מטרת החיים- נסיון הגדרה

אנסה להציג הגדרה למשמעות חיי האדם בכלל ויהודי בפרט, ואשמח להערותיכם המחכימות.

אחלק את התיאוריה לכמה חלקים (הקדמות) ובסוף אסכם את זה בפיסקה אחת:

יש כמה מגמות בסיסיות בחיים שמניעים את כל האנושות:

1."השאיפה לטוב", ואחלק את זה לכמה מדרגות אחת ממעל לשניה:

א. שלי יהיה טוב למרות שזה בא על חשבון אחרים
ב. שלי יהיה טוב בלי שלאחרים יהיה רע
ג. שלי יהיה טוב וגם לחברה יהיה טוב
ד. לחברה יהיה טוב גם אם זה בא על חשבון חיי
ה. לכל האנושות יהיה טוב
ו. לכל העולם (על כל מדרגותיו- דצח"מ) יהיה טוב.


2. "השאיפה לשימור החיים"

3. "השאיפה להשתלמות אינסופית"- התקדמות אינסופית

4."השאיפה לביטוי עצמי"- הוצאת עצמי מהכח אל הפועל

5. האדם התייחד מבעלי החיים בשכלו ובבחירתו החופשית

6. כנסת ישראל התייחדה בסגולה אלוקית מיוחדת כדי להעלות  את העולם  דרך הנבואה התורה והמצוות.

אנסה לסכם את הכל לפיסקה אחת:

מטרת החיים היא ההתקדמות בהוצאת עצמי מהכח אל הפועל על כל מישורי החיים הכוללים את השכל המוסר המעשה והרצון (בחירה חופשית) למען מגמת הטוב והאושר בעולם,

על גבי הקומה הזאת:

מאחר וביהודי מתקיים העניין האלוהי הוא קרוא לקיים מצוות וללמוד תורה (בנוסף לכל הדברים הנ"ל) כדי להוציא את החלק האלוקי הזה מהכח אל הפועל למען שיפור העולם, כי ע"י כך העולם על מדרגותיו מתעלה.



אסיים בכמה מקורות שהשפיעו עלי:

מילון הראי"ה: ערך עבודת ה'-
"שכלול האדם את עצמו, את הויתו,ואת כל ההויה המתיחסת אליו יחס קרוב או רחוק, במה שהוא מעבד את רצונו, בהטביעו בקירבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלוהי.
לקיחת כוחות הנפש ושעיבודם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר אל מרומי המגמות היותר נשאות, שהם הנם החפצים האלוהיים, העיבוד של האידיאלים האלוהיים לעבדם לשכללם להשתדל לשגבם להאדירם בעם, באדם, ובעולם."

תורה אור לרש"ז שמות דף נא: ד"ה וזהו קול דודי "ונק' עבודה מלשון עורות עבודים שצריך לעבד את המדות שיהיו מתוקנים לה' לבדו."

ליקוטי באורים לר' הלל מפריטש לקונטרס התפעלות דף כ פרק ב: "ועוד זאת נקראת עבודה מלשון עורות עבודים מצד שעובד ומתקן דבר מה."

הוד הקרח הנורא למו"ר קלנר דף ל:" "ועבדהו" עניינו עיבוד כוחות החיים של האדם, פיתוח הרגש, המוסר וכל כוחות החיים כולם, הוצאתם מהכח אל הפועל, הזרמתם בזרם החיים של הכל במקור הכל"

מאמר "קרבת אלוהים" מאמרי ראי"ה עמ' 32

ס' כוזרי מאמר שלישי:

האדם בטבע שואף לאוביקטיבי, אתה טוען שאין דבר כזה אוביקטיבי, אבל מאחר ואין לך שום השגה באוביקטיבי אינך יודע אם הוא קיים או לא, למרות זאת אתה קובע שאין דבר כזה.. על מה אתה מסתמך בקביעתך?

זה שאדם שואף לאובייקטיבי (ודרוש תרגול מחשבתי רב, להתנתק מהגרוויטציה המחשבתית הזאת) לא יכול להוות סיוע כל שהוא להימצאותה. מה שצריך היא בדיקת האינטואציה עצמה מה היא מכילה, ולנסות להתחקות אחר מקורותיה.
מה שניכר זה לנו הוא, שכשם ששאיפת אדם למילוי סיפוקי גוף ונפש -כאושר ושלווה, תהילה וידוענות, אכילה ושאר תשוקות, וכד'. כן שאיפתו לרוגע וטוב כלליים וחברתיים [והחברה הנוחה נצרכת לאדם לא פחות משאר צרכים].
האדם גם מבחין שההכרה הסובייקטיבית שלו את הדברים [הריאליים והתחושתיים] נבדלת מהדברים עצמם. בנסותו לתת ממשות מושגית למושאי ההכרה נוצרת באופן מוטעה איביוקט המושגים. במחשבה ביקורתית מעמיקה מסתבר שהמושגים אינם מכילים מאומה יותר מידיעת הדברים [הריאליים והתחושתיים] עצמם.
  

