות משפחה, גמלאי של מערכת החינוך. היום, כדבריו, הוא "כותב שירים למגירה".

"האירוע המוחי שלי, שבעקבותיו הייתי זמן מה במצב של צמח, החל יומיים לפני ההתמוטטות", סיפר. "היו לי כאבי ראש חזקים ובהמשך איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. אני זוכר במעומעם שראיתי את פני רעייתי המבועתת. שמעתי את קולה, אבל לא הבנתי מה היא אומרת". בהמשך הוא תיאר באריכות ובצורה פיוטית את האימה שבה נתון אדם שנותר "חסר לשון" - שאינו יכול להגות מלים ושמתקשה להבין כשפונים אליו בדברים. הוא שב ודיבר פעמים רבות על הפגיעה בכישורי השפה שלו ועל אובדן התקשורת המילולית שחווה. הוא תיאר פגיעות אלה במלים "אובדן צלם אנוש" ו"חוויה המשולה למוות".

חיים השתקם מבחינה גופנית, אבל האירוע המוחי היה מבחינתו סימן ל"תחנה סופית" והוא החל לתפוש כי הוא קרב לסוף חייו. "המחשבות על הסוף, ההתארגנות לקראתו, מטריפות אותי", אמר בהומור מהול בעצב. "אף פעם לא מתתי, אני לא מנוסה בכך. אני לא יודע מה לעשות. מה את חושבת?" בתשובה העליתי את הבחירה כמוטיב שקודם בעיני לעשייה. הוספתי שאני מאמינה שמותנו הוא עובדה שאי אפשר לשנות ואי אפשר לבחור, אבל את הדרך אל מותנו אפשר לבחור.

מצב לימינלי

בפגישות עם חיים הוא סיפר לי שחשוב לו לבחור למות בדרכו. הוא מעוניין לתרום את איבריו ומבקש להפסיק את חייו אם סבלו יהיה בלתי הפיך ובלתי ניתן לשיכוך. בשיחות גלויות ופתוחות הוא סיפר לרעייתו ולבנותיו, שיש לו תוכנית סדורה ל"מיתת חסד" ושבכוונתו לבצע אותה בעצמו.

בשיחות עמי עלה שתוכניות ההתאבדות שלו עלו כתגובה לחוסר האונים שהוא עלול לחוות, אם ייקלע שוב למצב של "אובדן צלם אנוש", שבו הוא אינו מבין את שאומרים לו ואינו מובן לאחרים. בתום תריסר מפגשים ניסח "צוואת בחיים", שבה בחר בהמתה וולונטרית אבל ויתר על הרעיון שהוא יבצע את ההמתה "בעבור עצמו".

הוא גם טרח לכלול בצוואתו הצטרפות לעמותת אדי, המעודדת תרומת איברים. כדי לתת תוקף לצוואה, הוא קיבל ייעוץ משפטי כדי שהניסוחים בה יתאימו ללשון החוק. בשונה מתוכנית ההתאבדות, הצוואה היתה פרי שיח שקיים חיים עם עצמו, עם בני משפחתו, אתי וגם עם הריבון, כלומר החוק. חיים אמר שצוואתו "חקוקה בסלע". בשיחת הפרידה שלנו הוסיף: "יש לי עותק של הצוואה בכספת הבית ואצל עורך דין. מעכשיו אני חופשי".

חיים יודע כי ימות בבוא העת. מתוך כבוד לעצמו וליקיריו, הוא מבקש לבחור את הניתן לבחירה, באופן שיבטא את תפישותיו ביחס למותו, שאינן אלא המשך ישיר לתפישותיו ביחס לחייו. ככל אדם אחר, הוא יכול לבחור באופן אוטונומי את נסיבות מותו רק כשהוא במצב צלול ותבוני. ייתכנו מצבים שבהם לא יהיה כשיר לכך, כמו מצבו בעת האירוע המוחי. זהו מצב לימינלי (מצב ספי), שבו אין לאדם יכולת לבחור את החיים שראוי לו לחיות.

