התמודדות חרד"לית עם שינויי הטכנולוגיה

המקרה האחרון הוא כמובן המערכה הגדולה נגד פייסבוק. אנו רואים טענות מוזרות יותר ופחות משלל הרבנים כגון "הפייסבוק לא מתאים לילדים בני 14, ולכן הוא לא מתאים גם לאנשים בני 30", ועד "מרשל מקלוהן אמר לנו שהמדיום הוא המסר, וזה לא מדיום שאנחנו רוצים שדרכו הנוער שלנו יתחנך וכו'". לא מעט רבנים כתבו דברים זהים למדי בגנות פייסבוק, ומשם חשבתי לעצמי קצת אחורה, ונראה לי שהצלחתי לראות תופעה מעניינת:

מדי כמה שנים, נמצא איזשהו גאדג'ט\חידוש טכנולוגי מסוים שתופס מקום נכבד בעולם, ומכאן שגם בעולם הדתי-לאומי, שהוא הרי פתוח ולא מתעלם מהעולם הזה. במוקדם או במאוחר מגלים רבנים שזה תפס בציבור, ומחליטים לצאת במערכה נגד אותו חידוש, בשלל התירוצים שנרשמו לעיל (הם תופסים אותו כ"לא חינוכי" וכ"תרבות המערב" [כאמירה צדדית אומר, שאני מת פעם לבוא אל רב שמטיף לי נגד תרבות המערב עם צינגלה ופסלון של בודהה, ולהגיד לו שאני איתו, ועברתי לתרבות המזרח...] – ומכיוון שכך, זה פסול). הבעיה נתונה בחוסר היכולת שלהם להתמודד בצורה מהירה עם דברים שהם לא מכירים, וכך נרשמת פסילה אוטומטית בגלל ש"המדיום הוא המסר". מכיוון שלילדים זה לא טוב – גם למבוגרים זה כבר לא טוב, והפסילה נהיית גורפת.

ראינו את זה עם הטלוויזיה, עם האינטרנט, עם סניפי בני עקיבא מעורבים, ועם עוד דברים לאורך ההיסטוריה – הנקודה היא, שבסופו של כל דבר כזה, מקבלים את המדיום ככתבו וכלשונו – רק עם סינון על התוכן. כלומר – החסימה והמערכה הן אמצעי בקרה ראשוני (ומלא פאניקה). טלוויזיה עם וידאו, סניף מעורב עם רב צמוד והדרכה רוחנית, אינטרנט רימון – כל אלו הם סינוני תוכן שמקבלים את המדיום. מדוע הרבנים מראש נלחמים בעזרת אותה קלישאה – ומסתבר שהם לא מאמינים בדברים שהם עצמם אמרו לפני כן?

הזמנים בין הדברים האלו נהיים יותר ויותר קטנים עם התקדמות הטכנולוגיה (מסתבר שחוק מור עובד גם בכיוון הזה... צריך להכפיל את כמות האיסורים כל שנה...), וגם הרבנים האלו יגיעו בסוף לנקודת האל-חזור. הם יצטרכו לפסול כל דבר קידמה, ברגע שהוא יוצא, ורק אז להתמודד איתו.

האם נוצר מצב בו לוקחים איסורים לרמה יותר קיצונית מאשר החברה החרדית? הפסילה של פייסבוק בכל המאמרים היא גורפת לחלוטין: זה אסור, זה מטמטם את הנפש, זה רע לחינוך של הילדים שיש להם פייסבוק (לא ברור לי עדיין איך זה משפיע על הפייסבוק שיש להורים, אבל ניחא), זה המקור לרווקות המאוחרת, זה המקור לגירושין, זה המקור לעצלנות, וכו' – העיקר שזה אסור. ההבדל היחיד שאני יכול לראות בין רעיון האיסור הגורף לבין הצורה שבה זה עבוד בחברה החרדית – הוא הפרגמטיות. אצל החרדים מעלימים עין, בעוד שאצל הרבנים החרד"לים יש מן דרישה "ללכת עד הסוף", ואיש בל יוותר. בסופו של דבר – הם מקבלים את האמצעי, אחרי שהם מבינים אותו, ולומדים כיצד להתמודד חינוכית עם חלקו – ובעיקר אחרי שהם כבר רואים שלא משנה מה הם יעשו – לאנשים כבר יש אינטרנט\טלוויזיה\פייסבוק בבית. במקרה כזה הם עוברים לצנזר תוכן, ואל מדיום שלם.

נראה לי שאפשר לתת פה כלל מסויים, בו התפתחות טכנולוגית שרמת מעבר מידע מהווה איום מסויים על משהו שאותם רבנים מאמינים בו – ומכאן ועד הפסילה הדרך קצרה. זו דרך ההתמודדות הקלה ביותר – לא להתמודד.

ניתן לשאול כמה שאלות על הנושא הזה:

1)      האם המשותף לכל הטכנולוגיות הנ"ל הינו באמת זרימת מידע?

2)      במידה וכן – מה מאיים בהן? מה מאיים בחופש מידע כ"כ גדול?

3)      מדוע יש מחשבה שהאדם ה"רגיל" לא מסוגל להתמודד בעצמו עם החידושים – וצריך מישהו שיתווה לו את הדרך להשתמש בהם? האם יש בזה משהו?

4)      במידה ואנו מקבלים את חוסר היכולת להתמודד כרגע, ומאשרים פסילה – האם היא אכן צריכה להיות גורפת? גם נוער, גם מבוגרים, וגם סבא חביב שרוצה להיות בקשר עם ילדיו ונכדיו? האם יש מישהו ש*כן* מסוגל להתמודד?