ביקורת על ביקורת המקרא,

מקס,

יש הבדל בין סיפורי גמלים שעוד לא היו בזמנים קדומים יותר לבין והוא שומר הטעמים לא המלות.

שימוש במילים שונות מתוך כוונה אחת יכול להתקבל על הדעת. קריאת סיפור עם פרטים שברור לנו כי אינם נכונים, מדליקה נורה אדומה.

                         אחד מהכשלים היסודיים של ביקורת המקרא,

כידוע בימי קדם השפה היית הרבה לפני (באלפי שנים) הכתיבה ויותר מזה מכתיבה דקדוקית, כלומר כל התובנות עברו בעל פה ומכאן חשיבותו לזכור הרבה מילים בעל פה, בכל אופן לא שמו דגש על המילים רק בעיקר על הטעמים, כלומר התוכן,

ואחריו שהתפתח הכתיבה עוד לא שמו דגש למילים רק על התוכן כי זה היית רק לזיכרון כלומר העברת התוכן היה בעל פה ביחד עם כתיבה,

ואחריו שהתפתח הדקדוק והכללי כתיבה ושהאנושות התחילה ללמוד מכתובים ולאו דווקא בעל פה אז היית צורך מיוחד בדקדוק ובכללי כתיבה בכדי להבין את התוכן, כלומר והיות שבעל פה מבינים גם במילים ובניגון של המילים ובשפת הגוף וכו' וכו' מה שחסר מאוד בכתיבה ולכן יש צורך בדקדוק, ואם כל זאת עוד לא הגענו לרמה של בעל פה, אחרת יכולים לסגור את הבתי ספר ורק נלמד מהספרים,

רצוני לומר שכל זאת עוד לא הגענו למצב ללמוד אך ורק מספרים, שאדם רוצה להכיר מישהו רק מכתיבה ייקח לו הרבה זמן להכיר אותו ולהבין אותו, כלומר יצטרך ללמוד הרבה מספריו להבין את התובנות שלו לעומק, מה שאין כן בלימוד בעל פה פנים מול פנים זו אחרת לגמרי,

ובכל זאת אחרי שיש את הכתיבה הדקדוקית לא עזבנו לגמרי את הבעל פה, וגם הבעל פה נהפך להיות יותר שמרנית במילים, כלומר הבעל פה גם מושפע מכללי הכתיבה, יש כללי דיבור ונאום ולימוד וללמד בעל פה גם במילים עצמם,

יוצא מכל הנ"ל שפעם בימי קדם האדם יכול היה לומר את אותו תוכן באותו יום במילים אחרות, בוודאי שלא שמרו על מילים ולא על דיקדוק ולא על הדגש במשפט ולא היו כללי נאום ודיבור ורק לזיכרון עשו סימנים במילים (כמו שרואים בתלמוד הרבה סימנים לסוגיות וכדומה) לדוגמא ניקח את עשרת הדיברות בחומש שמות ודברים, יש הרבה הבדלי מילים ביניהם, יש גם הבטחות של האלוקים בתורה שמיד לא קוים כלל לא רק שלא קוים אחר כך רק מיד בפסוק מיד המספר מספר שלא קוים, יש הרבה מצוות שאין להם הגיון ואין להם הסבר איך ומה לעשות, ובוודאי שמות "עצם" שאין אפשרות לדעת בכתיבה רק בעל פה כמו "הדוכיפת" ועוד הרבה, כלומר שמשה רבינו נואם את כל פרשיות דברים ביום מותו הוא נואם בלי שום סדר ולא מדייק במילים כלל לא במצוות ולא בסיפורים ולא גם שהוא מצטט את האלוקים עצמו כמו עשרת הדיברות הוא גם לא שומר על המילים, כלומר היום זה נשמע ממש מטורף איך נביא לא יצטט את האלוקים במדויק ?? אבל לא. משה רבינו לא ראה צורך בכך כלל וכלל, גם בדרות אחריו לא ראו צורך לתקן זאת, הרי עשו תיקוני סופרים ובכל זאת לא ראו צורך,

אז יש לנו עיקרון יסודי שאם אנו רוצים לחקור את הכתיבה של ימי קדם אין לנו דרך לעשות זאת כי היא לא היית כלל העיקר, כלומר המעתיק של אתמול לא ראה צורך לעתיק במדויק כי העיקר הם התוכן במילא לא ראה צורך לעתיק במדויק, רק אחרי מאות שנים התחילו לעתיק במדויק גם את המילים ולא שנוי כלום אפי' טעויות כתיב שתקנו בצד וכדומה,

