אבא חווה פראנויות שאמא בוגדת
שלום רב,
אבא שלי, כבן 70, סובל בשנה האחרונה מפארנויות שאמי, כבת 65, בוגדת בו.
ההורים שלי נשואים מזה יותר מ 40 שנה באושר. ככל זוג, יש להם כמובן ריבים וגם משקעים (למשל, בשנים האחרונות נדמה שאבי מרגיש יותר ויותר רגשי נחיתות עם אמי, שכן היא אקדמאים בעלת תואר שני והוא אינו סיים תיכון במלואו).
לפני כחצי שנה אמי סיפרה לנו, הילדים, שאבי מתחיל להאשים אותה בכל מיני האשמות חסרות שחר, הקשורות לפלרטוטים עם גברים אחרים. מעבר לעובדה שאני מכירה את אמי היטב ויודעת שאין הדבר נכון, ההאשמות אינן נוגעות למצב או אדם ספציפי, אלא שבות וחוזרות אחת לכמה זמן, ומכוונות כל פעם לגבי גברים שונים העוברים בסביבה.
מבירור שערכתי, זוהי תופעה ידועה בקרב גברים מבוגרים, ויש לטפלה באמצעות פסיכיאטר ותרופות.
המצב הפך בלתי אפשרי כאשר לפני 3 חודשים, אבי ואמי יצאו לטיול עם חברים ובטיול האשים אבי את אמי בפלרטוט עם גבר אחר אותו פגשו שם (שיחה שלא במקום לדעתו). אבי נטרף על דעתו ואיים על חייה... מאותו הרגע, נכנסנו הילדים לתמונה, ערכנו עם ההורים שיחות, וניסינו לשכנע אותו ואותם ביחד ללכת לטיפול. אמי הסכימה ישר (היא מעוניינת לטפל בעניין יותר מכולם), אולם אבי בכלל לא הודה בבעיה וסרב. אחותי הגדולה הסבירה לאבי שאם לא יסכים ללכת לטיפול פסיכיאטרי, נפנה למשטרה....
צריך להבין שאבי הוא אדם מיוחד בטוב ליבו ואינו מסוגל להרע לאיש. לאחר שהאירוע נחשף הוא בא במבוכה רבה איתנו וניכר שנכנס לתקופה מסויימת של דיכאון.
אני מרחמת על אבי מאוד על כך שהוא צריך לחוות מצד אחד את התחושות הנוראיות כאילו אשתו באמת "בוגדת" בו, ומצד שני לחוות את המבוכה הרבה בפני ילדיו ובפני עצמו על התנהגות אלימה שאיים לבצע. מאז אמי סיפרה לי שהוא התנצל מעומק ליבו על האירוע והסביר לה שלעולם לא יתנהג באף צורה אלימה (כמו שאף פעם לא קרה) ושהוא רק אמר את הדברים כי הוא פשוט לא יכול היה להתמודד עם העובדה (שהוא עדיין מאמין בה) שהיא מפלרטטת עם גברים אחרים.
אמי טוענת שהאשמות מסוג זה מגיעות "פתאום", מתמשכות יום יומיים, ולאחר מכן, אבי פתאום חוזר לשגרה, וביום שלמחרת הם הופכים זוג יונים, וכאילו לא היה דבר... זה דבר מוזר כשלעצמו בעיניי. עוד אציין, כי ניכר שאבי נכנס מפעם לפעם למצבי דיכאון קטנים, אולי הקשורים לגילו המתבגר, אולי קשורים לחששותיו אלו, או לחששתותיו על מה חושביפם עליו ילדיו.
אני יודעת שאין מנוס מכך שאבי יטופל אצל פסיכיאטר. ממה ששמעתי, במקרים האלה, אם הם לא מטופלים, הם רק עלולים להחמיר.
כל מה שהיינו רוצים, הילדים ואמי, הוא שאבי יילך, ביחד עם אמי, לפסיכיאטר, ויטופל עם תרופות, אם אכן יאובחן כנזקק להן. אך אבי הוא איש מסורתי, וכן מאוד מיושן בדעותיו. הוא אמר לאמי שאינו מסכים בשום אופן ללכת והוא גם אינו מסכים לה ללכת. הוא מאשים אותה בבעיה, וכאשר קבעה היא ללכת לטיפול (כדי להיוועץ מה ניתן לעשות) הוא מיד הכריח אותה לבטל אותו. לדעתי, הוא אינו רוצה להיות "מתוייג"בתיקו הרפואי וחושש מאוד לשמו.
אני מאוד אוהבת את אבי ומבינה את המבוכה שלו, אך האמת היא שאני חוששת שהאירוע שקרה עלול לחזור שוב, ולכן חוששת לחייה של אמי.
מה עושים? כיצד משכנעים אותו ללכת לטיפול ?
אמי בררה גם אפשרות לכך שרופאת המשפחה תאבחן, ותרשום לו תרופות שעשויות לסייע. האם זה אפשרי?
האם ישנה אופציה אחרת שלא חשבנו עליה?
אשמח מאוד לעזרתך,
בברכה,
נועה, הילדה שדואגת (בת 30)
 |
|
|