בחירה רצונית

צוואה בחיים יש לנסח כשאדם נמצא במצב צלול ותבוני. הסדרי צוואות המתייחסות לסוף החיים כבר רווחים בימינו. דוגמאות לכך הן צוואות לפי חוק החולה הנוטה למות, הצוואה של אגודת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), חתימה על כרטיס אדי וצוואות ביחס להסדרי קבורה.

בימינו, כשתוחלת החיים עולה ועולה הסבירות שאדם יהיה במצב לימינלי, סביר שהאחריות האנושית תכלול התכוננות למצבים אלו. אם היום יש לכל אדם סמכות לבחור איך יחיה וינהל את הטיפול במחלותיו, ראוי, לדעתי, שכל אדם ייתן את דעתו גם לסוף חייו ויקבל אחריות לשלב זה. ראוי גם שכל אחד יכין צוואת בחיים בהתאם להשקפותיו. ראוי לעשות זאת בשיתוף עם הקרובים ולנקוט את הסידורים המשפטיים הנחוצים. זה אתגר קשה, כי הוא מחייב לא רק להרהר במוות, אלא גם בבחירות שסביבו. זה קשה שבעתיים, כי זו גם דרך להרהר על הבחירות וההחמצות שבחיים.

סיפורו של חיים מתקשר גם לדיון הציבורי שהתעורר לאחר מותו של כדורגלן העבר אבי כהן. כהן יישאר כנראה צרוב בתודעה לא רק כאייקון תרבותי מתחום הספורט, אלא גם כמנוף לשיח על ההסדרים ביחס להשתלת איברים. נראה שכל עוד החתימה על כרטיס אדי לא תהיה חלק מצוואה מוסדרת, לבני המשפחה יישמר המנדט להכריע ביחס ליקירם ההולך אל מותו ולתרומת איבריו.

בעבודתנו בבית החולים אנו פוגשים לעתים קרובות משפחות הנשארות מול יקירן כשהוא במצב לימינלי. המשפחות מבולבלות ונמצאות במצוקה קשה, משום שאינן יודעות מהן ההעדפות של יקירן, או לחלופין יודעות אותן, אבל אלו לא הוסדרו כצוואה המאפשרת לפעול לפיה. זהו מצב עגום הן למשפחה והן לצוות.

צוואתו של חיים היא פתרון מסתמן אפשרי. כשצוואות מוסדרות שכאלו אינן בנמצא, מנצנצת נקודת אור בדמותה של ועדת האתיקה ליד מיטת החולה, המתקיימת מתוקף חוק בבתי החולים. זוהי ועדה רב-מקצועית, שיחד עם בני המשפחה דנים חבריה בפתיחות ובשיקול דעת, ומכריעים מהו הטיפול הראוי בהתאם לחוק ולנוכח העדפות החולה ובני משפחתו.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ורפואית, מנהלת המערך הפסיכולוגי בבית החולים בילינסון, יו"ר ועדת האתיקה בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל וחברת סגל במכללה האקדמית תל אביב-יפו






סידורים אחרונים

* חוק החולה הנוטה למות נכנס לתוקף ב-15 בדצמבר 2006

* עד כה הפקידו 3,900 ישראלים טופסי הנחיות רפואיות מקדימות במשרד הבריאות

* בחצי השנה האחרונה מתקבלים 210 טופסי הנחיות מדי חודש בממוצע

* 2,000 בקשות להנחיות מקדימות קיבלו עד כה את אישור המשרד

* גילאי המפקידים הנחיות רפואיות מקדימות נעים עד כה בין 37 ל-98 שנים, רוב הפונים בגילאי 65-75

אני לא חושב שרק בשאלה של חיים ומוות, אדם מחליט החלטה של לכתחילה, ואחרי זה במצב של בדיעבד הוא מתגמש ומנסה להסתגל למצב החדש. כל נכס שאדם מוכר בתנאים מסוימים הוא היה מתחרט בתנאים אחרים. אז לא נכבד את ההחלטה שלו שנכתבה בתנאים שהיו לפניו כשהוא חתם על ההחלטה שלו?.