ולכן לא פלא שנמצא בתנ"ך סיפור של דוד וגלית עם שירון מאוחר, או סיפורי גמלים שעוד לא היו בזמנים קדומים יותר, וכן גם לא פלא שנחשוב שיש הרבה מחברים לכם ספר בתנ"ך,

האבן עזרא כבר זועק על כך כלפי הביקורת המקרא בזמנו, הוא טוען (ובצדק כאמור לעיל) שהפסוק שומר רק על הטעמים ולא על המילים,

אבן עזרא שמות פרק לב

ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו, והוא שומר הטעמים לא המלות.
כתוב: לך רד כי שחת עמך (שמות לב ז), וכתיב קום רד (דבר' ט, יב). ושם כתוב: וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך (שמות לב ח). וכתיב ועתה הניחה לי (שמות לב י), ותחתיו הרף ממני (דבר' ט, יד), וכתוב: ויחר אפי בהם ואכלם (שמות לב י) ותחת זה ואשמידם ואמחה את שמם (דבר' ט, יד). וכתיב ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב י), ועצום ממנו, והטעמים שוים.

במאוד הרבה מקומות האבן עזרא מוכיח שזה כך וגם נותן כללים אם יש שני טעמים למצווה נרוץ אחרי הקבלה והמסורת שהם חלק מהבעל פה, ובוודאי בשמות עצם

אני אצטט ממנו איך ראה האבן עזרא את הקבלה\המסורת  מול החקירה שהם רק ספיקולציות ותו לא,  

"וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו"
לפעמים מסנגר עליהם, כלפי הרס"ג הוא אומר 
"אולי בחלום ראם. וכבר טעה במקצתם כאשר אפרש במקומו. א"כ לא נשען על חלומותיו, אולי עשה כן לכבוד השם"
לפעמים כועס מאוד,
"הדוכיפת אמרו הצדוקים שהיא התרנגולת, ואלה טפשי עולם, כי מי הגיד להם.  
הסיבה שתבונתו לא רצה לקבל ספיקולציות,
"ודבר שלא מצאנוהו קבלה אין טעם לסברותינו"
"אין צורך להשיב על הבודאים מלבם"
"וכללו של דבר, אנחנו נסמוך על הקבלה ולא נשען על דעתנו החסרה"

דווקא חז"ל (הקבלה) היה אצלו עיקר
 "והטעם תורה שבע"פ, שהוא פי' התורה שבכתב"

  
לגבי ביקורת המקרא:
אני חושב לומר שלא היה מתרגש מהמחקרים החדשים, כמו שלא התרגש מהחקירות שלו עצמו ומחקירות זמנו,
כלומר הטענות האבסולוטיות שלו רלוונטי גם היום, שאין להבין ולחקור את הכתב בלי קבלה\מסורת, כי לא הייתה כלל כתיבה העיקר היית בעל פה כאמור לעיל,  

שלום,

תודה לך, בעלבעמיו, על המאמר. קראתי אותו קריאה ראשונה.

 ניטשה הוא אינדיבידואליסט מאד בתורתו. אינני יודע איך אנשים האוחזים בדעותיו יכולים להקים איזו חברה. אינני חושב כי ראוי ליחס לו מה שפרשו אותו אחרים לצרכיהם. נדמה לי שזה עיוות גמור.

אפשר שהמאבק בין התבוני והרגשי-רומנטי שהמאמר מדבר עליו, מופיע אצל ניטשה בדמות המאבק בין הדיוניסי והאפוליטי. אם כך לפנינו שתי גישות יסודיות בטבע האדם, המצויות בו מזמנים קדומים.

 הרגש אינו רק ענין של אהבה ורחמים. קינאה שנאה ואכזריות מצויים בו בשפע.

 התנועה הדתית לאומית, פרי המהפכה האירופית הגדולה, עברה שינוי חריף. כבר למעלה משנות דור עמד על כך הפרופ' אוריאל טל. נדמה לי שאנחנו נסחפים בחוזקה אחר הרומנטיקה הגרמנית, אם כי זה מקבל איזו כסות דתית, ורוב הציבור אינו מודע כלל לדבר. את הדמיון אפשר למצא בביטויי לשון, בהדגשים תרבותיים ופוליטיים ועוד. יש לשים לב לדמיון הרב מבחינה לאומית ומדינית שבין השבטים היהודיים והשבטים הגרמאנים במאה ה 19 [שכן, גרמנים רק התהוו אז]. הדמיון במצב גורר דמיון תרבותי פוליטי. [מה עוד שגרמניה היתה מחוז חפצם של היהודים עד שנות השלושים].

