אם האמונה אינה יחס פרופוזיציונלי, מהי?

ודה על הבדיחות מהייגדר וההיפופוטם הם אחלה!

שגעת אותנו

הרי שגם הרמב"ם מבין שעל אונטולוגיה כשלעצמה אין פועלי בריאה והמצאה.  כל ההגדרה של מקרה שקרה למציאות, נובע מחילוק בין מהות הדבר (הדבר לכשעצמו) לבין ההיבראות שלו ויציאתו מן האין ליש. אבל אם מנסים לדון על ההוויה בלי שממש יודעים משהו על האונטולוגיה שלה איך ומה היא. לא שייך גם לומר שיש "פועל הוויה", לא שייך לומר כלום על מה שלא יודעים.

לחיימאייר


אם שמת לב, לא הזכרתי ולו ברמז, את היידיגר. ולא בכדי, רציתי לברר איתך את דבריך שאתה מבין, ולא את דבריו.

ניסיתי כמה פעמים להבין מה באמת הוא רצה, ולא בהצלחה מרובה.
[להשערתי, ומקופיא],
הוא ניסה להשתית את ההכרה, לא על מפגש אפיסטומלוגי עם מושאיה [ליתר דיוק - ביטוי יבש של איך מוכר שיש (כל סוגי הישים. ריאליים, לוגיים, תופעות סובייקטיביים)]. אלא על מתח המשמעות הסובייקטיבית, היינו על נסיון [שגוי מאוד, לדעתי] בהבנת עומק ההתפעלות הנפשית, המופיעה במורכבות, כתוצאה מרמת היחסים בין מה ואיך שיש (מסובך מדי?, לא הצליח לי יותר טוב..), .

הסיבה לכך, ראשיתה בטעויות שמקורה בפירוש לא נכון של מושג ההכרה. היא רואה בה יכולה להכיר מעבר לצורת הופעת הדברים [ושואפת להכיר את הדברים במהותם המוחלטת], היא גם רואה בהכרה מתיימרת להיות פרשנית של משמעות ההופעות והיחס שבין הדברים.
כשבעצם ההכרה מכילה רק את הדברים וצורות היחס שביניהם. היא לא יכולה לפרש או להבין אותם מעבר לצורה והיחסים שהם מוכרים. וכל משמעות הניתנת להם כביכול, מקורה בהתרגלות לשוני שבין ריבוי הדברים והיחסים שביניהם.

טעויות אלו [שהם בעצם טעות אחת] הולידה תופעה פסיכולוגית, של תרות תמידית אחר משמעויות מוחלטים לדברים [ואחר התחקות אחר האונטולוגיה של הדברים], כשבפועל המשמעות היחידית שבאמת ישנה, היא המרה לכינויים וצורות הכרות או פונקציות דומות, או העמדה על ניגודים ושונויות. כשלמעשה אין בנמצא משמעות אבסלוטית לכלום. והאונטולוגיה היחידה המוכרת היא צורת הופעת הדברים בתיאוריות מסובכות ככל שיהיו.

תופעה זו [שלא במודע] הובילה את היידגר ודומיו לחפש אחר המשמעות האבסלוטית, כשהם ראו בכל הנסיונות התיאוריות כמושגים רקים, באשר הם רק מציגים את תיאוריות איך שיש ואת לא את מהות שיש. הוא ראה דווקא בעיסוק והגדרת הישים -את המטאפיסיקה, והוא חשב שבהבנת תחושות ה"היותיות" האישיות, נמצאת האונטולוגיה האמיתית כשלעצמה.


אך פתרונם [לשיטתם שאכן ישנה מטרת משמעות מבוקשת] לוקה בשתיים.

ראשית הוא לא יותר מאשר מתאר בחידוד (ולא ניכנס כרגע ל-אם הוא נכון או לא) את תחושותיו הנפשיים של האדם ביחס למצביו השונים ולסביבתו המורכבת, בעוד שהם עצמם כשדנים בפרטניות מה מהותם נשארים באותה תמיהה-ומה משמעותם של אלו. הוא לא שם לב לבעיה הזו, כי הוא לא פירט את חבילות החוויות האלו לפרטים היוצרים חבילות הקשרים. כשהפרטים עצמם לא ממש ברי משמעות מוחלטת. הוא נטה לראות בעומק שבחוויות התודעתיות האלו -את המשמעות עצמה.