לענ"ד האינטואיציות הבסיסיות של האדם משקפות עולם אמיתי, אם האדם שואף לאינסוף אזי יש אינסוף. אם האדם שואף לטוב אזי יש טוב, האדם אינו יכול להגיע אליהם אבל בעצם השאיפה גלומה כל משמעות חייו..הבסיס לטענה שלי היא שאת המציאות אתה תופס בהכרה שלך ועל כן היא חייבת לשחק על פי כללי המשחק התודעתיים- הכרתיים, זה נקרא בלשון עברית "שכל ישר".

נכון, אין לנו שום הישענות חיצונית להכרתינו, מלבד ההכרה עצמה כצורתה. אבל יש לנו אפשרות לעשות רדוקציה למושגים המורכבים מפרטים רבים אמיתיים ומדומים. השכל הישר אותו הזכרת, מתפתה לראות צל הרים כהרים, הוא רואה רק את פני הדברים לא את מורכבותם. על כן נדרשת בדיקה ביקורתית של רכיבי מושגי האינטואיציה.
שאיפותיו של אדם הם חלק מהרציה אותה כבר הזכרנו, שהיא כלל הפעולות הפסיכופיזיות של מילוי וסיפוק (שגם דורשים הסבר לכשעצמם). לכן שאיפה גם לדברים לא מוגדרים איננה יותר מכוללניות של פרטי השאיפות המוכרות, הנתפסת כמושג שונה. (אני נוהג לתת לזה דוגמה -'סלט' או 'קוקטייל' או כל 'תבשיל ומאפה'. טעמם היחודי כולל את כל פרטי הטעמים, ובכל זאת הוא נדמה כטעם חדש אחר. המוח מפרש את הכולל כחדש מכלל הפרטים בעוד שהכלל הוא סך הפרטים).

(השאיפה לטוב גם שאין לאדם גירוי או חסר עכשוי ברור, מוסבר ע"י לחצים תת הכרתיים מתמידים, שמוצאים סיפוק בריגוש מכלולי.
השאיפה לאינסוף, כבר שייך לחלקים פנטסיים בנפש האדם, לא רק חומרים פיזיים כסמים וכוהל מביאים את האדם לתחושות וריגושים מיסטיים, גם מחשבות והרהורים מסוימים מפירים את האיזון הנפשי וגורמים לדימויי שווא שבסיסם בתחושות פנטסיות). 

ד"א אמרת שאדם דטרמניסט אכן לא ישפוט אנשים אחרים.. האם אינך שופט או עכ"פ חושב שצריך לשפוט רוצחים? אתה מבין את הבעייתיות שבקביעתך?..

(היה לך לשאול הרבה יותר, שהרי יש לכאורה סתירה בשיטתי. מחד אני טוען ש"דטרמיניסט הוגן" לא אמור לשפוט פושעים ומאידך אני טוען שאין מושג "הוגן" בנמצא שהרי ה'טוב' הוא הטוב האישי. ממילא 'משפט ודין פשיעה' שהם תוצאת התגוננות וסיפוק נקמה, אמורים להיות הוגנים.
אלא שכאן אנחנו מגיעים לנושא שלא דנו בו כלל, 'האתוס והנורמות החברתיות כיצד ראוי שיהיהו?' [לא ראוי במובן חוק ערכי, שהרי אין להסיק חוקי ערך מהנמצא (הכשל הנטוראליסטי). אלא ראוי במובן של סיפוק החפץ האישי מחיי חברה אופטימליים].  ובכללים אלו שעקרונם הוא טובת הפרט [קיומית, ורגשית מצפונית], נדונים הפושעים לדין כדי לרצות את החברה נקמתית, וכדי לצמצם את האפשרות לפשיעה בהרתעת העונש. יש כאן התנהגות לא נכונה כלפי הפרט (הכפוי במעשיו) כדי למגן החברה ככלל.)