מואדיב

עכשו אני מבין יותר מה הנושא, ואני סבור שזו שאלה גדולה ומעניינת.

אני חוזר ומסכם במילים משלי:

א. כאשר אדם מתחייב בחוזה כספי ומשפטי, הוא חייב להמשיך בו גם כשהוא מתחרט. (למשל, לקיחת משכנתא).

צריך כמובן לבאר את הטעמים לזה. נראה לי שזה בעיקר מתחיל מכך שאם יחזור בו, הוא יזיק לאחרים, ויזיק לכלכלה בכלל. אבל יש כאן הרבה מה לנסח ולבאר, למרות שזה אמור להיות "מובן אינטואיטיבית".

ב. כאשר אדם נודר נדר, הוא רשאי לחזור בו והנדר יבוטל, ויש כמה וכמה הסברים איך זה מועיל.

ג. כאשר אדם מתיר לאחר לפגוע בו ולהזיקנו על מנת שלא ישלם, יש הרבה מחלוקות ופרטים בנידון זה. ובכל אופן, יש מי שיסבור שהפוגע פטור אם עשה ברשות במידה שמהווה בירור מספיק טוב. הפטור הזה לא נאמר בהריגה אבל בהיזק של רכוש ויש אומרים גם בהיזק גופני. (איני זוכר את השיטות, איקון מתבייש).

האם יש כאן מיגבלה של זמן שלאחריה אפשר לומר שגם אם היה היתר כזה, הוא בטל?

ד. שאלתו של מואדיב: האם אפשר להסתמך על התחייבות או גילוי דעת שניתנו במועד מוקדם כאשר יש מקום לחשוד שהאדם עצמו יחזור או חזר בו ורק קשה מאד לאמוד את דעתו החדשה?

***
לאחר כתיבת הסיכום הזה, נראה לי שיש הבדל מהותי בין המתת חסד לפי בקשת החולה (ולו על ידי אי חיבורו למכשירים או אי טיפול, ולא על ידי הריגה וקירוב מותו בידים - למרות שגם זה נושא, וכמובן כל זה כמסתבר אסור לפי ההלכה) - לבין שאר הנושאים שהזכרתי.

ההבדל הוא כך. כאשר אדם מתחייב לחוזה כספי, גם אם יתחרט, זה לא אמור לשנות. המחוייבות הראשונית נמשכת. לעומת זאת, כל ה"היתר" להרגו או לקרב מיתתו כאשר הוא חולה סופני, צמח, סובל וכיו"ב הוא רק מפני שאנו סבורים שכרגע, בשעה קשה מאד זו, זה מה שהוא רוצה כעת. לפיכך, חתימתו על שטר כזה מראש מועילה לא מפני שהוא יכול לחייב עצמו מראש, אלא מפני שאנו אומדים שכפי שהוא חושב עכשו, ביישוב הדעת, סופו לחשוב לאחר זמן, בשעת הנסיון.

ועל אומדנא זו יש את הפרכה של מואדיב.

ואני מצרף מעשה קטן מספר חסידים (איני זוכר את הסימן, כמובן). זה בערך כך. היה היה זקן שתמיד היה מתמרמר על החיים הקשים של גיל מבוגר. יום אחד בא מלאך המוות ליטול את חיי שכנו הצעיר לימים, אב משפחה. האב הציע למלאך המוות לקחת את הזקן במקומו (יש כאן הנחת יסוד שאפשר לבצע החלפות כאלו ומצד שני בלי החלפה האיש ימות - נושא לעיון עם המקורות, אבל זה ממש לא הנושא שלנו כאן). המלאך עלה לזקן, שאלו, והלה הסכים בשמחה. אבל ברגע שהתקרב אליו המלאך עם הסכין (או בדומה לזה) והמוות נראה לו בעינים, התחרט הזקן ושלח את המלאך חזרה לצעיר, גם אם האשה תתאלמן והילדים יישארו יתומים.

 

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">