בנוסף, הלא הוא התחיל משאלת משמעות והבנת מושאות נוכחות-הכרה וידיעה, כמו -מדוע ישנו מה שיש. ועבר-דילג להעמדת המשמעות על מערכת החוויות. נכון, הוא ניסה להמיר את ידיעת הדברים במובנות חוויות ההכרה. כשבלתי אפשרי להתעלם מהדברים הידועים לסוגיהם היישים השונים, שהרי הם בסיס לחוויות או לפחות הם מהות החוויות. וכיצד יהיו מתחי החוויה מהות הדברים עצמם?!.

לכן אני אישית לא ממש מתייחס לכל המפעל ההיידגרי, מעבר לפעילות אקססיטנציאלית-חוויתית פסיכולוגית [שמעניינת ואולי קצת מרתקת, ולפעמים גם מרגשת]. אך לא ממש פילוסופית במובן האמיתי.

(תיקוותי, שלא יגיב כאן מחר תלמיד שלו באחרית ימיו, ויאמר מהבנה שלו, שהיידיגר עצמו הבין מה הוא רוצה)
    
לכן כל שאלותי היו -אליך, לדבריך. אולי הייתי מידי מונחי-מושגי, ולא אקטיבי-אקסיסטנציאלי. תסלח לי. מנסיונך לתאר את הישות וההוויה כפועל היה נדמה לי שאתה כן מנסה לתת משמעות כל שהיא להוויה, ולכן נזקקתי לדבריך.

ראשית לגבי השאלה הקלה יותר יש ישות ויש ישים. ישות זה תרגום של BEING יישים זה לרוב תרגום של ENTITY. ברמה הבסיסית היידגר יטען שהיישות היא לא סך היישים אלא משהו מעבר.

זהו, הוא ניסה לעשות פה המרה (הזכרתי לעיל). צריך לדעת איך להפריך אותו, גם אם אינטואיטיבית זה נראה קל, צריך קצת הגדרתיות חדה, כי ההכרה באמת צריכה ביאור מה ואיך היא,



היידגר סבור שאת ה'מעבר' הזה אנחנו נוטים לשכוח ולהשכיח ולא להתעסק בו. כאילו אסרנו על עצמנו לדון בשאלות המהות ואנחנו רק דנים בצורת הביצוע.