צענע

חוץ מהעקיצה על דפוסי מחשבתי לא הבנתי את הפירכה לסברה שלי,

בלי משפט חברה אינה יכולה להתקיים ועל בסיס עובדה זו הבאתי את ההנחה הפילוסופית שעומדת בבסיס המערכת שנקראת משפט וזו היא בחירה חופשית.

מובארק

האדם בטבע שואף לאוביקטיבי, אתה טוען שאין דבר כזה אוביקטיבי, אבל מאחר ואין לך שום השגה באוביקטיבי אינך יודע אם הוא קיים או לא, למרות זאת אתה קובע שאין דבר כזה.. על מה אתה מסתמך בקביעתך?

לענ"ד האינטואיציות הבסיסיות של האדם משקפות עולם אמיתי, אם האדם שואף לאינסוף אזי יש אינסוף. אם האדם שואף לטוב אזי יש טוב, האדם אינו יכול להגיע אליהם אבל בעצם השאיפה גלומה כל משמעות חייו..הבסיס לטענה שלי היא שאת המציאות אתה תופס בהכרה שלך ועל כן היא חייבת לשחק על פי כללי המשחק התודעתיים- הכרתיים, זה נקרא בלשון עברית "שכל ישר"

ד"א אמרת שאדם דטרמניסט אכן לא ישפוט אנשים אחרים.. האם אינך שופט או עכ"פ חושב שצריך לשפוט רוצחים? אתה מבין את הבעייתיות שבקביעתך?..

מקס

תורת הקוונטים ומערכות כאוטיות אכן פותחות פתח מעניין לשילוב בין דטרמניזם לבחירה..

_________________

הבחירה אפשרי במקום שיש אקראיות,
כלומר: שאלוקים משחק בקוביה, ויש בטבע אקראיות וכאוס,
בדיוק במקום הזה ה"אדם" יכול לבחור במילא אין כאן סתירה לדטרמיניזם,
כלומר: גם דטרמיניסט יכול להבין איפה יש את האפשרות לתבונה לבחור,

רציתי להוסיף לומר שכאן יכול להכנס גם ההשגחה אלוקים,
נכון שאי אפשר פילוסופית לומר שיש בחירה לאלוקים,
אבל יכולת הבחירה שלו מתאפשרת במקרה אקראי,
אלוקים בהחלט יכול להתערב איפה שהאקראיות פועלת,

לדוגמא:
אדם טובע בחוף הים,
ויש מטייל בחוף שרץ את ריצת הבוקר שלו,
לגבי איפה תשומת ליבו תהיה ?! (הרי אז העיניים שלו מסתכלות באקראיות)
כאן בהחלט יכול האלוקים להתערב, שהרץ יראה את האדם הטובע,

_________________

קנר 91


1. באופן כללי בתשובותיך ראיתי רדוקציה שיטתית גם בעניין הטוב האובייקטיבי וגם בעניין הרצון להסברים פיסיקלים (ועל כן דטרמניסטים)

רדוקציה -כן.

שיטתית - כי נדמה לי שחקירת והגדרת מה שיש ואיך ישנו היא דרך חיים ראויה [לטעמי, ואני מסכים אם כל מי שטעמו אחר ולא מעניין אותו כלום מעבר לתמרון מתמיד להשגת חפצו].

פיסיקלית -לאו דווקא. כשעושים רדוקציה לכל דבר, צריך לתפוש את מכלול הפרטים. ובמקרה של ערכי אנוש, לא שייך להתעלם מהחלק הנוירופיזי שככל שמחקר המוח מתקדם, מתברר מה שהסתבר זה מזמן, שהתחושות והמחשבות הסובייקטיביות רכובות"זהות להליכים נוירוטיים.

דטרמניזם -הסתבר לי בלא שום קשר לנ"ל. אלא בעיקר משום חישוב לוגי, לא נתפסה אצלי ייתכנות של הכרעה בין דברים שקולים [וכשאינם שקולים היא איננה חופשית כי אם מוטה],
ממילא מה שנשאר לחקור זה האם ההכרעות נעשות בהליך חשיבתי [לצד המוכרע כבר] או שהדברים מוכרעים מעצמם כשהצד המועדף מתבסס נקבע מעצמו, ואנו רק מודעים לתהליך ההכרעה האישי. בזה גם הכרעתי אחרי ניתוח ומעקב של הליכי ההתלבטות ורגע ההכרעה [גם כי העדפתי שלא להכניס גורם מחודש של 'אפשרות הכרעה נפשית' באם היא מיותרת.
(בחירה חופשית במובן דתי או אתי (הכרעה לצד הטוב או הראוי או הצודק וכד'), נשללה אצלי גם מסיבה של הנושא הנוכחי. פשוט נמוגו ערכי האמת והצדק, הכל הפך לעוד היבט של מה רצוי לאדם).
כמובן שחקירת הבעיה הפסיכופיזית [שלא הגעתי בה להכרעה כלשהיא, מלבד התחדדות צדדי והבטי הבעיה השונים. ותבורך אם תפתח על זה אשכול] לא צידדה בעד אפשרות אינדרמניסטית [על אף שלא ממש הכריעה, היא היטתה במקצת את הכף לדטרמניזם], כך החלטתי.. שאני שייך לצד הדטרמניסטי.

