טעם כעיקר

מהבטן, ללא עיון.

לרבא בנ"ט. איך נותן טעם אם טעמם שווה? בהכרח נותן טעם לו הצד השני בתערובת היה בטעם אחר. וזה שיעור. והשיעור מעניק חשיבות לאיסור המתערב.

ונטל"פ מותר, הגם שיש בו שיעור, כי אין לו חשיבות בעיני האוכל.

ייתכן
ההסבר שכתבת על שינוי השם הוא החילוק שהגמרא אומרת בשינוי השם שבדיני גזלה ששם כתוב ששינוי השם מקנה לגנב על אף שלא היה שינוי מעשה גמור ואמנם שם הדבר לקח לר' יוסף לומר את החילוק הזה עשרים שנה כיון שדרוש בשביל זה הבחנה דקה שגם השם של הדבר מצטרף לצורת המציאות שלו בשביל להפוך אותו לדבר אחר
כאן בתערובת נראה שמבחינה מציאותית הדבר גם נמצא בגבול מסוים כיון שמדובר בנוזל שהתערב במוצק שהם הענבים ואמנם שגם על הענבים יש רטיבות בכל זאת זה לא העיקר ולכן רק הדמיון בטעם הוא ההופך את התערובת למין במינו ומהסיבה הזאת כאן כבר יש מקום לדון האם הולכים אחר השם או אחר הטעם 
מה שטוענים איפכא ור' מ.ד. שם מדובר בשינוי מבחינת האדם האם זה מותר או אסור ולא מבחינת התערובת עצמה ואמנם שבכל תערובת ישנם את שני ההבחנות האלו ויתכן שיש בזה לסייע לסברת רבא שהרי בסופו של סבר המשמעות היחידה של הביטול בתערובת הוא לא התערובת עצמה אלא השימוש שיש בה לאדם ובשבילו השם של היין הוא משמעותי והוא הרי יודע שהוא יין נסך ולכן די בזה בשביל שהיין לא יתבטל בשבילו כיון שהוא מכיר בו גם עכשיו 

_________________

הר"ן על דבר שיש לו מתירין כותב שאינו בטל דהוי כמין במינו מפני ששניהם מותרים. הרי לך שלא הטעם קובע אלא השם. אמנם לפעמים הטעם הוא תנאי.

מדוע לחלק בין מין במינו לבין מין בשאינו מינו ? וכיצד נבחין האם מדובר במינו או שלא במינו. חמץ במצה במינו או שלא במינו בכל השנה או בפסח ?
ההגיון ללכת בתשר שמא למרות שאינו מורגש הטעם, כיון שהשמות בטלים זה בזה די לי בכך שהרי באיסורים אין צורך שלא יהיה איסור אלא שנוכל לומר שמשהו בעל במשהו וכששם אחד בטל בשני הרי זה מין בשאינו מינו

ייתכן
לגבי נטל"פ סברא נאה.
על החלק הראשון עוד צ"ע.

אני עונה מקופיא מבלי לעיין בגמ'.

כנראה שבכל זאת יש הבדל מסוים בטעם בין היין לענבים, אך לדעת אביי כיוון שזה מין אחד איננו מתייחסים לשינוי הטעם, כי הרי גם באותו מוצר ממש יכול להיות טעם קצת שונה, אך כדי להחיל דין של נותן טעם הגובר על דין תערובת הרגיל, צריך שיהיה שינוי ממשי בטעם ואיננו מסתפקים בכך שאפשר להרגיש שינוי כלשהו.

רבא איננו חולק על בסיס הרעיון וגם לדבריו אם יתערב, למשל, חלב בחלב, למרות שיהיה שינוי מסוים בין טעם החלב שנשפך לבין טעם החלב בכלי המקורי, אין זה בגדר נותן טעם בשביל להתייחס אליו לאסור את כל התערובת, אך בנדון דידן כיוון ד"בתר שמא אזלינן" גם שינוי קל בטעם נחשב כבר כנותן טעם לאסור התערובת. כמו בכל מקרה של שני מינים עם טעם מאד דומה ואביי סובר "בתר טעמא אזלינן" ואם כן כיוון שסוף סוף מבחינת הטעם זה מין אחד, לא שייך בזה דין נותן טעם למרות השינוי בשם והשינוי הקל בטעם.

לעניין נותן טעם לפגם, סברת נותן טעם היא שהתערובת יצרה מצב חדש במשקה ולכן אוסרת את כולו. אך צריך שיהיה טעם טוב כיוון שחשיבות הטעם היא הגורמת להתייחס לכל התערובת בתר האיסור שנפל, מה שאין כן בנותן טעם לפגם אין לזה חשיבות והדרינן לדין הרגיל של תערובת וק"ל.