למה הדבר דומה לאדם שלומד הלכה ולא מתעסק בשאלות עמוקות יותר. בחוסר ההתעסקות בשאלות עמוקות יותר הוא מכחיש או מחליש את קיומן וכך הוא יכול לחיות את חייו בשקט.
דוגמא נוספת אדם שעסוק במדעים או בטכנולוגיה אבל הוא לא שואל שאלות על החיים עצמם. אדם כזה יכול לטעון יש מדע ויש מדעי החרטא. אני עוסק במדע, למשל תרכובת האבנים על הירח שזה דבר נצחי. לא מעניין אותי מדעי החרטא היינו למה אישתי קמה הבוקר עם דיכאון. שוב הבריחה לנצחי, לאמת כנצחית, מלמדת על הפחד מהזמני.
דוגמא שלישית [מבוססת על היידגר] אתה נוסע במכונית, אתה כל כך רגיל לקיומה כך שהעובדה שישנה מכונית זה לא דבר פליאה עבורך. מתי תעורר ותגלה שהמכונית היא פליאה עבורך? רק כאשר היא תתקלקל פתאום כשהיא לא תתפקד היא תעמוד לנגד עיניך כיש המעורר פליאה, איך הדבר הזה בכלל עובד?
שאלת היישות היא דומה אנחנו לרוב עסוקים בישיים ונמנעים מלשאול מה זה בכלל יש? מה זה שיש משהו?
אצל היידגר שאלת היש קשורה בשאלת הזמן. מהו הזמן עבורנו? מה בדיוק עובר?  אם אדברר זאת במילותי שלי הקשר בין זמן ליישות הוא בערך כך: באותה מידה שאנחנו בורחים משאלת היישות אנחנו גם בורחים משאלת הזמן. הזמן שאנחנו באמת אמורים לספור זה לא הזמן האסטרונומי זה הזמן של מותנו. עם מותנו הכל יעלם עבורינו ולכן זה מה שאמור לעניין אותנו. אלא שכמו בשאלת היישות אנחנו מנסים להתעלם מזה ולא לעסוק בשאלות הזמן כזמן מותנו.
מה קורה אם נחבר את המושגים של זמן ושל ישות [הויה] אנחנו נגלה שעבורנו כבני אדם עוברים וכלים אין  ניצחיות יש קיום שהיא למעשה תופעה בזמן, אירוע המתרחש בזמן מסויים. להיות קיים זה להתקיים זה להיות קיים באופן זמני בסיטואיציה מסויימת.
ושוב אדברר אותו במילים פשוטות יותר. כשאני אומר האל קיים אני מתכוון לתת תואר קיימות לאל. קיימות בשפה האנושית שלי היא מושג זמני. אם כך איך אני יכול לדבר על  קיימות נצחית? זה מונח לא מובן ולא קיים עבורי.
עוד יותר מכך. במרבית השפות יש אלמנט של פועל בלהתקיים. אמנם בשפות היום יום, שפות המנסות להתחמק מהמוות הצפוי [הוודאות היחידה], אנחנו מדברים על קיום כמשהו קבוע, חי וקיים לעד,אך זאת מכיוון שאנחנו יצרנו שפה שעוזרת לנו להתחמק מהזמניות של הקיום. היידגר חוזר לשפה הפרימיטיבית הבסיסית כדי לשבר את אוזננו שבשפה המקורית קיום הוא משהו זמני.
שאלה נוספת מתפתחת מדברים אלו. אם אכן הסכמנו שישנו קיום והוא זמני אז מה? האם קיום איננו מונח ריק? אכן על פי היידגר מרבית הפילוסופים גרסו כי אין משמעות למושג קיום והוא מושג ריק. היידגר עומל קשות להוכיח שלא כך - כי לא דבר ריק הוא מכם. במובן זה הוא אביהם של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים- הקיומיים.

בסדר, אם כל מה שכתבת היה במסגרת היידיגריות, לא הייתי לוחץ. כי האל [גם אצל היידיגר, כפי שאני חושב גם בצורת הכרה אמיתית...] אינו יותר ממושאי וצורת ההכרה האנושית [היידיגר לשיטתו, ולהבנתי לשיטתי], אם הזמניות היא חלק מאותה הכרה, דבריך מובנים [שיהיה..]. 

עד כאן לע"ע

תמשיך, הוא דווקא מעניין אותי. [פעם ניסיתי לקרוא את הוויה וזמן ולא ידעתי אם קוראים את זה מימין לשמאל או להפך..] אבל אני אוהב את זה. גם מעניין אותי אם מישהו מצליח באמת להסביר אותו.

אני נזכר שישנן בדיחות בספר היידיגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן הנה העתק חלקי (מאתר טקסט):

פרק 4 |היידגרררר... מה אתה עושה לי...
תקשיב טוב, דאריל, כי הבחור הבא משתמש בצורה מוזרה במילים.
האקזיסטנציאליסט הגרמני בן המאה העשרים מרטין היידגר הוא אולי הפילוסוף המודרני המצוטט ביותר בנושא המוות. מעולה! אילו רק ידענו מה הוא אומר...

חשיבה על הישות עצמה באופן מפורש דורשת התעלמות מהישות עד למידה שבה היא מעוגנת ומתפרשת רק במונחים של ישֵים, כמו בכל המטפיזיקה.

קלטתם? במיוחד מוצא בעינינו המשפט "כמו בכל המטפיזיקה". והנה עוד אחד:

הזמן אינו דבר, ולכן גם אינו משהו שישנו, ובכל זאת הוא נשאר קבוע בעוברו בלי להיות טמפורלי כמו הישֵים בזמן.

מה עוד נוכל לומר? חוץ מזה שאנחנו מקווים שהפילוסופיה שלו נהירה יותר בגרמנית, כפי שהוא רומז כנראה בציטוט נוסף:

השפה הגרמנית מדברת הוויה, בעוד האחרות רק מדברות על הוויה.

אבל מצד שני, הוא גם תועד כמי שאמר,

פילוסופיה שעושה את עצמה מובנת, מתאבדת.