וממילא הגדרת 'רציה' כידיעת ההתכוונות הפסיכופיזית עצמונית לדבר הנרצה, ולא כפעולה נפשית מופעלת. הייתה רק ענין של הכרזה.

אני חוזר ואומר שאינני שולל את הרדוקציה הזו אך אני טוען שהיא לא חזות הכל דהיינו- רצון האדם המתגלם בתחושותיו הסוביקטיביות תובע ממנו להמשיך לשאוף ולהתקדם לעבר האוביקטיבי ולזה שתי סיבות שהינן אחת: מעבר של ניורונים במוח שגורם גירוי כזה או אחר (הסבר פיזי), ואריגת הנשמה לשוב למקורה (הסבר מטפיזי), איך תורגש האריגה הזו אם לא ע"י אותה פעילות חשמלית?..

גם לולי דטרמניזם,
 הרצון הפיזי-נפשי איך שתגדיר אותו, לא יכול לתבוע שום דבר. מה תוקף התביעה הזו?! אם נרצית עליך השאיפה וההתקדמות הרי שהיא רצויה ופועלת ואם לאו מי הוא המצווה?
אולי אתה מתכוון שמסתבר לך שיש לפתח את מגמת הרציות הללו. עליך להסביר מה יקרה עם האנושות תפסיק להתקיים ולא יוותר מי שיוטב לו, האם יחסר משהו?
ובמילים אחרות, הרציות הטובות נעימות לשעתן, בלא שום הוראה על מעבר לכך.

2.על מושגים אוביקטיבים אי אפשר לדבר כלל, ועל כן אני מסכים עם דבריך שהמחשבות והתחושות לגבי הטוב הן סובייקטיביות (ותלויות חברה) אך עצם שאיפת האדם להגיע לכזה טוב מעיד על המימד האוביקטיבי של הטוב (שמחוץ להכרתנו- או אם תרצה הדבר כשלעצמו) ותפקיד בני האדם הוא לחתור ולצמצם את הפער בין התחושות הסוביקטיובת לטוב (שנמצאות בהכרה) למושג כשלעצמו שאינני יודע מהו ואוכל ללמוד עליו רק מהשאיפה שלי אליו.
המעבר ממושג הטרונומי למוסר אוטונומי או בלשון ישראל סבא: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב.. שכיליותיהם נעשו להם כשני רבנים.

דור דור ורבניו, כיליותיהם של ראשונים חשבו כפי שחשבו וכליותיהם שלנו חושבים קצת אחרת. חבל שא"א לעשות מפגש דורות ונסיון דיאלוג בין דורות עברו לדורות הנוכחים. אבל למעשה לנו זה לא חסר, אנחנו מתארים פחות או יותר מה הם סברו ואנחנו מסבירים לעצמינו היכן הם תעו. הדורות רק משתכללים בהבנה [שאין הרבה מה להבין במשמעות הדברים, אלא בהגדרת הדברים].

ואני חוזר.. אכן מושגים אוביקטיבים אינם נתפסים בהכרה, אך לחסום את אפשרותם, זה בעצם לנטרל את האדם מכל שאיפה אצילית ועל כן דבר כזה לא יחזיק מעמד, כי שאיפותיו של אדם בהכרח יונקות מאותה אוביקטיביות חמקמקה, אכן הגעת לתובנה נכונה אך רוקנת את כולם ממשמעות.. לא בכדי לא הייתה תרבות בעולם בה לא התפתח סוג מסויים של דת וסגידה, האנושות איננה יכולה בלי זה וכל אפשרות לבטלה תעלה בתוהו, פשוט עצוב לראות אתאיסטים שפשוט לא מבינים שחרף מאמציהם המושג אלוהים הולך להישאר בסביבה הרבה זמן, וכשאני אומר אלוהים אני מתכוון בדיוק לאותם מונחים אוביקטיבים שאינם נתנים לתפיסה כגון: נצח, אינסוף, טוב, כללי וכו'...

