אנו מכירים, עקרונית, שלש תפיסות אמוניות ראשיות ביחס ליהדות בפרט ולדת בכלל.
התפיסה האורתודוקסית גורסת כי הימצאות האל היא מוכחת ומוכרחת מתוך המציאות. אלוהים התגלה במעמד הר סיני ונתן את התורה. התורה נצחית ואינה נתונה לשינויים
התפיסה הרפורמית ואינני מתכון לתנועה הרפורמית שאת משנתה אינני מכיר כלל, מקבלת את הדת כדרך לחיים טובים יותר וככזאת עליה להתעדכן לפי רוח ותפיסת הזמן.
הדרך השלישית היא המתיימרת להציג דת פילוסופיות. מטעמי נוחות אכנה זאת התפיסה העצכחיות. היא מנסה לגשר בין ההבנה שהעניינים הרבה יותר מורכבים, לבין הרצון או ההכרה כי מסיבה כלשהי כן חשוב לשמור על בסיס המסגרת הדתית ולנסות לפרשה באופן רציונלי.
לכאורה תפיסה זו עדיפה על התפיסה האורתודוקסית, אך רק לכאורה. באופן פרדוקסלי, התפיסה האורתודוקסית, למרות כל מגרעותיה היא הרבה יותר עקבית ובעיקר ישרה וכנה.
התפיסה האורתודוקסית מקבלת הנחות יסוד אשר מבחינתה כל השיח מתנהל בכפוף להן. אפשר ללעוג לתמימותה של התפיסה, ניתן לערער על תקפותה, אי אפשר לטעון כי אינה עקבית או אינה כנה עד הסוף.
ברגע שמקבלים כי אנו לא יכולים להבין הכול ויש כל מיני כוחות ומצבים שהם למעלה מהשגתנו הרי לנו תשובה לכל שאלה ופתרון לכל בעיה. אין אתנו יודע עד מה. ילדותי? אולי. אבל, עקבי, ישר וכנה.
התפיסה הרפורמית, אין בה כלל סתירות. כל מונח "בעייתי" נידון למחיקה. בוחרים רק את הטוב והמועיל.
למרבה הפרדוקס, התפיסה העצכחית המתיימרת להיות שלימה יותר, הגיונית יותר ומבוססת יותר, סובלת מהכי הרבה סתירות פנימיות וכשלים לוגיים. דווקא אלו המתיימרים לבנות תמונת עולם לוגית וסבירה, נתקלים בכל כך הרבה מוקשים ברעיונות ובמצוות שאינם רוצים/מסוגלים לוותר עליהם, ומשום כך עליהם להשתמש בטיעונים על גבול המניפולציה, כדי לבסס את תפיסתם.
אסתפק בשתי דוגמאות. א. "השקרים הקדושים". ב. הקביעה השרירותית על מה דנים ועל מה לא. מה נחשב אמונת הבל ולמה מתייחסים כאל אמונה טהורה. בשורה התחתונה, חסידי התפיסה אומרים לא מעט דברי טעם, אך תמיד יעצרו בנקודה מסוימת אותה הם עצמם קובעים ללא שום קריטריון אובייקטיבי, לפחות כזה שניתן לניסוח באופן ברור.
הנה כי כן, זהו הפרדוקס העצכחי במרעו.