תודה לך, מרטי. החזרת לנו את כל ההערכה העצמית שלנו.

אנחנו צריכים כאן את כל העזרה שנוכל להשיג, דאריל.
יש לך מושג על מה הוא מדבר?
אה?
אבל למעשה יש סיבה לכך שהיידגר ממלא תפקיד בולט כל־ כך בפילוסופיה בת זמננו העוסקת במוות. ולא רק בגלל העובדה שמבחינה אקזיסטנציאליסטית קריאת יצירת הפאר שלו, "ישות וזמן", מהעמוד הראשון עד לאחרון, היא הדבר הקרוב ביותר לחוויית סף המוות. לא, תרומתו הגדולה של היידגר לפילוסופיית המוות היא הצו שלו להתעמת עם המוות פנים אל פנים כדי לחיות חיים אותנטיים. לחיות ביושר, מתוך הכרה במהותם האמיתית של החיים. בלי תודעת המוות אנחנו חיים רק למחצה. על פי דבריו של אחד המלומדים, מרטי כנראה הבהיר זאת היטב בהרצאה שהעביר:

אם אקח את המוות אל חיי, אכיר בו ואתייצב איתן מולו, אשחרר את עצמי מחרדת המוות ומקטנוניותם של החיים, ורק אז אשתחרר ואוכל להפוך לעצמי.

היידגר מדגיש את העובדה שרק האדם מודע להיותו בן תמותה, שלא כמו חתלתולים, למשל. הם עשויים לשרוט ולנשוך כדי שהכלב שלי, מוישה, לא יטרוף אותם, אבל הם לא מודעים לריק הגדול שמחכה להם במקרה שמוישה ינצח. המודעות להיותנו בני תמותה היא בסיסית וייחודית למצב האנושי, שבמקרה הוא המצב שבו נמצא המצב שלי.

עם זאת, רובנו מצליחים להדחיק ולעמעם את המודעות הזאת. אנחנו חיים תוך הכחשת המוות, ולדעתו של היידגר, זה לא נקרא לחיות. אנחנו לא יכולים לממש את החיים במלואם אם איננו מודעים לפטירתנו הקרבה והולכת. חשבו על מלכת ההכחשה הזאת:

הכומר הזהיר את שומעיו מפני פתאומיותו של המוות. "לפני סוף היום," הרעים קולו, "מישהו בקהילה הזאת עלול למות."
זקנה אירית קטנה שישבה בשורה הראשונה פרצה בצחוק.
"מה כל־כך מצחיק?" שאל הכומר הנרגז.
"אני לא מהקהילה הזאת," אמרה הזקנה.

ולסיום בדיחה נוספת מהספר ההוא:

דברי הרמב"ם מו"נ ח"א פרק נז בהבדל שבין מציאות הבורא לבין מציאות שאר הנבראים





על התארים, עמוק¹ יותר ממה שקדם.
ידוע שהמציאות היא אירוע שאירע² לנמצא, ולכן עניין³ הנוסף על מהות הנמצא⁴. זה הוא הדבר הברור המחויב בכל מה שיש למציאותו סיבה, שמציאותו היא עניין נוסף על מהותו.
ואִילו מי⁵ שאין סיבה למציאותו - והוא האל יתעלה לבדו, כי זאת המשמעות⁶ של אמירתנו על אודותיו יתעלה שהוא "מחויב-המציאות"⁷ - ברי שמציאותו היא עצמוּתו ואמיתתו, ועצמוּתו היא מציאותו⁸. אין זו עצמוּת שאירע לה שהגיעה לידי מציאות, שאז מציאותה היתה עניין הנוסף עליה, שהרי הוא מחויב-המציאות תמיד, אשר אין מתחדש לו דבר לפתע ולא מתארע לו אירוע⁹.
הוא אפוא נמצא לא בתוקף מציאות¹⁰ וכן הוא חי לא בתוקף חיים, יכול לא בתוקף יכולת, ויודע לא בתוקף ידיעה¹¹, אלא הכל מעוגן בעניין¹² אחד שאין בו ריבוי, כפי שנבהיר¹³.
וממה שראוי לדעת גם כן הוא שהאחדות והריבוי הם מאורעות שאירעו² לנמצא מבחינת מה שהוא מרובה או אחד. דבר זה הובהר במטפיסיקה¹⁴ וכשם שהמספר אינו עצם הדברים הספורים, כן אין האחדות עצם הדבר האחד, שכן אלה כולם מקרים מסוג הכמות הנפרדת¹⁵, הדבקים בנמצאים המוכנים לקבל את המקרים האלה. ואִילו מחויב- המציאות הפשוט¹⁶ באמת אשר אין בו שום הרכבה כלל - כשם שלא ייתכן לגביו המקרה של ריבוי, כך לא ייתכן לגביו המקרה של אחדות. כוונתי לומר, שאין האחדות עניין¹⁷ הנוסף על עצמוּתו, אלא הוא אחד לא בתוקף אחדות.
בעניינים¹⁸ עדינים אלה, אשר כמעט חומקים מן הדעת¹⁹, אין להתבונן באמצעות הביטויים המקובלים. אלה הם הסיבה הגדולה ביותר להטעיה. שהרי קשה מאוד מאוד להתבטא בכל לשון מבלי לתאר²⁰ את העניין הזה אלא מתוך אי-דיוק²¹ בהתבטאות. שהרי כשאנו רוצים להצביע על כך שהאלוה אינו רבים, אין האומר יכול לומר אלא "אחד"; אף-על-פי ש"אחד" ו"רבים" הם מן התת-מינים של הכמות²².
לכן נסכם²³ את העניין²⁴ ונדריך את הדעת²⁵ אל אמיתתו של הדבר באומרנו: "אחד לא בתוקף אחדות", כמו שאנו אומרים "קדום" להצביע על כך שהוא אינו מחודש²⁶, בה בשעה שבאומרנו "קדום" יש אי-דיוק²⁷ ברור וגלוי, שהרי "קדום" נאמר דווקא על מה שחל בו הזמן שהוא מקרה של התנועה השייכת לגוף, והוא גם מעניין המתייחס יחס- גומלין, שהרי אמירתך "קדום" היא כלפי מקרה הזמן כאמירתך "ארוך" ו"קצר" כלפי מקרה הקו. וכל דבר שאין מקרה הזמן חל בו, אין לאמור עליו, לאמיתו, לא "קדום" ולא "מחודש", כשם שאין לומר על המתיקות לא "עקומה" ולא "ישרה", ואין לומר על הקול לא "מלוח" ולא "תפל".
דברים אלה אינם נעלמים מפני מי שהתאמן בהבנת העניינים לאמיתם. התבונן בהם אפוא על-ידי שהשׂכל ישיג אותם ויפשיט²⁸ אותם ולא על-ידי ההכללה שהביטויים מצביעים עליה.
לכן כל מה שאתה מוצא שהכתובים מתארים אותו יתעלה ראשון ואחרון²⁹ הרי זה כמו שמתארים אותו יתעלה [כבעל] עין ואוזן. והכוונה בזאת, שבו יתעלה לא חל שינוי ולא מתחדש בו עניין בשום פנים, ולא שהוא יתעלה כפוף לזמן, באופן שיהיה היקש כלשהו בינו לבין זולתו שבזמן, באופן שיהיה ראשון ואחרון, אלא ביטויים אלה כולם הם אך ורק כלשון בני אדם³⁰. כן דברנו "אחד" פירושו שאין שני כמותו, ולא שעניין האחדות דבק בעצמוּתו³¹.

צווידינים וצורע
החזו"א כנראה הושפע ממו"נ ח"ג פט"ו.
האם לדבריו רבש"ע הוא סך כל כללי ההגיון? קשה לי להניח שזו הכוונה.
ואיך החזו"א, כמי שראה את חזות הכל בהלכה, קישר בין התחושה הזו לדקדוק הדין?

מובראק,

יקשה עלי לענות לכל שאלותיך אבל לפחות אנסה.

ראשית לגבי השאלה הקלה יותר יש ישות ויש ישים. ישות זה תרגום של BEING יישים זה לרוב תרגום של ENTITY. ברמה הבסיסית היידגר יטען שהיישות היא לא סך היישים אלא משהו מעבר. היידגר סבור שאת ה'מעבר' הזה אנחנו נוטים לשכוח ולהשכיח ולא להתעסק בו. כאילו אסרנו על עצמנו לדון בשאלות המהות ואנחנו רק דנים בצורת הביצוע.