כן, עצוב [בבחינה מסוימת, לא פסיכולוגית אלא מושגית],
מי שעולם הערכים שלו ריק ממשמעות, גם חייו הופכים ריקי משמעות ונטולי שאיפה ומגמה, מלבד שאיפות מקומיות של נהנתנות נפשית ופיזית. אבל אין בידינו לשנות את מה שיש.

אותם מונחים אוביקטיבים שמנית, יכולים להסתובב במקומותינו רק אצל מי שחושב שהם ישנם, ולו באמת כיף איתם, ישנם המון אנשים שמתעלים איתם מרגע לרגע אל הלא נודע .
מי שקלט שבעצם לא קורה פה כלום (לפחות ממה שמוכר לנו) לא עצוב לו ולא שמח לו. הוא צף בעולם התוהו עד יבוא הגואל, בינתיים הגואל היחיד המוכר לי בסביבתינו זהו המוות וההעדר (לא כך אמרו חכמים ?! -'והנה טוב מאוד זה מלאך המוות' )



3. לא קיים אדם שמנותק מתחושותיו הסוביקטיביות ועל כן לא ימצא אדם שמשרת אחרים (ברצון כמובן) בלי הזדהות פנימית.

ומימילא לא תמצא אדם שיוכל להסביר מהו 'טוב' כמונח אוביקטיבי.
(בכל הדיון הזה מסתתר דיון נוסף -מהי ההכרה? ביחס לכל המונחים והכרת הדברים)    

4. תמיד רציתי לשאול בן אדם דטרמניסט (לא יצא לי לפגוש הרבה כאלה) איזו הצדקה וביסוס יש לו להעמיד למשפט רוצחים, אנסים, גנבים, אם לא בחירתם החופשית? (אפילו אם היא הייתה מושפעת מגורמים כמו חינוך) שהרי אם הכל דטרמניסטי הם היו חייבים לעשות כן.

אתה צודק. אין שום הצדקה. (והטענה הידועה שגם השופטים פועלים דטרמיניסטית, היא כלל לא ממין הטענה. שהרי דטרמניזם לא שולל טיעוני הגות ומחשבה, הוא רק קובע שהם פרי הליכים קודמים)
התשובה היחידה לזה, היא "שרירותיות". אני חושב שאדם דטרמיניסטי הגון היה חודל מלענוש.

רק שתדע שענישה מסיבה של עבירה אינדטרמיניסטית, היא לא יותר מובנת [זה כבר שייך לפילוסופיה של המשפט].

תוקן על ידי maxmen ב- 09/03/2011 15:35:04

עץ

זה ברור.. הדיון פה הוא לא אם כדאי לשפוט אלא על פי איזו הצדקה? אני אומר שעצם השפיטה מעידה על בחירה חופשית שעומדת בבסיס השפיטה,

 אפילו עצם ההודעה שלך מעידה על בחירה חופשית, אתה הרי יוצא מתוך נקודת הנחה שאם לא נשפוט תהיה פה אנרכיה, כלומר אתה לא מקבל את ההנחה שהדברים יקרו כמו שיקרו בכל מקרה ולא משנה מה (תפיסה דטרמניסטית) ועל כן אתה מעמיד שתי אפשרויות ובחירה באחת מהן, ואומר שעדיף לבחור בראשונה כדי שלא נגיע לאפשרות השניה.. אתה מקשיב לעצמך? 

_________________

בעל

זה דיבורים בעלמא... הרי בתכלס כשאתה בא לשפוט את הבנאדם אתה לא יכול להתייחס אליו בתור דטרמניסט שהרי אין לך כל הצדקה לשפוט רובוט.

מה שכן.. אולי הכל דטרמניסטי וגם ההרגשה שלנו שיש לנו בחירה חופשית היא דטרמניסטית ומאחר והעולם שאנו מדברים עליו הוא הוא העולם הנתפס בהכרתנו ובחושינו אזי אנו בעלי בחירה חופשית ולא משנה אם בעולם ה"אוביקטיבי" הדבר שונה (וע' עוד בסוגיה היומית- קאנטיאנית בשתי עגלות וכדור פורח)

_________________

הוזכר כבר, ואיני זוכר היכן, שרח"ק וגם הוגים מודרנים טענו שהעונשים נכנסים בסך השיקולים שבסופו של דבר הם דטרמיניסטים.