הרעיון של תבונה אחת משותפת, שהכל חולקים בה, הוא רעיון סטואי, ולא רעיון מודרני. כיוון שהתבונה הזו משותפת, היא גם מאחדת את הכל, ובעלי עמדה זו הם קוסמופוליטיים ודוגלים בהומאניות, באחוות בני האדם באשר הם. בעל 'חכמת שלמה' מדגיש את המשותף לכולנו. הרי את כולנו נשאו אמותינו ברחמן תשעה חדשים. בלבוס, הסטואיקן הרומי, מדבר אצל קיקרו ['על טבע האלים'] על אגודה, אחווה של אלים ובני אדם שתפקידה לקשט את העולם [לעשותו יפה וטוב]. יש שגב רב בדברים האלו. קאנט, בתורת המוסר שלו, מחפש את היסוד התבוני המשותף לכל היצורים בני התבונה, כדי להשתית עליו מוסר המחייב את הכל. [אפשר אפתח אשכול על ענין זה]. גם הוא מדבר על 'ממלכת התכליות', ממלכה של כל בעלי התבונה, אשר האל הוא המלך שלה, וכל אזרחי הממלכה שואפים לטוב ולאושר כל האזרחים, שכל אחד מהם הוא תכלית בפני עצמה.

יש איפא הומניות גדולה באותה תבונה שכלתנית, קרה, חסרת 'נפש' כביכול. היא מכסה לפעמים על רגש עמוק המצוי ביסודה. הפרופ' בן שלומה מספר על הערכת משוררים את כתבי שפינוזה:

הפאראדוכס כאן הוא בכך שלפנינו שיטה, הנחשבת לשיא של הראציונליזם, שיטה המוצגת בצורה היבשה והקרה ביותר האפשרית, בצורה הגיאומטרית, ודווקא שיטה כזאת זוכה להערכה נלהבת של משוררים ורומנטיקאים. אחד מהם, שלגל, אמר: "קשה לי לשער כיצד אפשר להיות משורר ולא להעריץ את שפינוזה". דבר זה נראה מוזר מאד למי שנפגש בפגישה ראשונה עם השיטה. אבל המשוררים האלה הרגישו במשהו. גם אם לא תמיד הבינו את התורה בכל פרטיה :הם הרגישו את הלהט הפנימי (אני מצטט שוב את גיתה) "שחבוי מאחורי שדה-הקרח המבהיל של האתיקה". הם הרגישו שכאן יש ניסוח ראציונלי, קר, מאתמטי, לתפישת עולם שיש בפנימיותה פיוט רב מאד, למרות שבתחילה נראה, שיש מרחק גדול בין פיוט לבין השיטה הזאת.

 עולמו של האדם סבוך ומורכב, אין לתאר אותו בשחור-לבן. הוא רב גוני ומסובך. יש מקום לאמת הגדולה, האוביקטיבית, וגם לאמת הסוביקטיבית של אנשים שונים. ראוי לכבד גם את אמונתם, [כל עוד אינה פוגעת], אלא שראוי לדרוש מהם שלא ידרשו להפוך את האמת הסוביקטיבית שלהם לאמת הנדרשת מן הכל.

עודד

בענין הבדלי הבנה על ביקורת המקרא.

באחת הערים נגנב מבית הכנסת שופר- הגיע חוקר משטרתי וגבה עדות מהרב.
תספר לי כבוד הרב מה נגנב?
-השופר.
מה זה שופר? התענין החוקר.
זה דבר שאנחנו תוקעים בו ומשמעים בו קולות שונים בראש השנה.
אה-  הבין החוקר- אתה מתכוון לחצוצרה.
לא לא צעק הרב- זה שופר ולא חצוצרה.
טוב  אני רוצה להבין אתם תוקעים בו בפה ומשמעים קולות דרכו, בדיוק כמו חצוצרה? אז זו חצוצרה!
טוב- נאנח הרב בהשלמה- שיהיה חצוצרה.
התחיל החוקר לכתוב בפרוטוקול וקרא-  מבית הכנסת של היהודים נגנבה חצוצרה!
קפץ הרב ממקומו וצעק- חס ושלום- שופר זו לא חצוצרה.

[נדב שנרב]