העיוות הנורא שיש בעד מדינה

עד המדינה הוא אכן פתרון קשה למצב מסובך. בתי המשפט התחבטו בשאלה הערכית הכרוכה בשימוש בעדות כזו, בשאלת האמינות, ובשאלה הטכנית - כיצד מוודאים שהעדות אמיתית על אף הבעייתיות שבגבייתה. גם המחוקק קבע שאין לסמוך על עדותו של שותף לעבירה כמו על עד אחר, וקבע מגבלות לקבלת עדות זו.

מנגד, צריך לזכור שמדובר במנגמון הכרחי כדי לאפשר הרשעת פושעים. עבריינים אינם נוטים לשתף עדים כשרים בתוכניותיהם, ואינם מקפידים לעבור את העבירה דווקא בנוכחות אנשים הגונים וישרים. בהעדר אפשרות להרשיע אדם על סמך עדותו של שותף לעבירה, ישוחררו עבריינים רבים. גם הצורך לשלם לעד, בממון או בהפחתת עונש, הוא הכרח בלעדיו לא תתאפשר עדותו. השאלה לכן היא, לא על עצם קיום המוסד הזה, אלא על גבולות השימוש בו.

משפט התורה כלל אינו רלוונטי לשאלה הזו, כמו למשפט הפלילי בכלל, וכבר הארכתי במקומות אחרים בענין.

_________________

אין כזה דבר "משפט התורה". כפי שחכמי ההלכה עצמם הקפידו להדגיש בכל הדורות, משפט ההלכה נושא אופי סמלי ולא מעשי, כי לא ניתן להשתמש בו בפועל ולהרשיע רוצח רק על פי שני עדים וכיוצא באלו. אחרת הארץ תתמלא בשופכי דמים שלא תהיה דרך להעניש אותם. המשפט התקף בפועל הוא זה שקובע אותו המלך בהתאם לנסיבות, או במקרה שלנו, כנסת ישראל. 

<ובפשוטו הכוונה שידונו דיני נזקין וכדו'>

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן א:

"הלא או"ה נצטוו על הדינין שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח, ומהו משפטים בל ידעום אלו דקדוקי הדין, שכך שנינו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ובני נח הורגים בעד אחד".

האם ידוע לך על אלו דיני נזיקין  הורגים בני נח בעד אחד?

סגסג,
מדוע אתה אומר שבתורה אין דבר כזה? בהחלט יש: פלוני רבעני לרצוני, הוא ואחר מצטרפים להורגו. פולגים את דיבורו של העד, הוא, שלדברי עצמו חייב מיתה, נפטר מעונש, והנאשם מומת.
נכון שהבטחות לעד כדי שיעיד הן בעייתיות, אבל אפילו זה לא לגמרי מופרך במשפט התורה (בודאי בדיני ממונות).