למה הדבר דומה לאדם שלומד הלכה ולא מתעסק בשאלות עמוקות יותר. בחוסר ההתעסקות בשאלות עמוקות יותר הוא מכחיש או מחליש את קיומן וכך הוא יכול לחיות את חייו בשקט.
דוגמא נוספת אדם שעסוק במדעים או בטכנולוגיה אבל הוא לא שואל שאלות על החיים עצמם. אדם כזה יכול לטעון יש מדע ויש מדעי החרטא. אני עוסק במדע, למשל תרכובת האבנים על הירח שזה דבר נצחי. לא מעניין אותי מדעי החרטא היינו למה אישתי קמה הבוקר עם דיכאון. שוב הבריחה לנצחי, לאמת כנצחית, מלמדת על הפחד מהזמני.
דוגמא שלישית [מבוססת על היידגר] אתה נוסע במכונית, אתה כל כך רגיל לקיומה כך שהעובדה שישנה מכונית זה לא דבר פליאה עבורך. מתי תעורר ותגלה שהמכונית היא פליאה עבורך? רק כאשר היא תתקלקל פתאום כשהיא לא תתפקד היא תעמוד לנגד עיניך כיש המעורר פליאה, איך הדבר הזה בכלל עובד?
שאלת היישות היא דומה אנחנו לרוב עסוקים בישיים ונמנעים מלשאול מה זה בכלל יש? מה זה שיש משהו?
אצל היידגר שאלת היש קשורה בשאלת הזמן. מהו הזמן עבורנו? מה בדיוק עובר?  אם אדברר זאת במילותי שלי הקשר בין זמן ליישות הוא בערך כך: באותה מידה שאנחנו בורחים משאלת היישות אנחנו גם בורחים משאלת הזמן. הזמן שאנחנו באמת אמורים לספור זה לא הזמן האסטרונומי זה הזמן של מותנו. עם מותנו הכל יעלם עבורינו ולכן זה מה שאמור לעניין אותנו. אלא שכמו בשאלת היישות אנחנו מנסים להתעלם מזה ולא לעסוק בשאלות הזמן כזמן מותנו.
מה קורה אם נחבר את המושגים של זמן ושל ישות [הויה] אנחנו נגלה שעבורנו כבני אדם עוברים וכלים אין  ניצחיות יש קיום שהיא למעשה תופעה בזמן, אירוע המתרחש בזמן מסויים. להיות קיים זה להתקיים זה להיות קיים באופן זמני בסיטואיציה מסויימת.
ושוב אדברר אותו במילים פשוטות יותר. כשאני אומר האל קיים אני מתכוון לתת תואר קיימות לאל. קיימות בשפה האנושית שלי היא מושג זמני. אם כך איך אני יכול לדבר על  קיימות נצחית? זה מונח לא מובן ולא קיים עבורי.
עוד יותר מכך. במרבית השפות יש אלמנט של פועל בלהתקיים. אמנם בשפות היום יום, שפות המנסות להתחמק מהמוות הצפוי [הוודאות היחידה], אנחנו מדברים על קיום כמשהו קבוע, חי וקיים לעד,אך זאת מכיוון שאנחנו יצרנו שפה שעוזרת לנו להתחמק מהזמניות של הקיום. היידגר חוזר לשפה הפרימיטיבית הבסיסית כדי לשבר את אוזננו שבשפה המקורית קיום הוא משהו זמני.
שאלה נוספת מתפתחת מדברים אלו. אם אכן הסכמנו שישנו קיום והוא זמני אז מה? האם קיום איננו מונח ריק? אכן על פי היידגר מרבית הפילוסופים גרסו כי אין משמעות למושג קיום והוא מושג ריק. היידגר עומל קשות להוכיח שלא כך - כי לא דבר ריק הוא מכם. במובן זה הוא אביהם של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים- הקיומיים.

עד כאן לע"ע
 

קראתי את המאמר,

אגיב במילים ספורות: כשאידיאלזם וריאלזם מותכים יחדיו, התוצאה תמיד "עגל ומחולות".